מיוחד לחג: מעשה ממנורות של חנוכה

[א] מעשה אדם אחד שהיה מאסף מנורות של חנוכה. כי היה מחבב מאד מצוות נר חנוכה, ומהדר בה הרבה. על כן לא היה מניח המנורה משנה אחת על חברתה, אלא היה מהדר לקנות בכל שנה אחת שתהיה נאה מחברתה. אחר כך נמלך בדעתו שמחמת וכל יום מימי החנוכה הוא חג בפני עצמו, והא ראיה שמחליפין במספר הנרות (ב"ה כדעתן וב"ש כדעתן). על כן ודאי שהוא מחוייב לחלוף מנורה של חנוכה גם בכל יום. והיה מטריח עצמו כל היום כולו לבקש אחר מנורה אחרת, נאה מקודמתה. אחר כך נעשה בו חיבוב מצווה כל כך, עד שהיה עושה כן גם שאר כל ימות השנה. כגון שהיה מהלך  בשוק והיה רואה איזו מנורה נאה של חנוכה, ותיכף ומיד היה לוקחה לכבוד נר חנוכה. ואף על פי שהוא בחדש אדר או תשרי, היה עינו על אותו נר חנוכה כל השנה כולה. ואם אחר זמן היה עובר ורואה מנורה אחרת, נאה הימנה, היה מוציא זו (לחולין), ולוקח את הנאה ממנה לשם מצוה.

[ב] וכל מנורה שהיה לוקח, לא היה נפטר הימנה. אף על פי שכבר לא היתה ראויה בעיניו לקיים המצווה, מחמת שמצא אחרת נאה הימנה. וכיון שמעלין בקדש ואין מורידין, אין באפשר שיחזור וידלוק באותה המנורה הפחותה. על כן ודאי לא היה שב ומדליק בהן, אף על פי כן לא היתה דעתו נוחה להוציאן מביתו. מחמת שחביב עליו (חיבוב) המצוה, ועוד מצווה נאה כזו.

[ג] ונעשה ביתו מנורות מנורות, עד שהיה הטרקלין מלא, שאי אפשר לעבור בו כלל. אחר כך נעשה גם הפרוזדור מלא [מנורות מנורות], עד שנתמלא כל ביתו וחדרי משכבו נעשו כולן מנורות. והיו בני ביתו מתרעמין עליו שאין אצלו מקום להם כלל, מחמת שהכל מלא מנורות מנורות, כנ"ל.

[ד] ואחר שנעשו רגילין באותן מנורות, שוב לא היו משגיחין בהן אליהן, ולא היו רואין אותן כלל, עד שהיו עוברין דרך עליהן כאילו אינן כלל. אבל הוא ודאי היה רואה לכל אותן המנורות, והיה מחבבן ומחבקן ומנשקן, רוחצן וסכן, וכיו"ב. אף על פי שכבר עשו מצוותן, ולא היה צריך להן כלל. אבל, היה מחבב אותה המצוה, עד שאפילו שיירי מצווה היו חביבים עליו [יותר] מאנשי ביתו.

[ה] פעם אחת בא איזה גנב, בחצות הלילה, ונכנס אצל ביתו, והיה נתקל באותן המנורות, מחמת שכל הבית היה מלא מהן. ונעשה רעש גדול מחמת שנתקל בהן, אבל בני הבית לא היו ניעורין כלל. כי כמו שלא היו רואין לאותן המנורות, כן לא היו שומעין אותן כלל, אף על פי שהיו נוקשין זה בזה בקול גדול. והבעל הבית, אף על פי שהיה שומע קולן, אבל כיון שערב היה לו, לא נעור כלל, אלא היה ממשיך בשנתו. ונעשה אצלו חלום, כאילו כל אלו המנורות של חנוכה נעשו כלי זמר. ומרקדין זה כנגד זה, ומקישין זה כנגד זה, ויוצא קולן בזמר שאין כמותו בכל העולם כולו. והיתה עריבה שנתו מאותו הקול, יתר על סתם לילה, שאין בו קול.

[ו] ואותו הגנב ראה שיש מנורות הרבה כל כך, וולא היה יודע איזו מהן שיגנוב. כי מחמת שהיו רבות כל כך, והוא אין לו אלא ב' ידיים, ואיך יקח כולן? ואף על פי שיכול ליקח קצת בסל וגרגותי וכיוצא בזה, אבל מחמת שהיו רובן ככולן גדולות ביותר, כמו קומת אדם, איך באפשר שיקח יתר על אחת או שתים?

[ז] והיה מתהלך אנה ואנה ורואה כל אותן המנורות [של חנוכה], שהיתה אחת נאה מחברתה. כי היו בהן כל מני גוונין, של זהב ושל כסף ושל נחשת, ואבנים טובות ומרגליות, וכיו"ב. והיו מעוטרין בצבעונין, ושאר עניינים של נוי. ואף על פי שהיה שם חושך, אבל הוא היה רואה, מחמת שהגנב יש לו ראוּת גם בחושך. וגם מחמת שהאירו לו אותן המנורות של חנוכה, אף על פי שלא היו דולקות, אבל היה נדמה בעיניו שהן מאירות, כי האירו לו כנ"ל. על כן היה רואה כולן, והיה קשה בעיניו להכריע איזו מהן יטול, מחמת שיש לו רק ב' ידיים כנ"ל. והיה מחליט בְּכֹה ואחר כך היה נמלך, וחוזר בו ומחליט בְּכֹה. והיה נוטל זו ומניח זו, נוטל זו ומניח זו. וכן היה מתעסק בהן והולך, עד שעלה עמוד השחר.

[ח] כיון שהאיר השחר, נעור בעל הבית, וראה לאותו הגנב. והיה אומר לו: [בני], מה מעשיך? ואותו הגנב נשתבשה דעתו, מחמת שהיה כל הלילה בשקלא וטריא איזו מן המנורות ליקח, על כן היה לבו תקוע בזה הספק, ולא נתן לבו שהוא מודה בפני בעל הבית שהוא גנב.  ואמר לו הגנב שהוא בא לגנוב אצלו, אבל מחמת שאינו יכול להכריע, על כן אינו יודע איזה מהן ראוי לגנוב. 

[ט] ואותו הבעל המנורות, גם הוא נתקע בדעתו, כי מחמת שלא היו בני ביתו רואין אלו המנורות [של חנוכה], היה לו צער גדול, שהיה כמו משוגע. כי רק הוא רואה המנורות והם אינן רואין, רק עוברין דרכן כאילו היו חללו של עולם. על כן עתה כשראה אדם שכל כך מחבב לאותן מנורות עד שפורץ אצל ביתו כדי ליקח, ועוד שמסכן עצמו ונעור כל הלילה, בבית הנגנב, כדי לסיים משאו ומתנו, לחלוט איזו מהן יקח. והוא סכנה גדולה, שמאריך עצמו במקום הגנבה, שוודאי יתפשוהו. וכיון שסיכן עצמו כל כך על אותן המנורות של חנוכה, ודאי זה ודאי אדם שראוי לשוח עמו, יותר מכל בני ביתו, כנ"ל. על כן נכנס עמו בדברים, והיה מסייעו באותו שקלא וטריא, לידע איזו מהן יטול.

חנוכה במאה שערים // צילום: מרים צחי

[י] והיה זה אומר בְּכֹה וזה אומר בְּכֹה, וכן היו נושאין ונותנין ומתדיינין והולכין, עד שהנצה החמה. ונכנסו כוכבי חמה והיו מאירין באותן המנורות, והיה נדמה עליהן שנעשו כולן מרגליות, מחמת שהשמש נצצה עליהן. עמדו וקרו את שמע, וחזרו למשאן ומתנן [הראשון], ועדיין לא היו יודעין להכריע איזו מהן יקח הגנב.

[יא] ונתעוררו בני ביתו, והיו רואין אותו עם הגנב עוסקין באותו הדבר. והיה פלא בעיניהם שהן [היינו הבעל הבית והגנב] מורין באצבע, באויר העולם, ואומרין: זו מנורה נאה [שבמנורות]. וזה אומר לא זו אלא זו, ומורה באצבע על מקום אחר, שאף הוא אינו אלא מקום אויר העולם בעלמא. כי בני ביתו לא היו רואין כלל המנורות הנ"ל, והיה נדמה להן ששני אלו, בהעל הבית והגנב, מורין באצבע, באוירא דהאי עלמא, כנ"ל.

[יב] ונעשה רעש בעיר, שיש בכאן ב' משוגעין שמדברין זה עם זה, ומורין באצבע באויר, ואומרין שיש שם מנורות נאות, ואינן אלא אויר העולם. ובאו כל העולם לשם לאותו הבית, כי היו בני ביתו מקלסין אותו בעירו שהוא משוגע כנ"ל. ובאו בני העיר לשם, ונחלקו שם לשתי כתות. כי מקצתן (היינו רובן) לא ראו אלו המנורות, והיו מקלסין אלו ב' האנשים (הינו הבעל מנורות והגנב) שהן משוגעין. ומקצתן היו רואין מנורות, והיו נכנסין בשקלא וטריא שלהן, והיו אומרין להן פלוני [היינו כלפי הגנב שצריך ליטול המנורה של חנוכה, כנ"ל]: קח מנורה זו, פלוני קח מנורה זו. עד שנעשו כולן כתות כתות, באותן המנורות של חנוכה.

[יג] כיון שראה בעל הבית כן, אמר לו להגנב, ודאי מחמת שכל כת אומרת על מנורה אחרת שהיא נאה, מסתמא כולן נאות. אלא שכל כת תמצא מנורה אחרת שהיא נאה בעיניה. אם כן ראוי שנפקיר את אלו המנורות וכל כת תקח מה שנאה בעיניה, ומה שישתייר הוא בוודאי מה שראוי לנו – כי נעשו שניהם כמו שותפין באותן המנורות, על כן היה אומר "לנו". 

[יד] וכיון שאמר בעל הבית שיפקירו הכל, תיכף הסכים עמו אותו השותף, [היינו הגנב שנעשה שותפו], ועמדו שניהם והפקירו כל אותן המנורות. מיד באה כל כת ולקחה אותה המנורה שהיתה ראויה בעיניה, עד שכלו כל המנורות ונשתיירו שם ב' מנורות, שלא היו שום כת רואה אותן. ואלו הב' מנורות מה היו? אחת זו הראשונה שהיתה לו להבעל מנורות, היינו זו שהיה מדליק בה שנים הרבה, עד שלא התחיל מחליף במנורות של חנוכה. ועוד אחת שנשתיירה מה היתה?  זו המאוחרת שבהן, שלקחה אתמול מן השוק. ומסתמא היתה יקרה יותר מכולן, והיתה עשויה אבנים יקרות ומרגליות. ויש אומרין לא אבנים ומרגליות ממש, רק מחמת שחביב עליו החידוש, היתה חביבה עליו כאבנים טובות ומרגליות.

[טו] והיו יודעיו שניהם (היינו הבעל מנורות והגנב, שנעשו שותפין) שאותן השני המנורות שנשתיירו, שייכות על שניהם, כי הם נשתיירו שם, אחר שכולן הלכו. אבל לא היו יודעין לסיים [הדבר], מי יקח הישנה ומי יקח החדשה. כי יש סברא שבעל הבית יקח שלו, היינו הראשונה, וזה הגנב שמקרוב בא יקח זו החדשה, שמקרוב באה. אבל יש סברא בהיפך, היינו שהגנב יקח זו הישנה. מחמת שבעל הבית מסר נפשו בכל יום להוציא ממון הרבה, ולקח החדשה ולהניח הישנה. ולא בא הגנב אלא לנקות ביתו שלא יהיה מנורות מנורות, [לקיים מה] שנאמר: "וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ". על כן ודאי מן הראוי שיקח הגנב הישנה דייקא.

והיו נושאין ונותנין בדבר, ולא היו יכולין להכריע. כי מתחילה אמר בעל הבית כסברא ראשונה, והגנב כסברא שניה. וכיון שקבל בעל הבית דעת הגנב, תיכף ומיד נתהפכה דעת הגנב [ונעשית] כדעת בעל הבית, ודעת בעל הבית כדעת הגנב. והיו מתהפכין והולכין, עד ששקעה החמה.

[טז] ואותו יום ערב חנוכה היה, והיו צריכין להכריע, ולא היו יכולין. ועלה בדעתן שיהיו שותפין [באלו המנורות] גם בביתו, והקנה לו בעל הבית לגנב ד' אמות בביתו, והדליקו אלו ב' המנורות [ונשתתפו זה בזה בפרוטה כדין אכסנאי בחנוכה]. ועשו להן תנאי, שאם טעו והדליקו כל אחד במנורה של חברו, שתהא הדלקתם לשם חברם.

[יז] ואותן בני הבית של בעל המנורות, לא היו יכולין לשוב לביתו, כי מחמת שיצא לו שם [שהוא] משוגע היו בושין בו. כי בוודאי אי אפשר לדור אצל בן אדם שהוא משוגע כל כך, שנושא ונותן עם אדם אחר על מנורות שאינן נראות כלל, ואינן אלא אויר העולם. אבל מחמת שלא היה להן היכן לדור, אמרו נלך אצל ישראל אחינו ויתנו לנו הכנסת אורחים. כי ישראל רחמנים ביישנים וגומלי חסדים, ובוודאי [נ"א ומסתמא] ירחמו עלינו. אמרו: היאך נכיר בית של ישראל? מסתמא על ידי נר חנוכה, והיו מהלכין בעיר [לבקש להן בית, שיש בו נר חנוכה], ולא היו רואין שום נר. והיו תמהין: שמא טעינו בעבורא דירחא, ואין כ"ה אלא למחר, ועמדו ולנו ברחובה של עיר. 

[יח] למחר קמו וראו לערב גם כן שאין שום נר, והיו תמהין: אפשר טעינו בב' ימים? והלכו בשוק ושאלו איזה אדם "איזה יום אנחנו עומדין בחודש"? ואמר להן כ"ו (כי כבר עבר יום א' כנ"ל). והיו שואלין אותו: ואיך אפשר שלא הדליקו ישראל חס ושלום שום נר? והיה שוחק מהם, שבוודאי היתה כל העיר כמדורה גדולה, והן אומרין שלא הדליקו, שמא סומין אתם? והיו סבורין שהוא משוגע, ועמדו ושאלו ישראל אחר שבשוק, וענה להן כך. והיו סבורין גם כן שהוא משוגע, והלכו ושאלו עוד ישראלין, עד שנדמה [היה] להן שכל השוק כולו נשתגעו. ואמרו שמא פרי אחד יש בשוק, שכל האוכל ממנו נשתגע. והלכו להן לעיר אחרת שהיו בה הרבה מישראל, וראו שגם הם נשתגעו כולם. ועלה בדעתם, שמא נגזרה גזרה על ישראל, חס ושלום, שישתגעו כולן. והלכו ושאלו איזה עכו"ם וגם הוא העיד להן, לפי תומו, שהדליקו ישראל כמצוותן, ונסכם עליהן שכל העולם כולו נעשה בו שגעון. והיו שמחין שעל כל פנים השאירן הקב"ה בשופי, שלא יהיו הן משוגעין. שאם לא כן, חס ושלום, יהיה כל העולם כולו משוגע.

[יט] רק דבר אחד היה להן צער, שלא היו מוצאין שום נר ולא שום מנורה. ובאמת כמה פעמים עברו אצל השוק והיה שם הנרות מכל המינים, וכל מיני מנורות וכיו"ב, אבל לא היו יכולין לראות. ואפילו הדרייד"ל של הנערים ששוחקין – לא היו יכולין לראות. והיה פלא בעיניהן, שאותן הנערים שוחקין באויר, כאילו יש שם [איזה] דרייד"ל, ואינו אלא אויר. ונתיישבה דעתן, שזה מחמת שכל העולם נשתגע. על כן בוודאי שוחקין גם באותו דרייד"ל שאינו דרייד"ל, אלא אויר, כנ"ל.

[כ] ואותו הבעל המנורות היה לו צער גדול, מחמת וכל ענין החנוכה הוא פרסום הנס. ועתה היה רואה שהרבה אינם רואין כלל אותו הנר, כי אינן רואין המנורה כלל. ממילא אין מה שמדליק מוציאו ידי חובה, כי אין הנס מתפרסם. או שיוצא ידי חובה בדוחק, כי מתפרסם קצת ולא הרבה, ואין פה הידור מצוה. ועוד שעיקר מצוות נר חנוכה הוא מהדרין מן המהדרין, (שאפילו בית שמאי ובית הלל לא נחלקו בכך), ואיך יקלו כל כך [בדבר]?! והיה בו צער גדול שאין בני ביתו אצלו, וגם מקצת [נ"א רוב] בני עירו, והיה מבקש עצה על זה כדי להשיבם אצלו.

[כא] ובקש עצה על זה מאותו השותף שלו, היינו הגנב שנעשה שותף. ואמר לו אותו השותף, עד שאתה מבקש עצה ממני, אני צריך לבקש עצה ממך. ושאל אותו על מה אתה צריך עצה, ואמר לו שמתיירא שישוב לגנוב. כי מתחילת דרכו לא היה גנב, אדרבא, תלמיד חכם היה [מעיקרו], ויושב בישיבה. אלא שירד ממדרגתו, ונעשה גנב.

מפקד אש חנוכה, סיום מרוץ הלפיד בקיבוץ חולתה, דצמבר 2017 // צילום: אייל מרגולין - ג'יני

[כב] ואיך נארע שנעשה גנב? כי כשהיה לומד תורה היה מחדש חידושים הרבה. והיה מתנגד על מה שאמרו חכמים, שכל דבר שתלמיד ותיק עתיד לחדש לפני רבו, כבר נאמר לו למשה בסיני. כי היה רואה [בחוש], איך הוא מחדש החידוש, ומוציאו יש מאין [ממש]. ואיך אפשר לומר, שזה החידוש היה עוד לעולמים. ושמע הראש הישיבה, וקילל אותו. ועל ידי זה ירד ממדרגתו [לגמרי], ונעשה גזלן. ולא קיללו קיללו ממש, אלא שהקפיד עליו ונתן בו עינו, והיה דומה עליו כאילו קיללו. ועל ידי שנתקלל, שוב לא מצא חשק בתורה [כלל]. ונעשה אצלו חשק [גדול] לגנוב, כי היה צריך להחידושים, ולא היה חידוש בעיניו אלא מה שאינו שלו. ופירש מבית המדרש, והתחיל לגנוב ולגזול. והיה לו הֵרְגֶּש גדול, כשהיה גונב [וגוזל] איזה דבר. אבל תיכף ומיד שהיה הדבר אצלו, שוב לא היה חידוש בעיניו, והיה מוכרח לשאת עינו לדבר אחר, שאינו שלו, כדי לגזלו. וכן היה כמה וכמה שנים, עד שהגיע אצל זה, לגנוב המנורות של חנוכה. ועל ידי ניצוצות שהאירו בו אותן המנורות, נתבטל אותו החשק של החידוש. כי ראה שיש במנורות האלו חידוש גדול ןעצום (פי' חידוש באמת, לא כאלו המחדשין ואין בהן שום חידוש, רק שינוייא בעלמא), שאי אפשר להשיגו על ידי גזל [כלל].

[כג] ואמר לו הבעל המנורות, אם כן כבר נרפאת מאותו החולי (היינו מזה שנעשה גנב), ומה עוד עצה תבקש? ואמר לו שהוא עדיין מתיירא, שיחזור בו יצר הרע של גנבה וגזלה. כי אף על פי שאותן נצוצות שהיו במנורות של חנוכה האירו בו, שנתבטל בו חשק הגזל. שמא אינו אלא לשעה, ולאחר זמן ישוב אותו היצר הרע, ועל זה הוא מבקש עצה. ונתבונן בו [הבעל המנורות] כשעה חדא, ליתן עצה על אותו היצר הרע, וראה שהוא הוא יצר הרע שלו. כי מפני מה היה מחליף במנורות [של חנוכה]? זה מחמת שלא היה נוח לו במה שיש אצלו, והוא מחפש החידוש. כי מפני מה אדם מחפש ורץ אחרי החידוש, זה מחמת שאינו נוח בחלקו, שנתן לו הקב"ה, ועל ידי זה רץ אחרי החידושין. ומחמת שהוא לא היה שמח בחלקו, על ידי זה היה מחליף במנורות, כנ"ל. וזה היה גם כן חטאו של אותו הלמדן שנעשה גנב, כי לא היה נוח לו בחידושין שניתן לו מסיני. כי היה רוצה בעצמו לחדש, ולא היה נוח לו בחלק שנתן לו הקב"ה. ועל ידי זה נתקלל, שאינו יכול ליהנות כלל במה שיש לו, רק מוכרח לגנוב כדי לקבל חיוּת, כי אין לו חיות כלל במה ששלו. וכן הוא, היינו הבעל המנורות, אף הוא לא היה יכול לקבל חיוּת ממנורה שלו, והוכרח להחליף במנורות. ועל ידי זה נתרחק מבני ביתו, כי לא היה חיות בשל עצמו כלל.

[כד] וכיון שהבין כן, תיכף ומיד ביטל [בעל הבית] חלקו, באותה מנורה חדשה שנשתיירה. כי נשתיירו שתי מנורות, הראשונה שבהן ואחרונה שבהן, ונעשו שניהם שותפין בשתי המנורות, כנ"ל. ועתה קם וביטל חלקו, כדי שלא יהיה לו שום שייכות בחדשה. כי הבין שכל אותן החידושין, על ידי שהיה מתרחק מחלקו [שנתן לו הקדוש ברוך הוא].

[כה] ואותו הגזלן רצה גם כן לבטל חלקו משתי המנורות הנ"ל, מחמת שלא זה ולא זה שלו. ואמר לו הבעל הבית (היינו הבעל מנורות) שיתן לו מתנת חינם. ונתעקש שיתן לו פרוטה עליה, כי לא רצה לקבל מתנת חינם, ונתן לו פרוטה (כי אף על פי שכבר נשתתפו, אבל עתה היה צריך לקנותה לגמרי, כדי שלא ישאר כלום לבעל הבית, כנ"ל, על כן נתן הפרוטה שנית).

[כו] וכיון שביטל בעל הבית חלקו באחרונה שבאחרונות, ולא נשתייר בו אלא זו הישנה ביותר, שהיתה אצלו קודם שהתחיל מחליף במנורות, על ידי זה נעשו בני ביתו קרובים. ואף על פי שהיו רחוקין כמה פרסאות, אבל היה אור הנר אצלו מאיר להן מרחק כמה פרסאות, והלכו לאורו עד שהגיעו לביתו. ונכנסו אצלו וחבקן ונשקן, ונתן להן מאכל ומשקה, מחמת שכמה ימים היו בלא מאכל ומשקה. והיה מבקש מהם שימחלו לו [על זה], שלא ראה אותן כלל. והן היו אומרין, אדרבא, שהן לא ראו כלל. כי לא ראו המנורות הנ"ל, ולא אור הנר של ישראל בכל מקום. ואפילו הדרייד"ל שהתינוקות משחקין בו, גם זה לא ראו, ועתה זכו וראו, כנ"ל. ואחר כך שקעה חמה, והדליקו נר שמיני של חנוכה. והיה שם שמחה גדולה. וגם אותו הגנב, שנעשה שותפו, הדליק אף הוא עמהם שם, באותה מנורה חדשה שבחדשות, ושמחו שמחה גדולה.

[כז] וחזר אותו הגנב אצל הראש הישיבה שלו, ובקש לעשות תשובה. כי הניח גזלנותו, והיה מבקש ללמוד. ובא אצל הראש הישיבה וסיפר לו כל [אותו] העניין. והראה לו אותה המנורה שזכה בה, ולא מן הגזל, כי קנאה בפרוטה כנ"ל. ושאל אותו הראש הישיבה, ועתה האם מקבל אתה דברי רבותינו, שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני. נענה ואמר לו , כבר אמר שלמה [המלך ע"ה]: "יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה, חָדָשׁ הוּא:  כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ". וידע הראש הישיבה, שעשה תשובה שלמה.

[כח] והיה אותו התלמיד (היינו הגנב שחזר ונעשה תלמיד) יושב ולומד, ולא היה מבין בלימודו. ויש אומרים מבין היה, אבל לא יכול היה לחדש. ובא אצל הראש הישיבה ואמר לו, שמא נשתייר בך דבר מן הגזל, שהוא מעכב. ואמר לו: העבודה, שלא נשתייר אצלו כלום. אפילו אבנט שעל חלוק שלי שהיה מן הגזל השבתי לבעליו. ואפילו מריש שגזלתי ובניתי בקורות ביתי, נתצתי העליה, ופחתתי המעזיבה. עד שהגעתי אצל אותו מריש, והוצאתיו להשיבו בעין, כדי לקיים "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל". ואפילו זו המנורה של חנוכה שבידי, שגזלתי וחזר בעל הבית ונעשה שותף עמי, וחזר ונתן לי במתנה, לא הייתי מסכים לקבלה ממנו, ונתתי פרוטה לבעל הבית.

[כט] ואמר לו הראש הישיבה שישיב אותה פרוטה לבעליה, כדי שתהא זו המנורה שאצלו בגדר מתנת חינם. כי מחמת שלא היה יכול לקבל שהחידוש אינו שלו, על כן עיקר תיקונו שיסכים לקבל החידוש מתנת חינם. ואין לך חידוש גדול יותר, על אותה מנורה של חנוכה. שהיה בעל הבית מחדש בהן הרבה, שהיה מחליף במנורות בכל יום, כי היה מוציא החדש מפני החדש. על כן דייקא זה החידוש ראוי הוא שיקבל זה, בתורת מתנת חנם, וזה עיקר תשובתו (פי' תשובת המשקל). והלך והשיב אותה הפרוטה, וחזר כח לימודו. אף על פי כן, לא היה מרבה לחדש. כי היה אומר: דברי תורה מחדשין עצמן, ומי זה יתגאה לומר שחידש דבר משל עצמו. ועל ידי זה דייקא היו באין אצלו חידושין גדולין, אבל הוא לא היה נרגש אצלו (בהן) שהן חידוש, והיה חושבן פשט. כי כל דבר שנאמר בבית המדרש היה אצלו חידוש, שכבר אמרו חכמים – "אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש".

ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.

ד"ר הרב אריה, חיון מרצה במכללת חמדת הדרום, עוסק בלמידה הוראה ויצירה כמו גם באימון יהודי בשיטת "כוונה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו