"אין סיכוי לשיפור מצב התחבורה בישראל"
"350 האוטובוסים החדשים שישראל רכשה לאחרונה לא ישפרו את המצב הנורא בתחבורה העירונית והבינעירונית בישראל", כך קבע השבוע לפני 70 שנים קולונל מילס, מומחה אמריקני בינלאומי לענייני תחבורה, בדו"ח מפורט שהגיש לשר התחבורה, דוד רמז, בתום בדיקה מעמיקה שערך בכל ענייני התחבורה בישראל.
"קצב רכישות האוטובוסים החדשים לא ידביק את קצב העלייה לישראל הצפויה בשנים הקרובות, והביקוש לתחבורה רק ילך ויגדל אל מול ההיצע המוגבל של אמצעי התחבורה", הוסיף מילס בדו"ח.
משרד התחבורה ביקש ממילס להמליץ על דרכים לשיפור המצב. המלצתו היתה: "איחוד כל הקואופרטיבים הרבים לתחבורה הקיימים כעת בישראל. לביצוע פעולה זאת יידרשו התערבות ממשלתית, פיקוח באזורי הארץ השונים, וריכוז הארגון והניהול הכלל־ארצי במרכז אחד".
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
בישראל פעלו בעבר עשרות קואופרטיבים לתחבורה, חלקם עוד מלפני קום המדינה, ובהם "שחר", שפעל באזור חיפה רבתי ומנה כ־130 אוטובוסים ו־260 נהגים; "דרום יהודה", שהחזיק קווי נסיעה מהמרכז למושבות הדרום עם כ־30 אוטובוסים; ועוד קואופרטיבים זעירים של כמה נהגים בודדים, שהחזיקו שניים־שלושה אוטובוסים ופעלו בקו אחד בלבד.
בשלהי תקופת המנדט, ובשנים 1950-1948, התאחדו קואופרטיבים רבים, ובהם "אגד", שהוקמה ב־1933 וכעת כינסה תחתיה שמונה קואופרטיבים שונים. ב־1951 נרשם "האיחוד הגדול", לאחר ש"אגד", "שחר" ו"דרום יהודה" חברו לקואופרטיב אחד שנקרא "א.ש.ד" וכעבור כמה שנים חזר לשם "אגד". ב־1967 הצטרפה לאיחוד חברת האוטובוסים הירושלמית הגדולה "המקשר", ובכך הושלמה מפת התחבורה הציבורית של האוטובוסים בישראל.
כבר לא ראשונים בתור: ירידה ביחס לחיילים אחרי המלחמה
העיתון "מעריב" פרסם ב־25 בנובמבר 1949 תחקיר מקיף שהציג "ירידה גדולה" במעמדו של החייל העברי - מאז באה לסיומה מלחמת העצמאות.
חיילים מפגינים נגד הרעה בתנאיהם, 1949 // צילום: ואן דה פול
"בתקופת המלחמה זכה כל לובש מדים בפריבילגיות (הטבות) מפליגות", כך כתב סופר העיתון, מנחם מייזלס. "ככל שעובר הזמן כך פוחת מעמדו של החייל, שהתרגל להערצת הקהל בתקופת הלוחמה, וכעת, כשהוא מבקש להמשיך ליהנות ממה שהיה מנת חלקו בעבר, הוא נתקל במקרים רבים בתגובה של 'מה אתה רוצה? הרי המלחמה כבר הסתיימה מזמן'".
בזמן המלחמה חייל שהגיע לתחנת אוטובוס היה עולה ראשון בתור. אלה שביקשו לנסוע ב"טרמפים" רק הרימו יד - ומייד נעצרה לידם מכונית. בקופות בתי הקולנוע נשמרו תמיד המושבים הטובים יותר לחיילים, שרכשו כרטיסים במחיר מופחת. בהצגות ובמופעים נהנו החיילים מ־50 אחוזי הנחה, והתזמורת הפילהרמונית קיימה סדרת קונצרטים לחיילים במחירים סמליים. כל הטוב הזה בוטל כשהמלחמה נגמרה, מה שהביא כעת להתמרמרות בקרב החיילים.
פעמים רבות נצפו ויכוחים סוערים בין חייל לאזרח, שבהם החייל טען "כשאתה ישבת בבית בנוחיות, אני נלחמתי וסיכנתי את חיי בחזית", והאזרח השיב בכעס: "גם אני תרמתי את חלקי".
חייל שעמד לפני סיום שירות סיפר לכתב "מעריב": "הציעו לי לחתום קבע, אבל היחס המזלזל של האזרח בחייל גורם לי לוותר. בכוונתי למצוא עתיד במקום שבו אזכה מהסובבים אותי לכבוד ולהערכה".
סערות ופילוגים באגודת הסופרים
ב־27 בנובמבר 1949 פורסם בעיתונות כי כבר תקופה ארוכה מתחוללת סערה גדולה באגודת הסופרים העברים, ו"סימנים מעידים כי צפויה פרישה של חלק מהחברים, בעיקר מהמשמרת הצעירה, שמעוניינים להקים לעצמם אגודה נפרדת".
קבוצת המשוררים "יחדיו". מימין: יוכבד בת־מרים, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, ליובה גולדברג, ישראל זמורה ומשה ליפשיץ // צילום: מאוסף ליובה גולדברג
"בקרב הסופרים היו מריבות עוד מיום הקמת האגודה ב־1921 על ידי ביאליק, וכך זה נמשך לאורך השנים", מסבירה הסופרת אדיבה גפן, כיום יו"ר ארכיון הספרות העברית "גנזים".
התקופה שלפני הקמת המדינה אופיינה בפעילות סוערת של סופרים ומשוררים, חלקם פרשו וחזרו לאגודה, ופרשו שוב כדי להקים חבורות ספרותיות שנלחמו זו בזו. חבורת "הכנענים", למשל, כללה שמות כיונתן רטוש, בנימין תמוז, פנחס שדה ובנימין גלאי. קבוצת "יחדיו" כללה את נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם חלפי, אלכסנדר פן, ישראל זמורה ועוד, שנפגשו תדיר בבתי הקפה "כסית", "שלג הלבנון" ו"אררט", ותקפו ללא הפסק את ביאליק ושאול טשרניחובסקי, שייצגו לשיטתם את הממסד והתאפיינו ביצירה "מיושנת וארכאית".
"הסיבות לפרישה החדשה, בנובמבר 1949, היו בעיקר אידיאולוגיות", מסבירה פרופ' (אמריטה) נורית גוברין, מהחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. "הפורשים, בראשות אברהם שלונסקי, היו אנשי 'המרכז לתרבות מתקדמת' (לימים, צוותא), שהוקם על ידי השומר הצעיר ושימש הזרוע האמנותית האידיאולוגית של מפ"ם, שתמכה בקומוניזם ובסטלין".
"להפסיק את הקשרים המסחריים עם בריטניה"
שר האוצר, אליעזר קפלן, הוציא ב־24 בנובמבר 1949 הנחיה לכל משרדי הממשלה, ובה דרש להפסיק לאלתר כל קשר עם עשרות חברות המסחר הבריטיות המבקשות לעשות עסקים בישראל. השר הסביר שההנחיה הדרמטית תישאר בתוקף "עד שיפשירו הבריטים את כל מלאי השטרלינגים של האזרחים והמוסדות הישראליים, שבהם מחזיקה אנגליה ללא כל צידוק".
השוקולד חסר בשוק - אבל יש "דגים מרוקאיים"
בשוק ניכר מחסור בשוקולדה, והאזרחים חוששים שלא ישיגו מספיק חפיסות שאפשר יהיה לחלק כמתנות בחג החנוכה הקרב. רבים עשו להם הרגל לבקר מדי יום בכמה חנויות, ואם נמצא שוקולד על המדף - הם קונים ככל יכולתם ואוגרים בבית.
בד בבד, מהחברה המאוחדת להפצה ולמסחר נמסר השבוע לפני 70 שנים ש"הגיעו דגים מרוקאיים בכמות של 100 טונות, הידועים לתהילה בטיבם המשובח". החברה פרסמה מודעות שבהן הזהירה את הקהל ש"אין לשלם יותר מ־180 פרוטה למנת קילוגרם של הדגים ממרוקו".
הונחה אבן הפינה להקמת מגדל שלום בתל אביב
השבוע לפני 70 שנים התקיים טקס הנחת אבן הפינה ל"מגרד שחקים" (כך נכתב במקור), שיוקם על אדמת גימנסיה הרצליה ברחוב אחד העם בתל אביב. הכוונה היתה, כמובן, להקמתו העתידית של מגדל שלום מאיר, שהחפירות ליסודותיו החלו בפועל רק כעבור 13 שנים - ב־1962. המגדל נפתח לקהל הרחב ב־1965.
גימנסיה הרצליה בתל אביב
פי 15 יותר מים לנגב: הושלם הצינור המערבי
הושלמה הנחת צינור המים המערבי בנגב, שבעזרתו תוכל המדינה לספק לדרום הארץ 15 מיליון קוב של מים, במקום מיליון קוב עד כה.
הנעלמים / משחקי שכונה שהיו
גומי הולנדי
רצועת גומי ארוכה מהסוג שהיה מושחל בזמנו בתחתונים, שאותה היו מותחים סביב הרגליים וקופצים בסדרת קפיצות משונות שלא היו מביישות לוחמי סיירת. שניים היו "העומדים", שמסביב לרגליהם נמתח הגומי, ובמרכז היה "הקופץ" או "הקופצת", שהיו מנסים להתקדם בקפיצות בשלבי קושי עולים, עד שנפסלו והפכו להיות "העומד". משחק כזה נמשך לעיתים שעות ארוכות.
איור: איתן קדמי
הצרכנייה / פריטים מאז
קופסת חמאה
לא רק בימים אלה, גם בזמנו היה מחסור כבד בחמאה, וגם כשהגיעו משלוחים מפעם לפעם, ההקצבה היתה זעומה (כ־50 גרם) ובדרך כלל יועדה לילדים בלבד. בשוק השחור הרקיע מחיר החמאה שחקים, ואלה שידם היתה משגת דאגו לשמור אותה מכל משמר במקרר, בתוך קופסה מיוחדת שיוצרה בתחילה מחומר מתכתי איכותי (בתמונה) - ואחר כך מפלסטיק.
צילום: ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין
יום הולדת ראשון לקפה רוול
השבוע לפני 70 שנים חגג "קפה רוול" התל־אביבי שנה להיווסדו, במסיבה רבת משתתפים שמשכה אליה את כל הדמויות החשובות והנודעות בעיר. הקפה המיתולוגי נוסד בנובמבר 1948 בידי שני קונדיטורים שעלו מאירופה, גוסטב רוזנברג וקרל ולר, שחיברו את תחילת שמות המשפחה שלהם ליצירת השם "רוול". מיקומו של בית הקפה המפואר, ברחוב דיזנגוף 111, גודלו העצום, שהכיל מאות אורחים, ואיכות העוגות שיוצרו במקום הפכו את "רוול" לאתר פופולרי שבו אפשר "לראות ולהיראות" (בתמונה). עם ירידת קרנו של רחוב דיזנגוף הלך "רוול" ודעך, עד שנסגר סופית ב־1980.
צילום: Van de Poll
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כיתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו