"שיעור מולדת": בחזרה לבית הספר

בלי עניין מיותר. "שיעור מולדת"

בני האדם הם יצורים מוזרים, והסדרה של מודי בר-און מוכיחה זאת היטב, תוך כדי ניסיונה לנתח את הסכסוך הישראלי-פלשתיני. לא פעם יבחרו בני האנוש להילחם, לכעוס ולשנוא מאשר להירגע, להסתדר ולאהוב. אולי בשל כך, אנחנו הישראלים מתחברים לתחביב של "צפיית שנאה" (‭Hate-watching‬, צפייה בטלוויזיה על מנת להתעצבן), ושומרים אמונים לתוכניות טלוויזיה שמדליקות לנו את העצבים.

כולנו אוהבים לשבת מול המסך ולרתוח על מה שמשדרים לנו. לכן עמית סגל הביא ‭ 24%‬כבר בפרק הבכורה של "ימי בנימין" - סדרה על אדם שבנה קריירה מהשנאה כלפיו; בגלל זה אופירה וברקו מדביקים מדי שבוע את אותם ‭8%‬ שרק מחכים לפליטות פה מתריסות; ובכלל, כל תוכניות האולפן הצעקניות, מ"המטה המרכזי" ועד "יציע העיתונות", נועדו אך ורק לעצבן צופים, וככה גם כל הדמויות ה"רעות" בתוכניות הריאליטי השונות.

מחקרים מצאו כי רגש השנאה משמש אחד הגורמים המשפיעים אצל אנשים בהחלטה לדבוק בסדרת טלוויזיה מסוימת. ולכן הסכסוך הישראלי-פלשתיני נוכח כל כך בטלוויזיה - בכתבות, בחדשות ובסרטים. אם מלכתחילה יש כאלה שלא מודים בקיומו של העם האחר, הרי סדרה על היסטוריית הסכסוך כמוה כמאגר אינסופי של חומרי גלם עבור "צפיית שנאה".

הצופים מצפים להתרגש, לרתוח, לחפש עוולות, להשוות ולהיכנס ביוצר או במרואיינים אם משהו לא מוצא חן בעיניהם. אולם בששת הפרקים של "שיעור מולדת" אין שום משפט מעורר מחלוקת. לא תצליחו להתווכח עם כלום. מודי בר-און לוקח את הסכסוך הכי מתוסבך בעולם, מספר אותו במוד המודי המוכר שלו, והופך אותו לשיעור בבית ספר; ולמי בכלל יש כוח להתווכח עם המורה.

וכך, במקום צפיית שנאה, מגישים לנו בר-און וענת זלצר צפייה לימודית. "שיעור רענון", במילותיו. מודי יושב מולנו על חצי מסך, מאחוריו מפות, תמונות דהויות, ציטוטים ומספרים. זה לא מפתיע, כי גם אם מודי יקריין פוסטים של הצל, זה עדיין יישמע מלומד, מעשיר ונגיש.

מנגד, הסדרה הזאת יצרה אצלי תחושה לא נעימה של חזרה לספסל הלימודים, ושוב הרגשתי כאילו אני לא מצליח לספוג כהלכה את כל החומר הנלמד. כעת אני בעיקר חושש שבסוף הפרק האחרון מודי ייצא לפתע מהמסך, יחלק דפים ויכריז על בוחן פתע.

"שיעור מולדת",‭ 21:30 ,HOT8 ‬