הניסים שעוד נכונו לנו, אם רק נשכיל לקבלם

דונלד טראמפ אוהב אותנו. נקודה. בלי אבל ובלי אולי. טענתי זאת פעם אחר פעם. העם בישראל, הרגיל למנות גדושות וקבועות של מעבר לים, חש ברוח השינוי הנושבת מאמריקה. אחרי שמונה שנות אובאמה, קצת קשה להתרגל לכל הטוב הזה המורעף עלינו מוושינגטון. זה נכון, ידענו נשיאים ידידותיים וחמים, כולל בדורות האחרונים, מקלינטון ועד בוש. אבל בדרך זו או אחרת, הורגלנו שהחיבוק והמתנות מגיעים בתמורה לנסיגות. אצל טראמפ זה שונה. לא רק שהחום מעולם לא הותנה בוויתורים מצידנו, הוא אף פעם לא בא בידיים ריקות, ומפתיע פעם אחר פעם את הפרשנים הספקנים שלנו. קודם שגרירות בירושלים, אחר כך הגולן, בדרך גם ביטול הסכם הגרעין, וכאילו זה לא מספיק באה גם ההכרזה של מזכיר המדינה האמריקני פומפאו, המפריך את הטענה הכוזבת והמטעה, שלפיה, על פי המשפט הבינלאומי, ההתיישבות ביהודה ושומרון אינה חוקית. ומשהו אומר לי שזה לא נגמר. וכל זה שנה לפני סיום הקדנציה הראשונה של הנשיא. פלא שהקהל קרא לו במהלך הנאום שוב ושוב "ארבע שנים נוספות"?

עוד בנושא:

לא עוד "יורדים": IAC הוא פני הגאווה הישראלית בחו"ל

טראמפ: "למדינה היהודית מעולם לא היה חבר טוב יותר"

יפתח רמון בכנס IAC: "אפשר להפוך טרגדיה לעתיד טוב יותר"

2.אבל משהו העיב על השמחה הגדולה אתמול. יצא לי לשוחח עם הנשיא טראמפ בלא מעט הזדמנויות, גם בכנס, ולהיווכח בכל פעם מחדש בעובדה שהוא הנשיא האוהד ביותר שהיה לנו. אלא שאנחנו, במקום לנצל את החברות האדירה הזו ולקדם נושאים חשובים כל כך למדינת ישראל, מבלים בפרימת פלונטרים ורצים לקלפיות בדרך לעוד משבר פוליטי, כמו נתינים של מנדט איטלקי. מדינת ישראל עסוקה בהדלפות, בהאשמות, בגישושים, בפלירטוטים, בעקשנות ובמזימות, ובזמן הזה החברה הכי טובה שלנו מתקשה להבין מה קורה לשותפה היציבה שלה במזרח התיכון.

להקת "שלווה" מופיעה בכנס // צילום: נועם גלאי

כמה חבל שדווקא מול ממשל אוהד שכזה, אין למדינת ישראל ממשלה יציבה - ומותר לומר - ממשלה לאומית יציבה. המחנה הלאומי קיבל נשיא אמריקני שרוצה לתת, פשוט לתת, אבל אין לו למי. לכל המערכת הפוליטית יש אחריות לכך, אבל אחריותם של נציגי הימין והמחנה הלאומי כפולה ומכופלת; הם אלה שמשליכים לפח האשפה הזדמנות היסטורית שלא תחזור, לממש חלקים חשובים ביותר מתפיסת עולמם ומערכיהם המכוננים. במקום לנצל את תור הזהב האידיאולוגי, הם משחקים בכיסאולוגיה, במחבואים, בפסילות אישיות ובאולטימטומים. כל אחד מהם יודע מה חלקו ב"פלונטר", וכל אחד מהם יודע איפה עליו לוותר, להתפשר ולרדת מהעץ כדי שכל כך הרבה מנדטים של הימין יתממשו בממשלה לאומית יציבה. חלקם חושבים שההיסטוריה תזכור אותם כפוליטיקאים הגונים שעמדו על עקרונותיהם; יש יותר סיכוי שהם יישכחו בגלל פוליטיקה קטנונית שמנעה ממדינת ישראל לממש מהלכים היסטוריים.

3.ואם יש רגע אחד שמתמצת הכל עבורי, הוא הרגע המיוחד הזה שבו רץ חבר להקת שלוה יאיר פומברג לזרועותיו של נשיא ארה"ב, כדי לחבק אותו. זו היתה אחת התמונות החזקות שראיתי אי פעם. לרגע אחד נדמה היה לי שהילד המקסים הזה ייצג גם אתכם ואותי מול הנשיא על הבמה. הוא היה ישראל המקסימה, הדתית והחילונית, הימנית והשמאלנית, שחייבת לטראמפ תודה ענקית. כן, הוא ולהקת שלוה אמרו לנשיא טראמפ "תודה" בשם עם ישראל כולו.

חג החנוכה מתקרב, ובעוד ימים אחדים אנו עלולים לעמוד בפתחה של מערכת בחירות שלישית. האם יש סיכוי לנס חנוכה מהדורת 2019; אם לא בשביל טראמפ, אז למען ארץ ישראל? זה קרוב מתמיד, בנגיעת יד ממש, אם רק נשכיל להושיט אותה.