כשהגיהינום פרץ בקבוצה של ההורים מהגן

בשנים הראשונות לאבהות שלי הצלחתי להתחמק מקבוצות הווטסאפ של הגנים, הישג שכנראה לא הערכתי מספיק, לאור העובדה שהשנה נתתי לגננות ולהורים להבין שרמת ההיכרות שלי איתם בהחלט לא מחייבת להכניס אותי לכל קבוצה אפשרית.

באופן לא מפתיע, לא גיליתי באותן קבוצות עולם חדש מופלא, אלא את אותו עולם מוכר של הורים ניג'סים, שבטוחים שלצאצאים שלהם מגיע הכל, ואז עוד קצת. זה היה עולם שידעתי על קיומו, אבל עד עכשיו נחשפתי אליו רק בקצוות. מהר מאוד הבנתי שזה עולם שאני לא מבין בו כלום, ושהיה עדיף שזה יישאר ככה. כי על פניו, הכל שם נראה ידידותי ומלא בשלל אימוג'ים חייכניים, אבל מתחת לפני השטח, הקבוצה מחולקת לקבוצות ולתתי־קבוצות, כשלכל קבוצה אג'נדה משלה, והכל משוחק לפי חוקים שאני לא כל כך מכיר.

לכל הטורים של "קולו של אבא"

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

אתם חושבים אולי שאני מגזים, אבל אם הייתם נכנסים בהיסוס לקבוצה חדשה, והדבר הראשון שהייתם רואים הוא דרישה של תת־קבוצה לוחמנית כלשהי להתלונן למשרד החינוך על הסייעת כי היא מכינה לילדים אוכל עם שמן, גם אתם הייתם קופאים בבעתה.

אותן אימהות, אגב (אלה תמיד אימהות, האבות הם לרוב קישוט בקבוצות האלה), דרשו שהסנדוויצ'ים בארוחות העשר של הילדים ייעשו עם לחם כוסמין וגבינות רזות. עכשיו, אני באמת רוצה לדגול בחינוך לאוכל בריא מגיל צעיר, אבל לחם כוסמין? באמת? המצב כל כך חמור שילדים בני 3 או 4 כבר לא יכולים לצבור לעצמם זיכרונות של לחמנייה ושוקו? טוב, מתברר שגם בין ניג'סיות לטירוף עובר לפעמים רק קו דק. איזה מזל שלאותן אימהות אין מושג שבכל פעם שהילדים שלהן באים אלינו הביתה, הם מקבלים נחשי גומי עמוסי סוכר.

באיזשהו שלב, העניינים בקבוצה התחילו להתחמם. אחת האימהות התלוננה, כרגיל, על אחת הסייעות בצהרון, ואמא אחרת אמרה שמבחינתה הסייעת הזאת היא דווקא בסדר גמור. בשלב הזה, האם הראשונה טענה שאם השנייה חושבת שהסייעת הזאת בסדר, היא כנראה פשוט לא יודעת לתחקר את הילד שלה. ואז פרץ הגיהינום. האם שכביכול לא יודעת לתחקר את הבן שלה הבינה שמעבירים ביקורת על האימהוּת שלה, אימהות נוספות מיהרו לערבב את התבשיל החם, ואז - "בשם הכבוד ההדדי" - כל העסק המלבב הזה עבר לפרטי. דווקא כשנהיה מעניין.

כשהייתי ילד חשבתי שהחיים שלנו, הבנים, קשים יותר, כי אנחנו צריכים להתמודד עם איומים פיזיים לאורך כל תקופת הילדות. אבל אחרי שנחשפתי לעומקי הלוחמה הפסיכולוגית שיש בין בנות, שתי כאפות ובעיטה לתחת נראות לי פתאום כמו משחק ילדים.

טוב, בסופו של דבר החלטתי שקבוצות על "השתק" שמקפצות כל הזמן במעלה הווטסאפ יש לי מספיק מהעבודה, ונטשתי. נשארתי רק בקבוצה של אחד הגנים, כי שם הגננת חסמה את האפשרות להגיב, וככה אני יכול להתעדכן במה שקרה בגן גם בלי להכיר את הקרביים השפוכים של כל ההורים האלה, שלפעמים אני אומר להם שלום.