במאמר מלומד שהקיף שני גיליונות של כתב העת "מחשבות" ב־1988, כתב הסופר והוגה הדעות צבי ינאי על הדיאלוג המדומיין בין מרקו פולו, חוקר הארצות הוונציאני, לבין קובלאי חאן, קיסר האימפריה המונגולית.
הדיאלוג, המופיע ברומן "הערים הסמויות מעין" מאת איטאלו קאלווינו, מובא בספר כשיחה מתמשכת בין השניים, המתקיימת בארמונו של השליט: מרקו פולו שב מכל הערים המסתוריות והסוריאליסטיות בממלכת האדירים של קובלאי, ומספר לו על נפלאותיהן וכשפיהן - צריחי מגדלים, אנטנות רדאר, כדורי בדולח תלויים בלב חדרים, בתים עשויים במבוק ואבץ, רחובות גבוהים הבנויים על גדות אגם.
החאן מקשה על מרקו פולו ומנסה לפענח מסיפוריו את הצורה והמשמעות של הערים הסמויות בממלכתו, על שמותיהן הפנטסטיים - מוריאנה, פירה, אגלאורה, דספינה, ברניקה. אלא שזהו ניסיון מועד לכישלון. ככל שיתאר מרקו את הסמטאות החשופות לקרני הירח, את הכיכרות המסוגרות ואת שכונות המתים הרוחשות מתחת לפני האדמה, כך ילך החאן וייאטם, ויסתגר בתוך עצמו, בסירובו להאמין למשמע אוזניו.
"השקר אינו טמון במילים, אלא בדברים עצמם", כתב ינאי המנוח במאמרו על השיח בין מרקו לחאן, "הניסיון להפריד בין הדברים לבין המילים המתארות אותם הוא מלאכותי ולמעשה בלתי־אפשרי, שכן לא ניתן לתאר את הממשות שלא באמצעות מילים, מאחר שזו דרכה של התודעה להקנות מובן ומשמעות למציאות. הקשר בין מילים ודברים הוא ממין אותם הקשרים הבלתי־אפשריים והבלתי־מובנים כמו הקשר בין הגוף והנפש, וכמוהו גם הוא אינו ניתן להפרדה ולביטול".
סמוך לאחר צאתו לאור באיטלקית ב־1972 נעשה "הערים סמויות מעין" לספר פולחן - ייחודי, שנוי במחלוקת, מושא להשראה ולמחוות, מצוטט לאין שיעור. אוהדיו הרבים רואים בו הרהור מזוקק, נדיר במבנהו, רומן שרואה בעיר האנושית מגרש משחקים מדיטטיבי. הם סבורים שקאלווינו, מהסופרים האיטלקים הבולטים של המאה העשרים, ניסח משל אוניברסלי ופרטיקולרי גם יחד: מחד גיסא, זהו ספר על המתח המובנה בין זמן למרחב, ומאידך גיסא, מדובר בו, בביקורת אקטואלית, על הרצון האימפריאליסטי לכפות ולכבוש ללא הבחנה (קובלאי חאן), שמנוגד לטבע האדם המעדיף התבוננות והעמקה רגעית (מרקו פולו).
מקומוניסט נלהב לסופר המתפעם מהעוצמה של ניו יורק. איטאלו קאלווינו, 1974 // צילום: GettyImages
לעומת מעריציו, אחרים רואים בספר גימיק צורני, נאמן למשנתה של קבוצת "אוליפו" (OuLiPo - סמינר לספרות פוטנציאלית), חוג הסופרים והמתמטיקאים הצרפתים שאליו הצטרף קאלווינו בהזמנת הסופר רמון קנו, בעת שהותו בפריז ב־1968. חברי "אוליפו" ביקשו למלא משימה פילוסופית אוטופית - לייצר את "כל הספרות האפשרית", כולל שימוש במגבלות שרירותיות, כגון החלפה של כל שם עצם בטקסט מסוים במילה המופיעה במילון שבעה ערכים אחריו; או כתיבת רומן שלם בלי להשתמש באות מסוימת (ז'ורז' פרק ביצע זאת ברומן "ההיעלמות").
גם ב"הערים הסמויות מעין", הכתוב בשני מישורים - הדיאלוג בין קובלאי חאן למרקו פולו, ובמקביל תיאור הערים לפרטי פרטים בפי מרקו - יש מן המשחקיות האוליפיאנית, המנסה, בפרפרזה על ספרו הסוריאליסטי של מיכאל אנדה, ללכוד את "הראי שבתוך הראי".
הפרוזה של קאלווינו אובססיבית ואבסורדית במפגיע. הערים שבספרו גאות במופרכות שלהן: העיר ליאוניה שבונה את עצמה מחדש מדי יום; העיר ארמילה, ש"אין בה קירות, גם לא תקרות וגם לא רצפות; אין בה שום דבר שיעשה אותה דומה לעיר, לבד מצנרות המים"; או ארג'יה, ש"במקום אוויר יש בה אדמה. הרחובות מלאים רפש, החדרים מלאים עפר עד לתקרה... יש אומרים: 'היא שם למטה', ולא נותר לנו אלא להאמין להם". סגנון כתיבתו מפליג אל האגדה והמיסטיקה, מערבב יחד בדיון מופרז והיסטוריה, מיתולוגיה וארכיאולוגיה.
מתבונן ומעמיק. מרקו פולו, דיוקן פסיפס
כך או כך, רוב הקוראים מסכימים כי "הערים הסמויות מעין" היא יצירה שקשה לשכוח או להתעלם ממנה. לא פלא אפוא שהרומן זכה לעיבוד אופראי ולאינספור קריצות ומחוות מצד אמנים פלסטיים, ונותר חידה בלתי פתורה. עתה רואה אור מהדורה חדשה של התרגום העברי לספר, מאת גאיו שילוני. המהדורה הראשונה של התרגום יצאה בישראל ב־1975 בספרית פועלים, בסדרה בעריכת נתן יונתן. שילוני ויונתן הלכו ברבות השנים לעולמם; ההדפסה הנוכחית, בגופן בהיר ובכריכה חדשה, נאמנה למלאכתם, אך נעדרת אחרית דבר או הרחבה שתעמיק ותחדד את השיח סביב היצירה.
מבוכה אינטלקטואלית
אל "הערים הסמויות" הגיע איטאלו קאלווינו בשלהי הקריירה הספרותית שלו, לאחר נדודים אכזבים והרפתקאות אינטלקטואליות בין ערים ומדינות. הוא נולד בהוואנה, קובה, למריו, בוטנאי שהיה אנרכיסט וסוציאליסט אדוק, ולאווה, אף היא פרופסורית לבוטניקה, פציפיסטית, ילידת סרדיניה. את שמו העניקה לו אמו כדי לשמר את מורשתו האיטלקית בסביבה הזרה, אבל המשפחה שבה לאיטליה כשהיה בן שנתיים, והתיישבה בסן רמו.
"הערים הסמויות מעין". כריכת התרגום החדש לעברית
בבגרותו, בתחילת מלחמת העולם השנייה, למד קאלווינו באוניברסיטת טורינו ולאחר מכן באוניברסיטת פירנצה, והושפע מטקסטים אנטי־פשיסטיים של התקופה, ובמיוחד מאלו של אליו ויטוריני ויוהאן הויזינחה, וכן נמשך לפיזיקה וקרא בכתבי מקס פלאנק ואלברט איינשטיין. ב־1944, על אף הפצרותיה של אמו הפציפיסטית, הצטרף ל"בריגדת גריבאלדי", מחתרת קומוניסטית שפעלה בהרי האלפים נגד הכיבוש הנאצי. כתגובה הוחזקו הוריו משך תקופה כבני ערובה על ידי הנאצים בווילה מרידיאנה שבדרום איטליה.
הלהט הקומוניסטי של קאלווינו לא דעך גם אחרי המלחמה. הוא שמר על קשר הדוק עם עמיתיו הסופרים שהיו מזוהים עם השמאל האיטלקי, דוגמת נטליה גינצבורג וצ'זרה פבזה, והועסק כעיתונאי ביומון הקומוניסטי "ל'יוניטה" (L'Unita). המעורבות הפוליטית העזה הזינה את יצירותיו הספרותיות הראשונות - "שביל קני העכביש" (1947), וקובץ הסיפורים "העורב מגיע אחרון" (1949). הפריצה הסוריאליסטית שלו הגיעה רק מאוחר יותר, בשלהי שנות ה־50.
בשנת 1957, לאחר הפלישה הסובייטית להונגריה, עזב קאלווינו את המפלגה הקומוניסטית והחל לכתוב את הפנטזיה "הברון בעצים" ("The Baron in the Trees"). בשלהי 1959 הוא הורשה להיכנס לתחומי ארה"ב על אף הרקע הקומוניסטי שלו, טייל בדרום המדינה ובקליפורניה, והוקסם מניו יורק - אולי בסיס אורבני משמעותי לחלק מהכשפים שהטיל בהמשך על הערים הסמויות.
כל הוונציות כולן
את "הערים הסמויות מעין" כתב קאלווינו בתקופה הפריזאית שלו, לאחר התנסויות בלימודים קלאסיים בסורבון, ידידות עם רולאן בארת וכתיבת שני סיפורים ניסיוניים, שפורסמו במהדורה האיטלקית של המגזין "פלייבוי". הספר החל להיכתב, ככל הנראה, מתוך "דיכאון אינטלקטואלי" שהחל לחלחל אצל קאלווינו לאחר מות ידידו ומורו אליו ויטוריני ב־1966, שהתמזג עם המצב הפוליטי, הנפשי והעירוני השברירי שלו.
את המצב הזה ניתן לזהות כבר בספרים אחרים של קאלווינו, שהקדימו את ה"הערים הסמויות", כגון "קוסמוקומיקס" (1965, המבוסס על סדרת סיפורים שפרסם במגזין ספרותי) - אלגוריה על הפער שבין היקום לאדם, ו"t zero" שפורסם שנתיים לאחר מכן - קובץ סיפורים העוסקים במרחבי כליאה נפשיים. לאחר פרסום "הערים הסמויות" כתב קאלווינו עוד חמישה ספרי פרוזה, כולל הלהיט "אם בלילה חורפי עובר־אורח" ו"מר פלומר". הוא הלך לעולמו בעיר סיינה ב־19 בספטמבר 1985, בגיל 61, לאחר דימום מוחי, כשהוא מותיר אחריו יותר מ־70 רומנים, קובצי סיפורים, ספרי מסות וליברטות לאופרה.
האבסורד, הגמישות והסאטירה הטמונים ב"הערים הסמויות מעין", גרמו לזהות את קאלווינו כמי שהושפע ישירות מקפקא, כפי שציין הסופר האמריקני ג'וזף מק'אלרוי במאמר ביקורת על הספר ב"ניו יורק טיימס", בנובמבר 1974. המאמר ראה בקאלווינו נביא אורבני, שחזה את הקפיצה הגדולה של ערי הענק במפנה המאה ה־21. "האטלס הגדול של קובלאי חאן חושף רשתות עתיד חסרות צורה - לוס אנג'לס, קיוטו, אוסקה", כתב מק'אלרוי, "אני מאמין שזהו מרחב שקאלווינו יצר עבור הקהילות הארכיטיפיות שלו".
הדחף לכבוש. קובלאי חאן, בדיוקן מ־1294
גישה נוספת ראתה את עשרות הערים המופיעות בספר, ונושאות שמות נשים שונות, כגעגוע נושן לוונציה, עירו הולדתו של מרקו פולו, מגולל העלילה, ואת המחווה של קאלווינו למה שהעיר שעל הלגונה היתה בימי הביניים.
במאמר שכתבה הסופרת הבריטית ג'נט ווינטרסון בשנת 2001 היא ביקשה להבהיר: "קאלווינו כותב על כל ה'ונציות' שהתמוטטו, קופלו או נעלמו מאחורי החזות התיירותית של העיר. כל מי שאוהב את ונציה, יודע שהחיים האמיתיים שלה מציצים למחצה או מופיעים בחלום; שהעיר מגדירה מחדש את עצמה, נכנעת כשאתה פונה לכיכר נטושה, כשאתה פוסע על פני סן מרקו. ונציה לא נעלמה תחת לחץ תיירות ההמונים - היא התפוגגה. כבר לא ניתן להסתכל על הבניינים ולראות משהו בעל ערך. הדרך היחידה להגיע לוונציה היא להשתמש במים שלה, שבשבירות שלהם ניתן לזהות את השתקפותה".
ככלל, קאלווינו חמק במשך כל הקריירה הספרותית שלו מתיוגים ושיוכים לז'אנר זה או אחר. במאמר ב"ניו ריפבליק" בשנת 2013 הוגדר סגנון כתיבתו כ"קוסמולוגיה מיניאטורית". הכותב, אדם ט'ירלוול, טען כי "עבור קאלווינו, כל רומן הוא פרובינציאלי... מה שהוא ביקש להמציא דומה יותר ליצירות עולמיות כגון 'פאוסט' של גתה, שעליו כתב קאלווינו גם במכתביו".
לא הקול אלא האוזן
מה הופך את "הערים הסמויות מעין" לספר קאלט, כזה שנמצא בתרמילי מטיילים במזרח, מככב בסילבוסים של פקולטות לאדריכלות, שמלהיט רוחות צעירות בסדנאות כתיבה, שמופיע כמנטרה לתרגילי מדיטציה במנזרים אופנתיים במערב? ד"ר עודד מנדה־לוי, סופר וחוקר ספרות שבין השאר חיבר את הספר "לקרוא את העיר - החוויה האורבנית בסיפורת העברית מאמצע המאה ה־19 עד אמצע המאה ה־20" (2010), טוען כי במובן מסוים, "זהו ספר שאינו נגמר, ספר נצחי, שכל קריאה בו מגלה הבנות חדשות, תהיות, שאלות, מחשבות".
איך זה בא לידי ביטוי?
מנדה־לוי: "מרקו פולו אומר באחת השיחות לקובלאי חאן: 'אין אתה מתענג על שבע או שבעים ושבע פליאותיה של עיר, כי אם על התשובה שעיר זו משיבה על שאלתך'. הערים המטאפוריות בספר מאפשרות, כמו בשירה גדולה, מרחב של פרשנויות. זהו ספר דינמי במובן זה שהקורא תופס מתוך הקריאה בפרספקטיבות העירוניות הזוהרות לפניו, שאפילו העבר, החתום לכאורה, מתחדש כל העת מתוקף החיים בהווה ומן הרגעים העתידים לבוא אצל הנוסע".
גמישות דומה. פרנץ קפקא
מנדה־לוי טוען כי למרות המבט הכולל של הספר על העיר, זוהי יצירה מכתמית באופייה. "הקטעים הקצרים, הרוויים במחשבות, תובנות ודברי חוכמה, נתפסים כעל־זמניים, אוניברסליים, אולי נתונים מעבר להבדלים תרבותיים של מזרח ומערב.
בספר יש כל כך הרבה הארות ומשפטי פתיחה בלתי נשכחים נוסח: ״לעולם אין לערבב את העיר עם המילים המתארות אותה. ובכל זאת קיים ביניהן איזה קשר״, או: ״מצב רוחו של המתבונן בה, הוא־הוא אשר העניק לעיר (...) את צורתה״. למי שקורא ביצירה זו לא רק מתוך חוכמת האדם וממדי הנפש המתגלים לו, אלא משום העיר שעומדת במרכז הדברים, הספר הזה הוא מפתח. הוא מאפשר לפחות 55 נקודות תצפית (כמספר הפרקים הממוספרים) ועוד הרבה תמות עקרוניות שנוגעות בליבת המחשבה העירונית, ריבוי של וריאציות לשאלה הגדולה מהי עיר? המבט של קאלווינו נדמה כמבט אין־סופי".
הספר הוא למעשה "משחק" אחד מתמשך - מרקו פולו כל כך מפליג בתיאוריו את הערים, כך שאין בכלל ספק שהוא נהנה מההתרפקות וההפרזה ולא מהזיכרון עצמו. האם זו הסיבה שהוא הפך לתרגיל מבריק שחביב על אמנים רבים?
"בניגוד לרולאן בארת, שמדגיש בחיבור שנכתב סמוך להופעת ספרו של קאלווינו בראשית שנות ה־70, את הצורך בדה־מטאפוריזציה של העיר ובעיקר במעבר ממטפוריקה לאנליזה כשמדברים על לשון העיר, קאלווינו תופס את הערים כמטאפורות של החיים, ואת האדם, את התודעה הקולטת, כמי שאחראי לתפיסתה - 'לא הקול הוא הקובע את תוכן הסיפור כי אם האוזן השומעת'.
"אכן, הספר חביב על אדריכלים ואמנים, גם כי יש בו היפתחות למכלול אין־סופי של אפשרויות השגה של העיר, ולמעשה אין קיום לשאלה מהי עיר אמיתית. נדמה לי שההבנה שעיר אינה יכולה שלא להשתנות, היא משמעותית בספר. ההשתנות של העיר היא עצם טיבה. העיר 'זורה' בספר, למשל, הוכרחה להישאר דוממת וזהה לעצמה כדי שבני אדם יוכלו ביתר קלות לזכור אותה. אבל העיר התנוונה, התפוררה ונעלמה. האדמה שכחה אותה קליל. נדמה לי שאפשר להבחין בהשפעה הגדולה של הספר על קוראים וכותבים בדוגמה אחת, לצורך העניין - סיפור קצר של אלכס אפשטיין: ״האגדה הקצרה על העיר שכל בנייניה היו זהים זה לזה״ (1994), שעוסק בדיוק בזה, ואפילו בסגנון הכמו־מיתי ופיוטי של קאלווינו".
לשחק אבל לא באש
ההדפסה המחודשת של הספר, שנים לאחר ההדפסה הקודמת, מצאה רבים מאוהדיו במצב אמביוולנטי: מצד אחד מדובר ביצירה נוסטלגית, כזו ששבים אליה בנפש חפצה; ומצד אחר, הזמן שחלף מעמיד אותה במבחן סגנוני, שלפתע חושף בה נאיביות ומנייריזם. במובן זה, ההחלטה המו"לית של ספרית פועלים היא מרתקת בהקשר של היקשרות רגשית ליצירה, והתפכחות אפשרית, אולי בלתי נמנעת לגביה, ברבות השנים.
תמר ברגר, מסאית, חוקרת ומרצה ללימודי תרבות, שכתבה בין השאר את הספר הרב־תחומי "דיוניסוס בסנטר" (1998), טוענת כי "ממרחק הזמן, הספר נראה לי עכשיו חיצוני, שטוח, ובעיקר - די משעמם. במקום שבורחס, אורח כבוד כאן כידוע, מסחרר ומבלבל ומצחיק מאוד; במקום שאלפרד דֶבְּלין מעביר עיר להצטמרר, וג'יימס ג'ויס להשתגע וברכט לפוצץ את המועדון - בספר של קאלווינו שלטת הנוסחה. טוב, זה הרי העסק - הנוסחה ומה שעושים איתה אחר כך, אבל ז'ורז' פֶּרֶק כן פועל עלי ואילו כאן - לא הצלחתי להיחלץ מהשלשות ותרגילי הסדר".
חלק מהחבורה. ז'ורז' פרק // צילום: GettyImages
אז מה כן עבד בספר בשעתו?
ברגר: "האקלים המושגי הכללי, המשחקיות אבל לא באש, ביטחון הצורה הקבועה וחופש הווריאציות המגוננות, השמץ־דוקומנטרי שעוד לא שבענו ממנו אז. וגם דמותו המרתקת מראש של מרקו פולו, האקזוטיקה של קובלאי חאן, קסם הפרדוקסים אולי".
היצירה הפכה לקריאה סילבוסית בלימודי אדריכלות בפקולטות רבות. מה הערך האדריכלי שלה?
"גם אם הספר הוא אכן אורח שכיח ברשימות קריאה בארכיטקטורה, צריך לשאול אם קוראים אותו. כלומר, אם בכלל קוראים, ואם מה שקוראים הוא הספר. בדרך כלל, ספרות, כשהיא מובאת לארכיטקטורה, נעקרת די בברוטליות מאדמתה הטבעית. אני יודעת כי אני עושה את זה בעצמי לפעמים. אבל ניחא, אם מצאנו עוד דרך לעורר סקרנות או הצלחנו לקרב ארכיטקטית צעירה לעתיד לספרות - דיינו. אלה התמות שאפשר לחלץ מהספר ולהביאן לשיעור: העיר כממשות וכדימוי, היחס בין עיר לעברה, דמיון ושוני בין ערים, ערים ושעתוק, עיר ומגדר, העיר כסמל, עיר ופנטזיה, החיים בעיר כאבסורד, עיר ומעמד, ערים ואוריינטליזם. וכן, גם ערים וזיכרון, ערים ותשוקה, ערים ואותות, ערי מסחר, ערים ושמות, ערים ומתים".
ואכן, המתים והזיכרון צצים מכל עיקול בספרו של קאלווינו. מדוע ביקש לעגן את הערים שלו בתוך המסגרת ההיסטורית, ועוד במערכת היחסים הסבוכה, הטעונה, בין השליט קובלאי להרפתקן מרקו פולו? מנדה־לוי סבור כי "הבחירה נוגעת בעצם רעיון המסע והגילוי, שמבוסס על מקורות וטקסטים היסטוריים. הדואליות הזאת, של היסטורי ובדיוני, מצטרפת לשורה של מבטים כפולים בספר, שמבססים איזו התבוננות רב־שכבתית בעיר. הספר הוא פרוזה בדיונית, שנתמכת במערכת יחסים היסטורית, אבל יש לו ממדים של ספר עיון, שמציב שאלות עקרוניות, פתח לדיונים מפורטים ומשוכללים על אודות החוויה העירונית".
עניין נוסף שמתקשר לתשתית הדואלית של מיתוס ומציאות, ולאבסורד המכוון של קאלווינו, לדברי מנדה־לוי, הוא "תפיסה כפולה של המציאות העירונית בספר כדבר והיפוכו. זו נטייה שקיימת לכל האורך, להציג עמדה ומייד להציב עמדה מתחרה, מהופכת, ובכך להעמיד את העיר כמרחב פתלתל החומק מהגדרה יציבה. כך אחד הפרגמנטים המוכרים בספר: 'באודוסיה (...) נשתמר שטיח באמצעותו יכול אתה להתבונן בצורתה האמיתית של העיר, במבט ראשון נראה לך שאין בנמצא דבר פחות דומה לאודוסיה, מאשר העיצוב על גבי השטיח (...) אלא שבאותו אופן עצמו תוכל להסיק את המסקנה ההפוכה: שהמפה האמתית של התבל, הנה העיר אודוסיה כמות שהיא'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו