מי אוהב אותך יותר ממני

כשאתם מקבלים בברכה את החורף, אנחנו הירושלמים נוחרים בבוז (אם האף שלנו לא סתום): אצלנו החורף התחיל כבר באלול! כל כך קר בירושלים. כבר שלושה חודשים שהחתולים נצמדים לזגוגיות הבתים מבחוץ. ילדים מעשנים טבעות הבל פה בדרך לבית הספר. הרצפה מעלה אדי כפור, דרך כפות הרגליים הגרובות, עד למרכז עמוד השדרה. אי אפשר להישען על הקיר. הוא קיר קור. האוכל שהוצאתי מהמקפיא נשאר קשה על השיש. אחרי חפיפה אני סובלת מסנאי רטוב שדבוק לי לראש במשך יממה. 

נובמבר הוא גן עדן של תירוצים לעצלנים ירושלמים. מי יוצא להליכה בקור כזה? לא משנה שלירושלים יש אוויר מצוין בערבי אוגוסט, וגם באוגוסט אני לא יוצאת להליכות. בחורף תמיד יש קצה גוף שחוטף ראשון את סטירת הקור בשביל כל השאר. אף, כף יד, עורף, קרסול או לחי. אחרי הסטירה החלק הזה נשאר אדמומי, כואב, נוטה להתנתק מהגוף.

לכל הטורים של אמילי עמרוסי

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

זו מלחמה. הקור מתנפל מן החוץ. העור מתקומם, מצטמרר, מסמיר את השערות הקטנטנות. אבל בהתנגשות בין קור לעור עוד לא קרה שהעור ניצח. כשהייתי ילדה הייתי לובשת גרביונים מתחת למכנסיים, ושתי גופיות עבות מתחת לסווצ'ר, ונעה בתוך מלקות הרוח מבית הספר הביתה, בדליפה שקופה מהאף. והייתי מצמידה את כפות הרגליים הקשויות כקרשים אל הרדיאטור שמוצמד אל הקיר. ובאמת לא ידעתי את פשר הכאב, אם מהחום כואב, או עדיין מהקור.

ואני מזכירה לעצמי, גם בשנאתי את כפור הקירות, שאני גרה בירושלים. כשהילדים שלי מתלוננים על הדירה הצפופה שלנו, אני נואמת להם: נמאס לכם מהעכברים בדירה? 99 אחוזים מהיהודים לאורך כל הדורות היו מתחלפים איתכם בזה הרגע. מוכנים לגור עם עכבר, עכביש, נמר ויען - ובלבד להגיע לירושלים. אני משוחחת עם עצמי: קר לך עד כדי כך שאת מעדיפה לקפוא בתוך הקבר? את גרה בירושלים. את מבינה? בירושלים. 

• • •

ירושלים 2019 יפהפייה. מתוירת. רומנטית. נקייה יותר מאי פעם. והיא משאירה הבל פה קפוא כשהעיר המתחרה לה טוענת שהיא בירת הסובלנות והפלורליזם. ירושלים היא המרחב הכי תנועתי ומרתק בישראל. הכי עשיר בניגודים. היא אוונגרד תרבותי, דתי, אמנותי. 

רק בירושלים בכל חוג, סדנה או קבוצת שומרי משקל - תהיה רשימת משתתפים שמתאימה להתחלה של בדיחה. העיר הזאת מעורבת, מעורבת עד העצמות הקפואות שלה. בלב שכונה חרדית, ברחוב שבטי ישראל, בין בתי אונגרין למאה שערים, יש כנסייה פעילה. לפני כחודשיים השתתפו אלפיים ירושלמים, יהודים וערבים, בטורניר השש־בש הענק "דאבל ירושלמי", שהתקיים זו השנה השלישית. מרחבים קהילתיים על קו התפר צצים בקצב גבוה יותר מאשר מופעים של טרור הסכינים. הטרי שבהם הוא "אםבאלה" - ספרייה, בית קפה וגלריה לנשים משני עברי העיר, המערבית והמזרחית. 

עם כל הפוזה של האמנות הקונספטואלית של תל אביב, שיש לי אליה סימפטיה, יש בירושלים סצנת אמנות שבועטת בכולם באופן שווה. הנרטיב חדש מהשקית, ההוויה רב־תרבותית, מגניבה משל עצמה, בלי לנסות להיות תל אביב. גלריית "המקלט" בשכונה החרדית מקור ברוך, שבה מציגים אמנים חוזרים בתשובה וחרדים מבית. "המפעל", מרכז תרבות שקם על חורבות מבנה נטוש באופן זמני "כי אנחנו לא כאן לנצח". פסטיבל מנופים. פסטיבל אניניישן. מוסללה. בית הנסן. סדנאות האמנים. "סטודיו משלך". מתחם "סאבלט": "קניון תרבות" שהוקם על קולנוע שנסגר. בתים לתרבויות קצה כמו "המזקקה". באמת שאין לי סיכוי להזכיר את כולם. 

ובירושלים לא מפחדים מהשמיים. קחו את קבוצת "בין שמיים לארץ". רקדנים, מוזיקאים, אמנים ורבנים שעושים תרבות עכשווית, בעיקר מחול, ומחברים "חדש ועתיק, קדוש ויומיומי, בשר ורוח", ומנסים "לערער על הגבולות המגזריים המקובלים, לרקוד על כתפי ענקים".

או תוכנית "אשירה תהילות" להכשרת שליחי ציבור (חזנים לבתי כנסת) עם קורסים בנוסח אשכנזי, בנוסח ספרדי, וב"נוסח עכשווי", ובעמוד הפייסבוק שלהם מצוין כי "התוכנית מיועדת לנשים ולגברים כאחד". הבנתם את זה? עכשיו תראו לי משהו יותר יפה בתל אביב, וניצחתם.

ירושלים היא בירת הפמיניזם האורתודוקסי. בכיסוי ראש. מאחורי המחיצה או לפניה. העיר שיש בה הכי הרבה שיעורי גמרא לנשים בעולם. הכי הרבה מניינים שוויוניים. בתי ספר תיכון פמיניסטיים לבנות כמו "פלך" ו"הרטמן". נוהג ירושלמי נפוץ בבתים שלפיו האיש מקדש על היין, והאישה מברכת ובוצעת את החלות. ויש המון ילדות ירושלמיות שלא יודעות שיש כאלה שחוגגות בת מצווה בלי לעלות לתורה. 

ויש בירושלים מסורת חדשה של קריאת מגילת העצמאות בשכונות, בתחלופה שבין זיכרון לעצמאות. ומסעדה תימנית כשרה שפתוחה בשבת וגובה תשלום רק במוצ"ש. וישיבות מקובלים שבהן נוהגים תענית דיבור אבל כולם הולכים בג'ינס. ופרויקט של סטודנטים חילונים שנותנים השלמת לימודי ליבה לסטודנטים חרדים. ובתי כנסת שמשלבים בין נוסח ספרדי לאשכנזי. והישיבה החילונית. והמשוררים הדתיים. גשרים־גשרים. 

בירושלים לא עושים עניין מגשרים, גם לא בין יהודים לערבים. לא קושרים כתרים ולא צריך בשביל זה מעגלי דיון. זה קורה ברכבת הקלה כל יום. אצל היולדות היהודיות, גם הדתיות, שבאות ללדת בסנט ג'וזף הנוצרי. בליגת השכונות של הפועל קטמון שבה מתאמנים יחד ילדים יהודים וערבים. אצל בני הנוער ממזרח וממערב העיר שרצים בקבוצות ריצה משותפות. בגני השעשועים בארמון הנציב, או במרכז שלווה, כשילדים משניים־שלושה לאומים על אותה מגלשה, וצהלות שמחה בפיהם. בקבוצת חילופי השפות שבה נפגשות נשים משני צידי העיר כדי לשפר את השליטה בשפה הערבית או העברית (שום ארגון לא עומד מאחורי היוזמה הזאת, רק שתי נשים מתנדבות). 

נכון שאי אפשר למחוק את הברדק של העיר הזאת, אז עמודי הפייסבוק "0202 מבט מירושלים המזרחית" ו"0202 מבט מירושלים החרדית" מספרים על האתגרים ועל החוויות של כל אוכלוסייה. וזה מרתק. 

אין תקופה שבה היה לירושלים הוד כמו בתקופה הזאת. ספריות רחוב יפהפיות צצות בכל פינה, פסיפסים, אמנות אורבנית, רכבת קלה על רקע חומה כבדה. ברבות מהשכונות מושמע שיר חסידי 20 דקות לפני כניסת השבת, ושיר נוסף עם כניסתה. אצלנו זה "שלום עליכם" ואחר כך "לכה דודי". 15 שניות של צלילים בשעת בין השמשות. מעט חילונים כועסים על הפקעת מרחב האוזן. אבל זו ירושלים. יש לא מעט נקודות בעיר שבהן השיר הזה מתערבב בפעמוני כנסיות וסלסולי מואזין. 

בשבוע של חג הסיגד, חג הגעגוע לירושלים, אני גאה לגור בתוך ערימת החלומות של העם שלי, לשלם ארנונה במשוש כל הדורות. והנה רגע שתיעד חבר: רק בירושלים, המאבטחים בקניון מנתקים את המגנומטר מהחשמל כדי להדליק את מפזר החום. חורף חם, חברים.