שום דבר בחיים לא הכין אותי לרגע שבו נעמה אמרה לי: "אבא, אני אוהבת את אנה טיכו".
לקח לי כמה שניות להתעשת. "כן, בטח, אנה טיכו, הפסלת".
"הציירת, אבא. והיא היתה גם אחות של בית חולים".
"כן, בטח. ציירת", אמרתי, למרות שהייתי בטוח שהיא הופיעה לי תחת ההגדרה של פסלת בפעם האחרונה שנתקלתי בשמה, כשמילאתי תשחץ כלשהו אי שם בסוף שנות ה־90.
"ויש לה ציורים מקסימים, אתה יודע? היא מציירת עצים מאוד יפים". עשיתי גוגל כדי לאמת את הסיפור. הילדה יודעת על מה היא מדברת.
האינסטינקט הראשוני שלי היה להתקשר לגננת להודות לה על שהצליחה לעזור לילדה שלי לגלות את הקסם של אנה טיכו, מה שזה לא יהיה, בין כל הריבים והנזלות שאיתם היא נאלצת להתמודד. אני לא זוכר יותר מדי מימי הגן שלי, אבל אני די בטוח שהעשרה אמנותית לא היתה חלק מהתפריט היומי שלנו, כמו מכות בחול, למשל.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
בכל אופן, הדברים של הילדה גרמו לי לרצות לחקור אותה קצת לגבי מה שקורה בגן. לרוב אני משאיר שם את הילדים ולא חושב על מה שקורה אחרי שהדלת נסגרת מאחוריי. כשאני פוגש את הילדים אחרי הגן, לרוב בשעות הערב, אני שואל אותם איך היה בגן, הם אומרים "כיף", וככה מסתיימת לה הרוטינה הלא מחייבת.
מתברר שכל הזמן הזה הפסדתי צוהר לעולם שלם, שאני לא מכיר. מהשיחה על טיכו ועל אמנים אחרים שעליהם הם למדו ("אבא, נכון שהמוזיקאים הכי טובים הם מוצרט ועוזי חיטמן?"), הגענו מהר מאוד לשיחה על הגננות ועל היחסים בין הילדים בגן. אני לא מיתמם כאן - באמת לא ידעתי ולא האמנתי שיש שם קליקות.
שיערתי שילדים מתחברים לילדים אחרים ברמות שונות, אבל מה שנעמה סיפרה לי נשמע יותר כמו החלוקה המאורגנת לקבוצות ב"אוז", מינוס האלימות הציורית והבחור הנכה שבטח היה נראה מיותר לחלוטין אם היינו צופים בסדרה הזאת היום. הצלחתי לחלוב ממנה קצת מידע בין כל הסיפורים המתערבבים שלה (יש לנו מספר מסוים של שנים, באמצע החיים, שבהן אנחנו כשירים לספר סיפור בצורה סבירה. בשאר השנים היה מוטב לו היינו מסתפקים באנקדוטות קטנות), ואז היא סיפרה לי משהו קטן שתפס אותי.
הגננת הושיבה אותה לצייר ליד חברה, ושמה ביניהן קופסת צבעים. במשך כמה דקות כל אחת מהילדות ניסתה למשוך את הקופסה לצד שלה, ואז באה הגננת ואמרה: "או שתמצאו את האמצע, או שאף אחת לא תצבע". במשך זמן לא ידוע (זמנים הם דבר נזיל מאוד בגיל 5) נעמה והחברה ניסו למצוא מיקום שיהיה מוסכם על שתיהן לגבי קו האמצע, ובסופו של דבר, היום נגמר לפני שהן הצליחו להגיע להבנה.
ניסיתי לחשוב על משפט חינוכי כלשהו שיוכל להועיל, ואז אמרה לי הילדה: "אבא, זה בסדר, בטוח שמחר נוכל למצוא את האמצע הכי קרוב".
אני די בטוח שהדור הבא שגדל כאן הולך להיות הרבה יותר מוצלח מאיתנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו