ביום שלישי, כששר המשפטים אמיר אוחנה הודיע על מינויה של אורלי בן ארי כמ"מ פרקליט המדינה, מיהר גדעון סער להכריז על התנגדותו למינוי. "לא בטוח שהייתי נוהג כמו אוחנה בנוגע למינוי", אמר. מישהו ממחנה היריב של סער בליכוד, סיפר שנתניהו הגיב על כך בהומור: "זה כמו לפלוט פצצת תאורה במהלך מבצע חשאי".
להרף עין הכל מואר, וסער נתפס כמי שנמצא ב"מפלגת" הפרקליטות, זאת שאוחנה והליכוד נמצאים מולה במסלול התנגשות. השבוע היה אפשר לשמוע פתאום את המנטרה שסער ימני יותר מראש הממשלה. לא רק "ידיעות אחרונות" הכריז על כך. יום קודם לכן שמעתי את אותו סיפור ממוסי רז מראשי מרצ. זה נשמע כאילו חילקו איזה דף מסרים בקואליציה להדחת ביבי. כמו אגדה שמסתובבת, כנראה כחלק ממעורבות התקשורת והשמאל בבחירות הפנימיות בליכוד. הוא ימני יותר מביבי, אבל כל הפרשנים הבכירים מחבקים אותו בחום. עוד מפלגה שהליכוד מתמודד נגדה.
הסיסמה של סער, שבחירה בנתניהו היא בחירה בראש האופוזיציה ושאין לו סיכוי להרכיב קואליציה, דלה ובעייתית מאוד בשביל תנועה פוליטית עממית אידיאולוגית כמו הליכוד. ההתמודדות היא על סדר יום ועל כשירות ההנהגה ברמה הלאומית ולא על מידת היכולת של חבר כנסת מסוים להשיג את תמיכת היריבים משמאל, שיהיו מוכנים לחבור אליו. אבל האמירה של סער משקפת את השינוי בין שני מחזורי הבחירות הקודמים לבין המחזור השלישי שיהיה במארס, שצריך לקוות שיהיה הגמר: דוברי גנץ ולפיד מבהירים כי הם לא זזים מפסילה אישית של נתניהו, ולכן המסקנה של הבוחרים צריכה להיות ברורה: אין סיכוי אחרי הבחירות הקרובות להקים ממשלת אחדות.
יש רק שתי אפשרויות להיחלצות מהמצר הפוליטי שלא היה כדוגמתו בישראל. האחת - קואליציית ימין, אפילו של 61 מושבים בלבד. השנייה, מה שניתן לכנות "קואליציית ההדחה"; חיבור טלאים של גנץ ולפיד יחד עם מפלגות השמאל, ליברמן ועוד שתי מפלגות מ"גוש הימין". לגוש השמאל, כפי שגנץ ולפיד משווקים אותו, אין סיכוי להרכיב ממשלה מוסכמת - דהיינו, לא ממשלת מיעוט הנשענת על הרשימה הערבית המשותפת - בלי הצטרפות גורמים מהימין. גם אם גוש השמאל שכולל היום את ליברמן יגיע ל־55 (69 יחד עם טיבי ועודה), הוא יזדקק לחלק מהימין כדי להשיג את ה־60 ומשהו. כלומר, קואליציית ההדחה תחבר בין דרעי לסתיו שפיר או בין נפתלי בנט לתמר זנדברג. זהו מארג טלאים שייקרע בתוך זמן קצר.
כך שרק ימין חזק של מינימום 61 מנדטים יכול להעניק למדינת ישראל ממשלה קוהרנטית שמסוגלת לנהל אסטרטגיה ביטחונית וכלכלית בלי יותר מדי ויתורים וסתירות פנימיות.
ימין שמרני רטרו
היתרון של גדעון סער על פני רה"מ נתניהו נמצא בתחומים רבים במדיניות הפנים. אבל היותו איש ממסד מרחיקה אותו מהיכולת להנהיג ברוח העם
אבל ההבדל העיקרי בין נתניהו לסער הוא, שהאחרון הוא איש ממסד ואילו נתניהו מנהיג עצמאי שנשען בכוחו על העם, ואינו אומר אמן אחרי רוח הממסדים בכל נושא - בייחוד לא המדיני־ביטחוני. סער - עד שלא יוכיח אחרת - נראה כאיש ממסד שיפעל ברוח הממסד, או אם נרצה, "מדינת העומק". ראינו את השת"פ הזה השבוע כאשר כתב הטלוויזיה אביעד גליקמן הודיע על סמך "גורם בכיר בבית המשפט העליון", ששם כבר ערוכים לטרפד את מינויה של בן ארי. סער נהג בצורה דומה. הוא הרגיש חופשי להביע התנגדות למינוי שנמצא בסמכותו של שר המשפטים. זה דומה לגנץ, לפיד וליברמן שמפזרים חנינות לכל עבר, כאילו הם כבר הרשיעו את ראש הממשלה בדין.
בשנת 2013 זכה סער לאבטחה אגפית מצד התקשורת שמנעה כל דליפה מפרשה הקשורה אליו, שהיועץ המשפטי דאז החליט לבדוק. עד היום אנשים שהיו מחוברים אל הממסד התכופפו בסופות הצונאמי המדיני, גם כשהיה מדובר בניצים ולאומנים ימנים. התקשורת תגמלה אותם, לאחר שקודם כופפה אותם: אהוד ברק, שהתנגד לאוסלו; אריק שרון; ציפי לבני ואהוד אולמרט, שהפכו לאנשי שמאל לכל דבר.
כאיש של הממסד סער הוא סוג של ימין שמרני רטרו. מיושן. דווקא ביבי הוותיק והמצולק, הדוהר מולו במשאית סמי־טריילר של 50 טונות, שייך לדור ההווה בזרם השמרני של העולם המערבי. הוא בקו אחד עם טראמפ ועם בוריס ג'ונסון. המינון הלאומי והפופוליסטי החובק את ההמונים הנחנקים בידי הממסד הביורוקרטי, גובר על השמרנות הישנה שהיתה פעם חדשה: של רייגן ותאצ'ר. לסער חסר הניצוץ הפופוליסטי העממי. אנשים נוהים אחריו בגלל חישובים טקטיים זמניים.
מה בכל זאת החוזק של סער: בעוד נתניהו הוא המנהיג הלאומי האמיתי היחיד שאיננו מפוברק כמו כתבי האישום נגדו, יש תחומים במדיניות הפנים שבהם הוא איבד חלק מהאנרגיה הרפורמיסטית שלו. לסער יש כנראה יכולת גבוהה יותר במצב הנתון לחולל כמה רפורמות פנימיות בביורוקרטיה וגם במערכת המשפט. השאלה היא אם אלה יהיו רפורמות בכיוון הנכון. לגבי רפורמות מסוימות שעשה בעבר, הדעות חלוקות. השינוי שהכניס לפני יותר מעשר שנים עדיין אִפשר לשלושת השופטים בוועדה למינוי שופטים לשלוט בבחירת המועמדים לבית המשפט העליון.
עמדתו לגבי חוק ההתגברות שהימין רוצה להעביר היא שיידרש רוב של 65 בכנסת כדי לבטל פסילת חוק על ידי בג"ץ. עם החרפת מלחמת הרשויות, נראה שזה רף גבוה מדי. אפילו רוב מוחלט של 61 יהיה קשה להשיג, ואם רוצים לחולל זעזוע במערכת צריך להסתפק ברוב רגיל.
מה שאמר - ולאן שעבר
לאחר שפרש מתפקידו כמזכיר הממשלה, יצא צביקה האוזר במתקפה על מערכת המשפט. היום הוא כבר במפלגת "המשפוט", הביורוקרטיה, הממסד והתקשורת
הדוגמה הכי טובה לפער שבין העמדה המוצהרת לבין המעשה, זהו ח"כ צביקה האוזר מבכירי כחול לבן. האוזר הוא חבר קרוב של סער עוד מימי נעוריהם בנוער התחייה לפני 30 שנה. היו לו גם חברות, פרקליטת המדינה לשעבר עדנה ארבל והמשנה ליועץ המשפטי דינה זילבר. הוא שימש עוזר לפרקליטת המדינה ביניש שהפכה לנשיאת ביהמ"ש העליון, ואחר כך עוזרה של ארבל שהחליפה את ביניש.
האוזר. "לבעלי האחריות אין סמכות, ולבעלי הסמכות אין אחריות" // צילום: קוקו
האליל של האוזר וסער הוא צבי שילוח, לא ז'בוטינסקי. זה אומר התיישבות, מפא"יניקיות ישנה; לא אסטרטגיה מדינית רחבה אלא ראייה אזורית בנוסח ברית המיעוטים. תפיסת נתניהו מבוססת על התעצמות רב־ממדית של מדינת ישראל וחבירה לבעלי ברית בינלאומיים. בחלקו מדובר ביכולות הייחודיות שלו כמו בקשרים עם נשיא רוסיה פוטין ונשיא ארה"ב טראמפ.
האוזר העניק בקיץ 2013, אחרי שפרש מתפקיד מזכיר הממשלה, ראיון מכונן לארי שביט. זה היה כתב ההגנה הטוב ביותר לרה"מ נתניהו. הוא זיהה את הקרחון המתקרב שעכשיו מדינת ישראל התנגשה בו: "לבעלי האחריות אין סמכות, ולבעלי הסמכות אין אחריות (תרגום: בג"ץ והיועץ המשפטי נגד ראש הממשלה, השרים והמטה הכללי). לכן ישראל משולה היום לספינה שעל כנפי המנוע שלה הולך ונכרך חבל עבה אשר לא מאפשר לה להתקדם. למרות שהים הסוער מחייב את הספינה הישראלית להאיץ - היא אינה עושה זאת אלא מאטה ומקרטעת. כשאני רואה את הפער הזה בין הדשדוש הפנימי לבין מעטפת האתגרים שבתוכה אנו חיים, אני מודאג. אני לא בטוח שאנו ערוכים לבאות".
שביט העיר: "אתה מדבר על משפוט (משפטיזציה) הרסני ועל דרג ביורוקרטי שכובל את ידיו של הקברניט".
האוזר: "...בגלל שיש כל כך הרבה מסננות אין זרם בצינורות ואין מים בברז - נוצר מצב שהדרג הביורוקרטי, הדרג המשפטי והתקשורת חזקים, על כן אין מקום לאידיאולוגיה ולשכל ישר ולתמונה הגדולה... מה שחשוב אינו התוצאה אלא איך אתה נראה גם כאשר אינך מגיע לתוצאה... הפיצול שנוצר בין סמכות לאחריות לא מאפשר למדינה לתפקד. במקום שנעיף שבבים כדי לחטוב עצים אנחנו מעיפים עצים כדי לחטוב שבבים... המשפוט הורג אותנו".
צביקה האוזר בכל זאת בחר להצטרף למפלגת "המשפוט", הביורוקרטיה, הממסד והתקשורת. המפלגה שאליה הצטרף מתנגדת גם לבבת עינו, חוק יסוד: מדינת הלאום של העם היהודי, שלדעתו הוא ההישג הבולט של נתניהו. סער בראיון ב"ידיעות אחרונות" משדר שהוא מתוחזק, שלא לומר מוחזק, בשבי על ידי התקשורת. כשהיה שר החינוך, כל כותרת ב"הארץ" הוציאה אותו משיווי משקלו. הוא ייבחן אחרי הפריימריז ביכולת שלו להצטרף לנתניהו ולחטוב שבבים בקרחון הביורוקרטי־משפטי.
כמו ביקשו להעלותו למוקד
פרק אחד היה חסר ב"ימי בנימין" - כזה שיעסוק לעומק ביחס הדמוני של השמאל לנתניהו, מרגע שדרך כוכבו בסוף שנות ה־80
באותו ראיון מלפני שש שנים, אומר ארי שביט שתי אמירות שיכולות להיות מדד למבחן התוצאה בסוף 2019: "אתם תגרמו לכך שנהיה מצורעים כדרום אפריקה. הציונות תיקבר בגבעות יהודה ושומרון". בתוספת הערכה שחורה לגבי איראן: "אי אפשר יותר לעצור את האיום שנתניהו רואה בו איום קיומי".
ישראל של סוף 2019 איננה מצורעת אלא מצבה הבינלאומי והכלכלי משתפר והולך, ויכול עוד להשתפר הרבה יותר אם נתניהו ימשוך עוד כמה שנים. והאיום האיראני בהיבט הגרעיני שלו הוקפא. לישראל ולארה"ב יש היום יכולות טובות יותר ממה שהיו להן לפני כמה שנים כדי לחסל את האיום הזה פיזית. המשטר באיראן מתנדנד כתוצאה מהקומבינציה הקטלנית של הסנקציות ורוח המרי שמזעזעת את האייתוללות בכ־200 ערים.
הדברים האלה קשורים גם לסדרה המצוינת של עמית סגל בליווי פרשנויות מבריקות של אמנון אברמוביץ'. הפרק הראשון עסק בהתפתחות האסטרטגיה הפוליטית של נתניהו. הוא מוצג כמכונה להפקת לקחים. הפרק השני ניסה לבאר את סוגיית האופורטוניזם הפוליטי כנגד חוט השדרה האידיאולוגי. האם הוא מלכת השפגאט והפליק־פלאק או איש הפלדה. מצבה של המדינה דווקא עכשיו, כשהיא כאילו משייטת על טייס אוטומטי, אומר הרבה. אין תהומות של כיסי אוויר. אין איבוד גובה. מה שנפגע מעט זו האפשרות לניצול הזדמנויות מדיניות, אך גם זה יכול לקבל מענה מפתיע בחודשים הקרובים.
מה שהסדרה לא עוסקת בו זה איזשהו ממד עומק של יחס השמאל הישראלי לנתניהו, והוא מכריע. הביביפוביה דומה יותר לאנטישמיות מאשר להדרה של "הפורשים". שבע שנים לפני רצח רבין, יוסי שריד סימן אותו. שם אותו על צלב הכוונות. ביבי חזר מהאו"ם, ובאמצע 1988 היה כוכב הפריימריז בליכוד. זה הפיק משריד איזו חמת זעם שדבקה אחר כך באנשי הרוח; לטענתו (במאמר ב"הארץ" מיולי 88'), נתניהו אמר שיאסר ערפאת גרוע יותר מהיטלר (ולא הביא ציטוט). זה הספיק לשריד להגדיר את נתניהו כ"מסוכן וחסר מעצורים".
על הגדרת הטרור של נתניהו הוא לגלג: "ויצחק שמיר כבר הסכים להגדרת הפלא הזאת?" רוצה לומר, הרי ותיקי תנועתך ראו בטרור אמצעי למלחמת שחרור. ואז הוא משחרר איום כי ימשיך לעקוב אחריו. שריד סובב על אצבעו כמה מהעיתונאים הבכירים ביותר, ששתו את דבריו בצמא במזנון הכנסת. הם עדיין מכהנים בקודש. הוא כינה את נתניהו "ביבי סכינאי" ועוד הרבה דברי הסתה.
כל הביטויים האלה הרעילו דורות של "עיתונאים בכירים". האחרונה להשתמש בביטוי מבית מדרשו של שריד היתה דנה ויס. לאחר בחירתו ליו"ר הליכוד ב־93', נכתב ב"דבר": "סבו של נתניהו הסית נגד תנועת העבודה במשפט ארלוזורוב". העיתון כתב כי יש לו "ייחוס אבות" ביריבות ובהסתה נגד תנועת העבודה. ההרשעה היתה שם הרבה לפני הרצח, הרבה לפני ראשות הממשלה.
נתניהו הביא איתו אתוס אינדיבידואליסטי, מקצועני, חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח, שהיו מנוגדים לתרבות המגל והמעגל הישראלית. "הקבוצה" ראתה בו זר שיש להעלותו על המוקד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו