שגשוג של תוהו ובוהו

מר פלומר, בן דמותו של איטאלו קאלווינו, "אינו אוהב את עצמו". הוא נוטה לאחר, פזור דעת ומופנם, מעשן מקטרת וקצר ראי המרים את משקפיו אל מצחו ומורידם תדיר. מר פלומר צלח את החיים והגיע לנחלה שבה חיים בשלום, זה לצד זה, ניסיון חיים ותמימות ילדותית.

הוא חולף, בטיול חוף, על פני אישה משתזפת ששדיה חשופים. היא מכסה את עצמה ברטינה, והוא כותב על "העוול המונע כל אפשרות שיעריכו נכונה גם את הכוונות הנאורות ביותר". לא עולה בדעתו שאותה אישה תפרש אחרת את מבטו, בהתאם לקוד ההתנהגות המקובל. לעת ערב הוא יושב בכיסא נוח מול הים, על ברכיו פתוח אטלס שמיים, והוא בוחן לסירוגין אותו ואת הכוכבים הנראים. באותה עת, "התקהלות קטנה של אנשים מביטים בתנועותיו כאילו היו עוויתות של מטורף".

על פסגת הר פלומר בדרום קליפורניה ניצב טלסקופ ענק, ובו מראה קעורה בקוטר חמישה מטרים, היכולה להבחין אף באור הראשון שנוצר לאחר המפץ הגדול. מר פלומר, האדם הביישן והצנוע, ניצב על שפת הים, האור הנקלט בעיניו מתמקד במרכז הרשתית, באזור שקוטרו כ־5 מ"מ, רואה גל המתנפץ אל החוף ו"תופס את כל מרכיביו הבו זמניים, בלי להזניח אף אחד".

כריכת ספר (ספרית פועלים)

לכל צורה "אבן, דמות, סימן, מילה" שאנו רואים, חושב מר פלומר, יש פנים נסתרות שאותן לא נוכל לדעת. בעת שסייר בפירמידת מדרגות, בחורבותיה של טולה במקסיקו, ובחן שרידים ארכיאולוגיים בני כאלף שנה, נתקל בסיור תלמידים. המורה סיפר על התרבות שנכחדה וסמליה, וסיים ב"אין אנו יודעים מה פשר הדבר". מר פלומר האזין והסכים, אך חש שמעולם לא יוכל להחניק בתוכו את הצורך לתרגם, להגדיר משמעות, אף שהוא יודע שיהיה עליו להמשיך ולפרש את מה שהוגדר.

פלומר של קאלווינו דומה ל"משוטט" של ולטר בנימין, המטייל ברחובות העיר ובשונה ממנו קולט את הנעשה סביבו ברזולוציה כמעט מיקרוסקופית - במרחב וגם בזמן. כילד האוחז בידו קובייה הוא בוחן אותה ארוכות ומגלה בה עולם ומלואו, או לביאליק הצעיר, ב"ספיח", המתבונן בלהבות התנור ורואה "מחול מטורף ומסוכסך של לשוניות זהב קטנות חיות ומפזזות". "אם הזמן חייב להסתיים", חושב פלומר, "כי אז יהיה אפשר לתארו רגע אחרי רגע, וכל רגע בשעת תיאורו מתרווח כל כך עד שאין רואים את סופו". את היכולת הזו איבדו המבוגרים כיוון שנוח, ואף יעיל, לראות את העולם ברזולוציה נמוכה, כתקציר מנהלים קל לקליטה ויישום.

בשונה מרוב הספרים, את "מר פלומר" יש לקרוא לאט, לעצור לאחר כל פסקה, להתרווח, ולשקוע לא רק בכתוב כלשונו, אלא גם ובעיקר באסוציאציות ובתחושות שהוא מעלה. "הצעד הקשה ביותר לאדם הוא לשכנע עצמו כי חייו הם מכלול סגור, שכולו בעבר, ושאי אפשר להוסיף בו דבר", וגם "איזה הקלה יכול היה לחוש אילו הצליח לבטל את ה'אני' המפקפק שלו".

מר פלומר משתדל להישאר במישור החווייתי־קוגניטיבי, ואינו רוצה "להבחין בטיבו האמיתי של העולם מעבר להרגלים החושיים והתבונתיים", ועם זאת "אינו בטוח בממשותו של כל דבר".

פרקי הספר התפרסמו בתחילה באורח סדיר בעיתון "קוריירה דלה סרה" המופיע במילאנו, ובשנת 1983 כונסו לספר. המכלול הספרותי הזה אינו קל לקריאה, בדומה לחיבורים אחרים של קאלווינו שראו אור בעבר בעברית, והוא ניצב איתן בתחום המופלא שבין פיוט ובין הגות. עם זאת, קאלווינו עשה חסד עם קוראיו כשזיכה אותם בתוכן עניינים כמעט ארכיטקטוני, המזכיר את שיטת דיואי למיון ולסימון ספרים.

השער הראשון מספר כיצד רואה מר פלומר צורות מן הטבע. בשער השני מתרחבת החוויה החזותית גם להתעמקות במשמעות וסמלים, ומבצבץ אלמנט נרטיבי. בשער השלישי נישא מר פלומר אל הקיצון הפיזי והמטפיזי - מהות הזמן והאינסוף, והיחס בין ה"אני" הסובייקטיבי ובין העולם שבו אנו חיים.

בטיול בוקר התבוננתי בדשא - בהדרכתו הסמויה של מר פלומר. בתחילה, כדרכי בעבר, ראיתי משטח ירוק אחיד. ולאחר זמן גיליתי להיכן נתז הממטרה אינו מגיע, והיכן מכים המים בעוצמה, מציפים ומרקיבים את השורשים. נוכחתי כי אין אפשרות לקבוע מהו דשא ומהו עשב בר, וכי לדשא אין גבולות מוגדרים. באותו רגע זכיתי בהצצה חטופה לעולמו של מר פלומר. זהו קיום שתוהה על קנקנו, שואל אם היקום הוא "סדיר ומסודר, או שגשוג של תוהו ובוהו".

מר פלומר / איטאלו קאלווינו, מאיטלקית : גאיו שילוני; ספרית פועלים, 157 עמ'