"מחטב בלתי נראה לגברים" ו"סל נוחות לקטיף ולאיסוף פירות מהעץ בקלות" - אלו הדברים שהמנהל של האינטרנט חשב שידברו אל ליבי. המפרסמים מטרגטים אותי בבובות לאוטו. פעם קנינו אוכל - ברכת המזון. היום אנחנו קונים מברשת ניקוי למקלדת - ברכת אמזון. הרשת גועשת. בחלונות היה סתיו של נובמבר; בווינדוס: גשם של מבצעים. אנחנו מתאוששים מחודש מעוטר בחגים היסטוריים רבי משמעות. יום הרווקים הסיני, שופינג
איי.אל, בלאק פריידיי, סייבר מאנדיי, גילטי סאנדיי.
"נובמבר סייל" מגיע חודש אחרי מקצה הקניות של חגי תשרי והנחות השנה החדשה, חודש לפני מבצעי סילבסטר והנחות השנה החדשה השנייה, תכף סוף עונה, קניות אביב והיערכות לפסח, סייל ל"ג בעומר ומכירת תשעה באב. נורא חשוב שלא נפסיק לצרוך.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
שנקנה גם כשאנחנו לא צריכים ושנרגיש שניצחנו כי יש 40 אחוזי הנחה, ועל הדרך קיבלנו עוד עשרה אחוזים מהקנייה בנקודות לקנייה נוספת ברשת, וגם שילמנו בכרטיס האשראי שצובר נקודות לכרטיסי טיסה, טיסות שבהן ניסע כדי לעשות שופינג בחו"ל בזול, אבל רק דרך הכרטיס שצובר נקודות, אז בכלל הרווחנו.
• • •
משהו שהבנתי לגבי כסף: קיצוץ בהוצאות דומה לדיאטה. חיסכון בכסף וחיסכון בקלוריות מתנהגים אותו הדבר! אחרי תקופת סגפנות תבוא תקופת פיצוי. רישום מדוקדק מביא לתוצאות. הרבה תלוי בגנטיקה ובמשפחה. וכמה שתהיה קיצוני יותר, יקרה משהו הפוך. בצום הרמדאן שלפני החתונה לא אכלתי חודש. נשקלתי והתברר שעליתי 400 גרם (במונחים של כלה זה 400 טונות). גם בכסף: ככל שאנסה לנהוג בקימוץ רדיקלי, כך אצא באותו חודש עם מינוס ענק בחשבון.
יש לי חברים שהחליטו שהם לא מתעסקים עם סעיף ההוצאות, רק עם סעיף ההכנסות. במקום להוציא אוויר על התייעלות וקיצוצים, את הכוח והזמן הם משקיעים בהגדלת ההכנסה. ואללה, זה עובד להם. מצד שני, הם רזים מטבעם. יש אנשים כאלה. רזים ועשירים בלי להתאמץ.
• • •
שני השמנדריקים הגדולים שלי נעמדו על סף גיל ההתבגרות, ואני מתחילה לעכל שהם בונים לעצמם העדפות שאינן שלי ואישיות טרייה משלהם. להפנים שהם לא יגורו לידי, לא יעבדו במה שאייעץ להם, לא יתחתנו עם מי שאבחר עבורם, לא בטוח שישמרו מצוות בדיוק כמוני. אחרי שנים שהיו בניי, הם נהיים בני אדם. אני מסתכלת על שני הרי האדם הנהדרים האלה, גבוהים ממני וחסרי סבלנות, ונזכרת איך כשהיו בני 6 ו־4 ביקשו "להרוויח כסף".
עזרתי להם לקחת שולחן פלסטיק קטן אל הכניסה לפעוטון ביישוב. בשעת האיסוף הם הציעו נחש גומי בשקל. המכירות התנהלו בקצב יפה. אחרי שעתיים בשמש היו בידיהם חמישה שקלים. מכיוון שאני רכשתי עבורם את קופסת נחשי הגומי - היה זה רווח נקי. הם העבירו את השולחן אל הכניסה למכולת. ישבתי לא רחוק והאזנתי להם מדמיינים כיצד יתעשרו. "יהיו לנו מלא שקלים!" אמר הגדול, "נרוויח המון!" התלהב הקטן, "ומה נעשה בכל הכסף?" תהה הקטן, שהיום הוא בגובה התקרה, "נקנה גומים", ענה לו איש העסקים נטול השיניים הקדמיות, שהיום כבר מתגלח. בסוף יום העבודה היו בידיהם שמונה שקלים. הם נכנסו אל המכולת וקנו נחשי גומי.
מאז שהם בגן הם מקבלים דמי כיס. חינוך לאחריות. אני נותנת להם סכום קבוע בכל חג וסכום נוסף ביום ההולדת. במחילה אם אני מפרה כאן את הוראות בנק ישראל, הם חוסכים את זה אצלי (בעיפרון על דפי פנקס) ומקבלים החלטות לגבי הכסף שלהם. בגיל 4 הם יודעים מה זה לחסוך, בגיל 5 הם יודעים מה זו ריבית, ובגיל 6 יכולים להלוות לי כסף וכך ללמוד מהי הלוואה.
אותנו לא חינכו להתעסק עם כסף ולא דיברו איתנו על כסף, בטח שלא במגזר הדתי. עד גיל 30 הייתי בטוחה שכל האנשים בעולם מונעים משליחות, בוחרים מקצוע לפי השליחות, וקמים בבוקר לעבודה מתוקף השליחות שלהם בעולם. בגילאי העשרים, כאישה נשואה, הרהרתי באפשרות לצאת לשליחות ציונית בעולם, וכשמישהי אמרה לי "זו גם הזדמנות טובה להתבסס כלכלית" - הפסקתי לדבר איתה. לא מנומס לדבר על כסף. במגזר הדתי זה לא רק לא מנומס, אלא בגידה בעולם הערכים. אנשים שמדברים על כסף הם שטחיים.
התבגרתי. או איבדתי את התמימות. אני לומדת מהילדים שלי איך לעמוד על שלי, לשים לב איפה השקלים שלי נמצאים, ואם יש לי מיותרים - לקנות בהם נחשי גומי.
וככל שאני מתבגרת, וזקוקה לביטחון כלכלי מלבד "שליחות", כך אני מבינה שאנחנו צריכים לתת לכסף רשות להגיע אלינו. יש אנשים שכסף לא יגיע אליהם, כי הטקסט הפנימי שלהם הוא שעשירים הם רעים, רדודים או שהשיגו את עושרם בדרכים לא כשרות. אצל אחרים המונח כסף שתול ליד צרות, מתח, "מרבה נכסים מרבה דאגה". ובכסף, כמו באהבה, כדי שדברים טובים יגיעו - אנחנו צריכים להרשות להם לבוא.
אין לי אסוציאציות שחורות לגבי כסף, ובכל זאת הוא לא נדבק אלי. אני כל הזמן מוקפת עננה כלכלית. יש חרדות פרי רוח ודמיון, ויש ממשיות. שאלתי את עצמי מה מונע ממני להיות שקטה בתחום הזה, שהרי אני לא מקשרת כסף לרוע או ללכלוך. ומצאתי: אני מותחת יעדים גבוהים מעל גבול היכולת (כרגע מנסה לרכוש בית. במחירים של ירושלים), כדי לא לעצור, לא לעצום עין. אני משמרת מתח כלכלי כדי לשמר את השאיפה. לא נותנת לעצמי רשות להיות בעלת אמצעים, או לא נותנת לכסף רשות להידבק אלי - כי אם לא יהיו לי דאגות כלכליות, אם אגיע ליעד, אעבור למוד מנוחה. ומה פתאום לנוח, יש עוד כל כך הרבה מה לעשות.
• • •
אדם עומד בתוך תרמיל של הלך, ויש לו חרך הצצה אל השביל שעליו פוסע ההלך. בתוך התרמיל עומד האדם ומניע את רגליו. דרך חרך ההצצה נדמה לו שהוא ההולך. כשהוא וההלך פוסעים לאותו כיוון, הכל מסתדר. ציוץ ציפורים ברקע. כשהנשא הגדול פונה לכיוון אחד והאיש שבתוך התרמיל צועד לכיוון ההפוך, האיש הקטן משתולל מזעם - ורק כך נזכר שהוא רק פרעוש על גב פיל. ככה אנחנו עם אלוהים. כשהוא מעיף עלי שפע, אני בטוחה שאני זו שהולכת פה לבדי, ומבסוטה על עצמי מאוד. אבל אם הצעדים שלי ימינה והוא פונה שמאלה - אני נזכרת שאני על הגב שלו, שצעדיו מוליכים אותי, ולא צעדי הסרק שלי בתוך התרמיל. ואז אני צועקת כדי שישים לב שאני שם על גבו.
יש איזושהי נקודה שבה מותר לאיש שבתוך התרמיל להירדם. לא מותר. צריך. הוא צריך להירדם. עבדנו את האדמה, חרשנו, זרענו. עכשיו לשבת בשקט ולהמתין לגשם. הירדמות היא ביטחון. אפשר להירדם רק ליד מישהו שאנחנו בוטחים בו. הימים מתקצרים וחושך מוקדם. אולי אפסיק להתרוצץ, אישן קצת בתרמיל.
emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו