יש בישראל ציבור לא קטן, איכותי למדי וייחודי למדי של אוהדי כדורגל שאוהבים בעיקר את הנבחרת הלאומית. הם לא אוהדי כדורגל טיפוסיים. הם לא "מחורעים". לא קנאים ולא שונאים אף אחד.
אין להם קעקועי אוהדים בפינות אנטומיות בלתי צפויות, ולא תתפסו אותם מנופפים בשלטים עם כיתובים מביכים כמו "ברוכים הבאים לגיהנום". הם אוהבים את המשחק. הם אוהבים את ישראל. חוויות ילדות מסוימות הטביעו בהם איזשהו חותם בלתי נשכח וזהו.
הם אוהבים את נבחרת ישראל בכדורגל יותר מכל קבוצה אחרת. לעולם לא ישכחו איך הם רקדו לפנות בוקר אחרי שאלי אוחנה קרקס את השוער האוסטרלי, ואת מי הם חיבקו בחמישייה שהכנסנו לאוסטריה. למרות שבשני המקרים האלה, הנבחרת לא הצליחה לעלות לשלב הבא.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
אוהדי הנבחרת מתרגשים עד כדי רעד גופני לקראת כל טורניר, לוקחים קשה כל תבוסה, וקל מאוד לזהות אותם. הם אלופי העולם בחישובי הסתברויות ובהסברים נפתלים, כי בכל סדרת משחקים תמיד מגיע השלב ההוא שבו הכל נראה אבוד, והוא אכן אבוד. ובכל זאת כולנו נתלים מתוך תקווה זעומה בסדרה של צירופי נסיבות חסרי שחר, שאם אך יתממשו - כלומר, נבחרת סן מרינו תביס 8:0 את ספרד, הולנד תיפסל לצמיתות על ידי ועדת המשמעת, ועוד משהו - ייפתח סיכוי חדש ובלתי צפוי שהנבחרת בכחול לבן תוכל לעלות סוף־סוף לאיזו אליפות אירופה או לאיזה מונדיאל.
זה מעולם לא קרה, אבל בכל פעם מחדש אנחנו נאחזים בתקווה שהנה הנה, הפעם זה יעבוד, והסטייה הסטטיסטית תפעל לטובתנו. ישראל תעפיל לאיזה מונדיאל וכולנו נזיל דמעה בהמנון, ועוד כמה דמעות על כל גול שנחטוף בגלל חורים בהגנה ש"לא מתאימים למשחקים ברמות האלה" כמו שיקוננו הפרשנים.
אבל הם לא. כי אף פעם לא נעלה.
ואכן, בזמן האחרון רובנו כבר השלמנו עם העובדה שזה כבר לא יקרה. לעולם. פשוט כך. עוד תהיינה הגרלות קלות והגרלות קשות. ייתכן שיום אחד ספרד תיפרד מקטלוניה, ובלגיה תפוצל לשתיים. אולי חוקי המשחק ישתנו. אפשר אפילו שמגיפה מוזרה תתקוף את היבשת, תגרום לכוכבים גדולים לשכוח איך משחקים או תביא להשמנה המונית. כל זה לא יעלה ולא יוריד. ישראל לא תעלה שלב. אף פעם.
יש כל מיני תיאוריות והסברים למה. אבל זה לא באמת משנה. העיקר הוא שברוב השיחות האחרונות שלי עם ידידיי אוהדי נבחרת ישראל, השורה התחתונה ברורה ומעל כל מחלוקת, כמו אקסיומה מתמטית פשוטה: הבעיה היא לא המאמן. לא השחקנים. אפילו לא הניהול. הבעיה היא אנחנו - האוהדים. אנחנו והציפיות המטופשות והפנטסטיות. זה הדבר היחיד שצריך להשתנות. יכול להיות שהוא גם היחיד שמסוגל להשתנות.
רוצים להימנע משיברון לב? התחילו להתעניין בענפי ספורט אחרים. התעמלות עם סרט וחישוק. ג'ודו. פוטבול. באולימפיאדה הבאה תשתתף נבחרת פוטבול ישראלית מעולה, ואנחנו לא מכירים אפילו את השם של הקפטן שלה. בושה וחרפה. הרי בכדורגל אני זוכר שמות של מחליפים מקבוצות תחתית שפרשו לפני 30 שנה! הגיע הזמן להיגמל מזה.
• • •
אני אומר את כל זה, כי יכול להיות שהפוליטיקה הישראלית מתקרבת לשם בצעדי ענק. לרגע שבו פשוט נתייאש. אנחנו, האוהדים השרופים של מדינת החלום הזאת, עשויים עוד להרים ידיים ולהחליט שזה לעולם לא יקרה, ואולי לא היו הדברים מעולם. שאולי כדאי להיגמל מהחלום הילדותי על ניקיון כפיים, תחושת שליחות ומחויבות לעיקר ולא לטפל.
כרגע אני מזהה ייאוש לא רק כלפי שכבת ההנהגה, אלא גם ובעיקר כלפי היריבים הפוליטיים. כולנו, אבל כולנו, הופכים להיות יפי נפש כשהמנהיג שלא בחרנו בו נחשד בעבירות שחיתות. כשזה קורה, אנחנו רוצים לראות אותו מתפטר. מכריז על נבצרות. מרכין ראש. יורד מהבמה. דבר מוזר קורה, כאשר כתבי החשדות והאישום מופנים דווקא כלפי זה שכן בחרנו בו.
בימים המביכים, ימי כאב הבטן והתקפי האלרגיה, שעוברים על מדינת ישראל, אני רוצה לפנות לכל אלה שגוננו בעבר על ראשי ממשלה שסרחו רק מכיוון שהם כן תמכו בהם. כל הפרשנים והפובליציסטים הבכירים שהציעו לאתרג, להעלים עין ולשלוח לטיפול פסיכיאטרי את פרופ' זליכה, את ראשי ועדות החקירה וכל שופט ומבקר שיצא נגד הקלקול.
זה לא קרה כל כך מזמן, ורוב האנשים האלה עדיין כותבים ואף מצקצקים. אני לא רוצה לדרוש מהם שישתקו עכשיו. אין לי עניין לומר להם "תתביישו!" או להאשים אותם בצביעות. אבל כדאי להזכיר להם את העובדה הפשוטה שהם אשמים בחלק גדול מהמבוכה שתוקעת אותנו כעת.
• • •
יש לי חבר שמעביר הרצאות בכל מיני פינות בארץ. הוא מרצה מעולה ככל הנראה, אין לו בעיה עם נסיעות ארוכות ולוח הזמנים שלו עמוס בהזמנות.
לפני שנים ספורות יצא לו להעביר סדרת הרצאות שהוזמנה מטעם אחד מבתי הסוהר בארץ. ההרצאות הסתיימו קצת לפני ארוחת הצהריים, ולא פעם הוא נשאר לאכול שם בחדר האוכל של הכלא, מה שאפשר לו לספר את אחד הקטעים המוזרים ביותר ששמעתי אי פעם.
רק בישראל, הוא אמר לי, רק בישראל אתה יכול לשבת בחדר אוכל של בית סוהר ולשמוע פתאום בכריזה את הטקסט: "כל הסועדים מתבקשים להישאר ישובים במקומותיהם עד ליציאת כבוד ראש הממשלה ונשיא המדינה".
נדמה לי שבפעם הראשונה ששמעתי את זה צחקתי. אבל זה היה צחוק קצר ומר.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו