פחד אלוהים

בימים האחרונים, אני מניח, משוחח גל אוחובסקי בעיקר עם אנשים שהוא בטוח לגביהם במאה אחוז. "כל כך צפוי", הם אומרים זה לזה, משועממים מגל התגובות האספסופי. 

אף אחד לא אוהב לחטוף ביקורת, וסביר שגם אוחובסקי בורר היטב את בני שיחו. אני חותם על כך שלא עשרה ולא עשרים מתוכם כבר פינקו אותו במחמאה הקלאסית: "סוף־סוף מישהו אומר להם את האמת בפנים" - מחמאה שהיא בעצמה לא פחות צפויה ולא פחות אספסופית. 

לכל הטורים של ג'קי לוי

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

מחמאה, שאיתמר בן־גביר, למשל, שומע בערך מאה פעמים ביום, שהרי היא מגיעה יד ביד עם כל התבטאות מהסוג הזה - חגיגה של טעם רע, הכללות גסות ושנאת האחר. הכללה שכבר הפכה לבת לוויה הכרחית, כמו מלפפון חמוץ עם הקוגל, קטשופ עם הצ'יפס, גרבוז עם מערכת בחירות או "סטגדיש" אחרי בדיחת קרש. 

מה כתב אוחובסקי? שהוא לא אוהב את השיר החדש של ישי ריבו. למעשה הוא לא אוהב את ישי ריבו בכלל. וזה לגמרי לגיטימי. כל אחד מאיתנו לא אוהב כל מיני דברים שאחרים כן, ואין מה להתבייש בזה או להרגיש אשם. 

אבל אוחובסקי לא סתם לא־אוהב את ריבו. הוא לא אוהב אותו כי הוא דתי, והיצירה שלו דתית. ובכן, זה לגמרי לא אישי, וזה קצת פחות בסדר:

"אנשים דתיים תמיד רוצים להעביר אותך לצד שלהם, רוצים שתראה את האור. וברגע הזה בזמן, קצת בלי ששמנו לב, הם כובשים לנו את הרדיו... אני לא אוהב מוזיקה אמונית. זאת מוזיקה מקולקלת. אני לא מעוניין לשמוע תפילות ברדיו שלי".

מעבר להצהרה הגלויה של אוחובסקי בטורו במאקו על כך שהרדיו הוא של גל אוחובסקי, או לפחות של אלו שהוא קורא להם "אנחנו", יש כאן כמה קביעות לא פשוטות. 

מתברר שהבעיה היא לא עם זמר זה או אחר. הבעיה היא שבין שלל הכוחות, הדחפים ומיני ההשראה שגורמים לבני אדם מסוימים לצרף מילים לשיר, או תווים ללחן, ליצור תנועה במרחב או משיחת צבע על הקנבס, יש גם אחד מקולקל. כוזב. ולכן גם די מסוכן. הוא רק מתחזה להיות מוזה אמנותית, אבל הוא לגמרי לא כזה. זאת האמנות של הדתיים. כל הדתיים. תמיד. 

אפשר, אם כן, ליצור מתוך אהבה או מתוך שנאה. מטירוף געגוע או מגעגוע לטירוף. מכמיהה ליפה, למכוער, למואר או לאפל. אפשר ליצור פשוט מתוך רדיפת בצע או פרסום. הכל הולך. רק אל תכתבו לי (כי זה הרי כל העניין. לי הרדיו ולי הבמה, לי שמיים ולי ארץ) ואל תשירו מתוך חיפוש אמונה או מתוך אהבת אלוהים. או אלוקים. 

איור: נדב מצ'טה

עד כאן, קובע אוחובסקי ומעיף כאפה אדירה לחלק די נכבד מתולדות האמנות. שהרי, אתם יודעים, ישי ריבו הוא לא בדיוק הראשון שיוצר מתוך החלק ההוא ברוח האנושית. היו איזה שניים־שלושה ציירים, קומפוזיטורים, אולי גם משורר, סופר ואף פסל או שניים, שחיפשו את מקום כבודו של האל ויצאה להם יצירת מופת. 

אז יש לי (כן! גם לי יש "לי") כמה דברים לומר על העניין. קודם כל אני מחבב את גל אוחובסקי. רוב הרגעים שבהם נתקלתי בו וביצירתו היו נעימים. לרוב גם מעניינים. אבל כמעט לכל אדם יש צד פחות מוצלח באישיות, ואני חושב שההכללה המטופשת שלו היא גסת רוח לא רק כלפי אנשים דתיים, אלא כלפי האמנות עצמה. 

כל האמנים, דתיים או לא, רוצים שהעולם יראה את האור שלהם. לכן אמנים עולים לבמה ומציגים תערוכות. זה פשוט למדי. השאלה היא מדוע כשהאמן הוא לא מ"שלנו", אוחובסקי פוסק שזה מקולקל. 

למעשה, אני חושב שבכל גלריית ההתבטאויות האומללות של השרה מירי רגב, אין ולא היתה אחת שנסחפה והרחיקה לכת עד כדי כך. הרי מה זה להצהיר שצ'כוב לא מעניין אותי, לעומת הטענה שכל מי שלא מעניין אותי - מקולקל.

בעיה. גל אוחובסקי הוא לא רק אדם פרטי עם טעם ודעה פרטיים. סתם בני אדם לא יושבים בסגלי שופטים שחורצים גורלות ומשרטטים מי ייכנס בשערי הפלייליסט ומי ייוותר לנצח מחוץ לשעריו הנעולים של הפסקול "שלנו". 

כשלתוך ההעדפות והסכסוכים הפרטיים של אוחובסקי משתרבבת המילה "הדתה" - ועל כך יש להודות לו - אתה מבין לפתע למה הכוונה. הכוונה היא לא מלחמה נגד כפיית הדת, אלא קריאה לסתום את הפה לדתיים באשר הם. לנקות את המרחב מהקול שלהם, שלא בא טוב באוזניים של גל (אנשים דתיים לא מסוגלים ליצור אמנות. לומר משהו אותנטי. הדתיים, גם אם הם מכנים את עצמם בשם "אמנים", תמיד רוצים להעביר אותך לצד שלהם. כולם תועמלנים. כל הזמן).

זה לא סוד שאנשי דת הצליחו בשנים האחרונות לנפק המון אמירות איומות שמטילות צל כבד על מעמדם הם, על הדת באופן כללי, על המוסדות שהם מלמדים בהם ועל כספי הציבור שמוזרמים לכיוונם. 

כולנו מכירים את האמירות הסדרתיות, תמיד על חשבון איזה "הם" - ערבים, נשים, שמאלנים, הומואים. אני רק מנסה לדמיין מה היה קורה אילו מישהו מהם - הרב ויינשטיין, הרב אבינר או הרב אליהו - היה אומר ש"מוזיקה של הומואים" היא מוזיקה מקולקלת. אבל מה שמעציב יותר מכל, חוץ מהטיפשות ומגסות הרוח שכולנו שבענו מהן, זה לראות שוב את התסריט השחוק כל כך של קבוצות מיעוט שמשתלחות זו בזו. במקום לגלות אמפתיה או לפחות לראות כמה כל השנאות והפחדים, בסופו של דבר, די דומים זה לזה, וכולם מכוערים ועלובים באותה מידה. 

• • •

כבר שנים שאצלנו בבית מדליקים את נרות חנוכה גם לפי בית הלל - כמו שעושים כולם - וגם לפי מסורת בית שמאי. לפי בית שמאי, מדליקים שמונה נרות בערב הראשון של החג, ובכל יום מורידים נר אחד. זאת מסורת שלא התקבלה להלכה, אבל אנחנו מקיימים אותה מתוך כבוד וחיבה. זהו אחד המנהגים היפים שאשתי הביאה לחיי, ומאז שהעוכרת ואני יחד יש המון נרות ויותר ממסורת אחת על החלון. 

למה זה חשוב? כי אנחנו נמצאים בימים שבהם האוויר מלא קריאות למחוק ולהשתיק דעות שונות וקולות שונים. אוחובסקי לגמרי לא לבד. התלמוד, כידוע, נתן את כל הכבוד לדעות שנשארו מחוץ להלכה. הוא מציג אותן. דן בהן. מנתח ומנסה להבין על מה הן מתבססות. 

הפלורליזם העמוק של התלמוד עיצב את אחד המאפיינים הכי חשובים בזהות של העם הזה. אני מניח שפעם המון יהודים ידעו תלמוד בעל פה והנוכחות של הדעות האחרות ישבה להם בראש ובלב. היום רובנו לא מכירים את הדפים הישנים האלה, אבל חנוכייה אנחנו מדליקים, ואני לא יכול לחשוב על דרך אחרת לשמר את ריבוי הקולות. 

בעיקר בחנוכה. כבר שנים שחנוכה מוציא מהאנשים את המג'נון הפנימי. אולי בגלל כל ה"אור וחושך" ו"אנחנו והם", שמושכים את הלב לפשט הכל. העיתונות הדתית מתמלאת במודעות על הרצאות בנושא "תרבות המערב. כן או לא?" (ספוילר - לא!). ואתה יודע מראש שמישהו שם הולך לכסות ברבע שעה את כל העניין הפעוט הזה שנקרא "תרבות המערב". 

וגם בצד השני משתחררים הסעיף והחרצובות, ושוב נפתחת התחרות מי יאמר ראשון שהחשמונאים היו אנשי חמאס, וכל הדתיים הם ככה ורק ככה. אז את העולם כבר לא נצליח לתקן. גם לא את אוחובסקי. אבל הילדים שלי לפחות רואים אבא דתי ואמא חילונית שמנסים להדליק ולא לשרוף. 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו