הסיפור שחשפה אתמול כרמלה מנשה ב"כאן" גדול בהרבה מעניין הנתונים הלא מדויקים שנמסרו בנוגע לגיוס החרדים לצה"ל. הוא עוסק, בראש ובראשונה, באמינותו של הצבא, ובאמון שהציבור רוחש לו.
צה"ל הוא פרה קדושה בחברה הישראלית. על פי כל מדד וסקר - עצמאיים וכאלה שמבצע הצבא בעצמו - הוא זוכה לאמון עצום, גבוה בהרבה מכל מוסד אחר בציבוריות הישראלית. האמון הזה הוא הנכס הגדול ביותר שיש לצבא: הוא חשוב בהרבה מעוד טייסת או חטיבה. בלעדיו, אין לצה"ל דבר. בוודאי לא לגיטימציה לגייס חיילים ולשלוח אותם למלחמה, ואולי אל מותם.
לכן, הגילוי שבוצעה מניפולציה מכוונת בנתוני גיוס החרדים הוא לא פחות ממטלטל. צה"ל אמנם נחשף באי־דיוקים לא פעם גם בעבר (כולל בעניינים מבצעיים), ועדיין אנחנו מצפים ממנו להיות אחר מהחברה הישראלית שממנה הוא בא. לתחמן פחות, לא לעגל פינות, להיות מצטיין - כל מה שישראל כבר לא מוצאת בעצמה, ורוצה להאמין שקיים עדיין בצבאה.
אפשר כמובן להפליג בשאלות: אם הנתונים על גיוס חרדים אינם מדויקים, איך נדע שמידע אחר שמוסר הצבא הוא נכון? אולי אנחנו לא יודעים את האמת על פעילות מבצעית ועל תחקירים, ואולי צודק האלוף (מיל') יצחק בריק, שטוען בשנה האחרונה בלהט שצה"ל משקר בנוגע למוכנותו למלחמה?
ממעקב רב־שנים אחר מערכת הביטחון בכלל וצה"ל בפרט, יש רושם שמדובר בחריג. מאחר שאין גורם מפוקח יותר בישראל - גם על ידי התקשורת - נדמה שכמות השקרים והמניפולציות נמצאת במינימום, בוודאי בהשוואה לעבר, כאשר כל שטות נחשבה לעניין של ביטחון לאומי ונשמרה בסוד.
בעידן הרשתות החברתיות והתקשורת החופשית קשה מאוד להסתיר מידע, וסופו של כל עניין להיחשף. דווקא משום כך, טוב היה עושה הצבא לו פרסם את העיוות בנתונים בעצמו, כדי להוכיח שלא היתה כוונה נסתרת מאחורי המעשה.
במקום זאת, שמר צה"ל את הסיפור בתוך הבית. הוא נחשף כבר לפני כמה חודשים, במהלך ביקורת פנימית באכ"א, ובהמשך גם הוצג לרמטכ"ל והופקו ממנו לקחים. התברר כי זדון לא היה פה, אלא רצון של גורמים העוסקים בנושא להצטיין ולעמוד ביעדים שנקבעו להם, גם במחיר של עיגול פינות.
ובכל זאת, מאחר שהסיפור נמשך כמה שנים, ראוי לתהות היכן היו כל גורמי הביקורת. אלה של צה"ל ומשרד הביטחון, וגם מבקר המדינה וועדת החוץ והביטחון של הכנסת - שלל גורמים שאמורים היו לפקוח עין ולוודא, ונרדמו גם הם בשמירה.
הדברים מקבלים משנה תוקף דווקא משום שמדובר בגיוס חרדים, נושא שנמצא תמידית במוקד סדר היום הציבורי והפוליטי. גם בכך ראוי לעסוק כעת, משנחשפה הפרשה והתברר כי מספרם של החרדים שמתגייסים נמוך משידענו, וראוי גם לומר את האמת: החרדים לא תורמים את חלקם למאמץ הלאומי. רובם לא משרתים בצבא, וגם לא עושים שירות לאומי. במדינה שעדיין נלחמת על קיומה, זאת תקלה שמשוועת לתיקון.
טועה מי שטוען שצה"ל לא צריך חיילים חרדים. צה"ל צריך לקבל את כולם, ולהשאיר אצלו את אלה שמתאימים לצרכיו. היתר יישלחו לשירות לאומי, בשלל מקומות ותפקידים. זה צודק, זה מוסרי וזה שוויוני (וזאת, אגב, גם עמדת צה"ל). אם זה יקרה, ייחסכו המשברים הקואליציוניים והמניפולציות בנתונים, ולא תיעשה התחשבנות של כמה חודשים למד כל חרדי ואם המוסד שהוא עבר בו מוכר כחוק. כולם ישרתו את ארצם - חילונים, דתיים־לאומיים, חרדים, וגם ערבים - בצבא או בגופים אזרחיים אחרים.
עד שזה יקרה, צריך צה"ל לעבוד על פי החוק ולא לפרש אותו כרצונו. לעמוד ביעדים שנקבעו לו (ב־2020 הוא יידרש לגייס כ־3,200 חרדים; באכ"א סבורים שזהו יעד ריאלי), ואם לא - להודות בכך, ולגזור משמעויות להמשך.
ובעיקר, על צה"ל להיות אמין. לפני הכל, ומעל לכל. מי שמכיר את הרמטכ"ל אביב כוכבי ואת ראש אכ"א מוטי אלמוז, יודע שהם יהפכו עולמות כדי שזה יקרה. יש להם כעת הזדמנות פז להסתייע בפרשה הזאת על מנת להבהיר זאת גם לצבא פנימה, וגם לציבור שבחוץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו