גאולה של ארץ ישראל

את גאולה כהן, לוחמת לח"י, כלת פרס ישראל, מחוקקת "חוק ירושלים", פגשתי בפעם האחרונה לקראת חג הפסח, בביתה, לפני שש שנים, בוערת כמו פעם, אוהבת את ארץ ישראל עד כלות. "אין לי כוח להיות עייפה", הסבירה ממרום גילה ומאבקיה, בחיוך מעט עייף. 

אבל הראיון עימה נפתח דווקא בסערה, ברשמי ביקורה בקבר רחל, שהפך בכורח הנסיבת לביצור אימתני. "אם היה בידי דינמיט - הייתי מפוצצת את הדבר הזה", זעמה כהן, "זה קבר רחל? זה מתאים לרחל אמנו? קברו אותה פעם שנייה תחת ערימות מלט ובטון". אחר כך שבה לענייני דיומא ודיברה על הכל. בערב פסח תשע"ד (11.04.2014) פרסמנו במוסף זה ראיון נרחב עימה, הראיון הנרחב האחרון עימה בתקשורת.

"אנחנו עיוורים למציאות"

משהו שאת עדיין רוצה לשנות אותו: "הייתי רוצה לשנות את שם המדינה ממדינת ישראל למדינת ארץ ישראל, כי זה השם הנכון. ראשית לכל זו ארץ ישראל התנ"כית, ההיסטורית. אתה לא אומר מדינת צרפת. מדינת אנגליה. מדוע מדינת ישראל?".

על ההתנחלויות ואופציית המדינה הפלשתינית: "עיוות היסטורי ומוסרי על חשבון הזכויות והמחויבות והביטחון של העם היהודי. ההתנחלויות הן התגלמות הצדק היהודי, כמו ירושלים, כמו כל מדינת ישראל. מבחינת הפלשתינים הרי כולנו התנחלות אחת גדולה. רק אנחנו מפרידים בין 'התנחלות' ל'התנחלות'. הפלשתינים אומרים וכותבים שיום אחד הם יחסלו את העם היהודי. רק אנחנו עיוורים, סוגרים את העיניים. סותמים את האוזניים ומדמיינים לעצמנו מציאות אחרת".

על אריאל שרון ו"הגירוש" (ההתנתקות מגוש קטיף): "שנים הסתובבנו יחד ביהודה ושומרון כדי לטפח ולדאוג ל'שתילים הרכים', ליישובים שניטעו שם, אבל עקירת גוש קטיף פצעה את ליבי. פצעי אוהב כואבים יותר, ושרון אהב פעם את ההתיישבות הזאת. לראשונה בחיי הבנתי באמת את המשמעות של צירוף המילים: 'בכי מר'.

"אריק הזמין אותי אליו, לפני שפרסם את החלטתו ברבים. הוא הודיע לי שהחליט 'לכנס את היישובים יחד'. אמרתי לו: 'מה זה לכנס? זה גירוש! זה פינוי! על מה אתה מדבר?' 'אין ברירה', הוא אמר לי. 'הגעתי למסקנה שאין ברירה, שצריך לנהוג כך'. מאז כתבתי לו מכתבים, עשרות מכתבים, עם מילים קשות ותוכחה ומוסר. הוא לא ענה, עד שיום אחד הודעתי לו שאפרסם את דבריי בתקשורת. מאז ביקש שאכתוב לו בסדירות. אם דילגתי, המזכירה שלו היתה מתקשרת אלי, כדי שאכתיב לה את הדברים. הוא ענה בקצרה, בכתב. השביע אותי שאשמיד את מכתביו. עשיתי זאת. בדיעבד אני מצטערת על כך. פעם אפילו שלחתי אליו מכתב קרוע, כדי להוכיח שאני נאמנה לדבריי".

גאולה כהן ז"ל // צילום: משה שי

היתה ביניכם ידידות גדולה, והכרת אותו היטב, אמרתי לה באותו ראיון. מה הניע אותו בהחלטתו? האם אכן כפי שטוענים חלק מחבריו לשעבר, "כעומק החקירה, כך עומק העקירה"? "אני מתקשה להאמין בכך", השיבה, "ההתרשמות שלי היא שאריק היה מסוכסך עם עצמו בעקבות מה שעשה. יום אחד, אחרי שהרס את גוש קטיף, הוא בא אלי הביתה. ראיתי את עיניו דלוחות מדמעות. שאלתי אותו: אריק, אתה בוכה? כן, גאולה - הוא אמר לי. שאלתי: על מה? ואריק השיב: יש לי חשבון עם אלוהים שהביא אותי לזה, שגרם לי לזה, שהביא אותי לשם. זה היה נורא נוגע ללב... אני לא רופאה ולא אלוקים, אבל מהתמונה שאני קלטתי, אני מתרשמת שהלב שלו הכריע את הראש שלו. שניהם היו מסוכסכים. השבץ המוחי שממנו לא קם היה חלק מהעניין". 

על יחסיה המורכבים עם יצחק שמיר: "הוא היה סלע יצוק, שידע לעמוד על הכבוד והאינטרסים של עם ישראל, בלי שום חשבון. מצד שני הוא גם היה אכזר... אני זוכרת אותו מקבל את אחת ההחלטות הכי קשות בלח"י, להוציא להורג את אליהו גלעדי, שהיה הרפתקן נועז וחסר אחריות. לגלעדי היתה תוכנית להוציא להורג את בן־גוריון ואת כל ראשי הסוכנות, 'כי הם בוגדים'. זה נודע לשמיר. כבר לפני כן הוא סלד מהדמות הבלתי מוסרית שלו. גלעדי חוסל בחולות ראשון לציון . פסק הדין שלו אושר על ידי חברי מרכז הלח"י".

הזכרתי לה שההתנהלות הפוליטית שלה ושל חבריה במפלגת התחיה הביאה להפלת ממשלתו. 

"נכון", אמרה כהן, "חשבתי וחשבנו אז שוועידת מדריד ששמיר הלך אליה - ובפעם הראשונה הכיר שם פורמלית ברוצחים של אש"ף כנציגים של הפלשתינים - תוביל למדרון חלקלק. צדקנו בהערכה הזאת. טעינו בכך שהבאנו להפלתו. הפלת שמיר, העלתה את רבין וגלגלה עלינו את הסכמי אוסלו האסוניים. זו היתה שגיאה שלו שגררה שגיאה שלנו". 

"חיה כל יום לחוד"

זיכרון אחד חזק: "הרגעים המרגשים עם היהודים מאתיופיה. אני זוכרת את עצמי במתחם הקונסוליה הישראלית באדיס אבבה, כשקייס הקייסים - הכהן הגדול של יהודי אתיופיה - מסביר: 'חולה הולך לרופא. צמא הולך למים ויהודי הולך לירושלים'. כעבור חודשים אחדים מצאתי את עצמי עומדת בשדה תעופה צבאי קטן בצפון הארץ, ראש הממשלה שמיר לצידי, מושיט יד אל אחת הילדות ושואל אותה לשמה והיא משיבה: ירושלים. ושמיר נדהם. אחד מעובדי הסוכנות, שאף הוא הגיע מאתיופיה, הסביר לו שזה שם מקובל מאד לבנות אצל יהודי אתיופיה. 

"אחר כך אני שומעת את הרמטכ"ל דאז אהוד ברק שואל את מי שהוצג לפניו כ'קייס הקייסים', כמה זמן חיכה באתיופיה לעלייה, והכהן הגדול שלהם משיב לו: 'אלפיים וחמש מאות שנה, מאז חורבן בית המקדש הראשון'".

ירושלים: "תעודת הזהות של כל יהודי. בתל אביב - חיים, אבל רק בירושלים, יודעים למה".

חברי הכנסת: "כמה חבל עליהם. לא פעם בין נאום לנאום של חבריי בכנסת, חשבתי לעצמי כמה חבל שאי אפשר לחייב אותם לשיר את נאומיהם. בשירה אתה לא יכול לזייף בלי שירגישו בזיוף".

 מנהיגות: "מנהיג אינו זה שאומר: 'אני', אלא זה שאומרים לו: 'אתה'".

ההחמצה: "ללא ספק תפקיד שרת החינוך. רציתי מאוד בתפקיד, אבל בגין היה מחויב לזבולון המר מהמפד"ל. לו היה הדבר בידי הייתי מבצעת יהודיזציה וציוניזציה של כל המערכת, ובמקביל משקיעה בהוראת הערבית והמורשת וההיסטוריה של המזרח התיכון. איננו יודעים דבר על התרבות וההיסטוריה של שכנינו".

על הסוף: "הגיל כבר קשה. כל מה שאתה רוצה אתה עושה בפיחות. טוב שהראש עדיין עובד. רוב הזמן. אני חיה כל יום לחוד ואומרת לעצמי בהשלמה שכך אלוקים ברא את העולם וייתכן שזה יומי האחרון, למרות שאני כל כך רוצה להמשיך ולחיות עוד ועוד".

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו