נוסעי האוטובוס שעשה את דרכו לעומק רצועת עזה ב-9 באפריל 1995 היו מנומנמים. הם יצאו מאשקלון לעבר מוצבי הרצועה והיישובים השונים, אוטובוס מלא מפה אל פה, רובו בחיילים, ואלו ניצלו את הנסיעה השלווה, ימים ספורים לפני פסח, כדי להשלים מעט שעות שינה. ואז התרחש הפיצוץ האדיר.
"קמתי לתוך פיצוץ", נזכרת נבט כהנא (43), אז חיילת צעירה, בת 18 בלבד, כשמכונית מסחרית עמוסה בחומר נפץ נסעה לאחור והתנגשה באוטובוס. התוצאה הייתה קשה ביותר – שמונה הרוגים ועשרות פצועים. חלק מההרוגים היו אלו שישבו מסביב לנבט. יד הגורל הסיטה את ההדף, פצעה אותה באורח בינוני עד קשה, אך הצילה את חייה.
עוד בנושא:
- 57,277 נכים מוכרים ע"י משרד הביטחון: יום ההוקרה לפצועי צה"ל ופעולות האיבה
- חבטת ניצחון: המהנדסים התגייסו למען נכה צה"ל
"לא הרגשתי את היד שלי, ובשלב מסויים גיליתי שיש לי דימום בראש. ירדנו מהאוטובוס, אני וכמה חברות, וישבנו בפינה. ראיתי מה קורה והיה לי קשה להטריד את החובשים. ניצלתי בנס, אנשים ספגו את ההדף על חשבוני. ניסיתי לנער את היד כי לא הרגשתי אותה וראיתי שהקצוות של האצבעות שלי היו מרוסקות. נורא כאב לי הראש והרגשתי שאני הולכת להתעלף. אני זוכרת שהסתכלתי על הנשק שלי – הוא היה מעוות לגמרי, נראה כמו בננה והיו עליו מלא רסיסים שהיו אמורים להיכנס אלי. קשה היה להאמין".
נבט פונתה לבסוף באמבולנס יחד עם מספר פצועים נוספים לבית החולים סורוקה ומשם במסוק להדסה עין כרם בירושלים על מנת לנתח אותה ולהוציא רסיס מראשה. רסיסים אחרים נותרו בגופה עד היום. לאחר תקופה קצרה יחסית היא פתחה במלחמה חדשה – לחזור לצבא. "מצאתי את עצמי נלחמת לחזור לצבא כי זה לא היה מובן מאליו". הקרב נחל הצלחה, ונבט הפכה לקצינה.
"קמתי לתוך פיצוץ" // צילום: יהודה פרץ
השנים עברו. נבט הפכה לעובדת סוציאלית והפכה את נושא הסיוע לאחרים למשימת חייה. "אתה מבין שהחיים שבריריים בגיל צעיר. הפכתי ליותר רגישה בעקבות הפיגוע. תמיד היה חשוב לי מאוד לעזור, וזה התחדד אצלי – שהטוב ינצח את הרע, ליצור עולם יותר קשוב ופתוח". לפני כשבועיים זכתה לתזכורת מהפיגוע בדרך יוצאת דופן: "היה לי רסיס קטן בכף היד, מתחת לעור. לפני כמה שבועות הוא התחיל לבלוט ועם קצת עזרה הוא יצא החוצה". האירוע המינורי יחסית עורר אמוציות אצל נבט. "יש לי רסיסים בגוף, אבל זו נקודה שאתה מכיר מגיל 18. עברו 25 שנה ופתאום זה יוצא. אין ספק שזה לא היה יום שגרתי".
לאחרונה, לצד תחושה הולכת וגוברת לספר את סיפורה האישי, החליטה נבט שהיא רוצה להעלות על סדר היום נושא שלא זכה לתהודה בכל הקשור לפצועי צה"ל. "אחת הסיבות שהסכמתי להתראיין זה כדי להביא את הקול הנשי, שהוא במיעוט בקרב נכי ונכות צה"ל, קול שלא מקבל מספיק מקום, למרות שיש היום המון לוחמות ותומכות לחימה. בדרך כלל בתקשורת מביאים שני סוגים של פצועים שוב ושוב – אנשים שעושים ספורט פראלימפי ומרתונים או אנשים עם פוסט טראומה. לצד היחס המדהים שיש לתת לאנשים האלו, רציתי להראות שיש סוגים שונים של אנשים עם פציעות, קול מגוון".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו