המלך אלברט: הבמה של אלברט כהן

62 מדרגות מובילות לדירתו של השחקן אלברט כהן, בקומה הרביעית בבניין ישן ברמת גן, בלי מעלית. במדרגה ה־57, חסר נשימה, אני פוגש את הנכד גבריאל (13). "אתה בא לסבא שלי?" הוא מחייך. "יצאתי ממנו עכשיו. הכנתי אותו לעוד הצגה שלו. הוא מחכה לך".

כהן בן ה־87 פותח את הדלת. "אני מתנצל על המדרגות, אני עולה את זה ארבע פעמים ביום, זה הספורט הקבוע שלי", הוא צוהל. "פגשת את הנכד שלי? הוא עשה איתי חזרות, הכין אותי לשלוש סצנות מההצגה החדשה שלי. הוא מקריא את מה שאומר הפרטנר שלי בהצגה, ואני אומר את הקטעים שלי.

"ככה אני לומד את הטקסט, כמו פעם, כמו שלמדנו בכיתה א' את חיים נחמן ביאליק. לא כמו הצעירים של היום. אצלם הכל בנייד, באייפד, השד יודע איפה".

• • •

הוא כבר למד בחייו אלפי טקסטים. שינן משפטי מחץ, רעם בקולו, שר וריגש והצחיק בשלל תפקידים מגוונים בתיאטרון ובקולנוע. שיחק בכל מחזות הזמר שהיו כאן, דיבב דמויות מיתולוגיות בתוכניות טלוויזיה. 

ועכשיו הוא קופרמינץ, שר הבריאות המבוגר בסאטירה הפוליטית "חמדת אבות" שתעלה בקרוב ב"צוותא" (הצגת הבכורה בשבת הבאה). ההצגה, שכתבה מיכל אהרוני ומביים אלון אופיר, עוסקת בראש ממשלה שסובל מצניחת אשכים ומוכן לעשות הכל, כולל סיפוח השטחים, כדי להציל את עצמו מהבעיה הבריאותית שלו. אלא שבדרך לסיפוח הוא נתקל בהתמודדות קשה עם שני שרים בממשלתו ועם שד עדתי אחד. לצידו של כהן משחקים גיל פרנק, שרית וינו־אלעד, אלמה דישי ואורי יניב. 

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

"זו סאטירה פוליטית, שמזכירה במשהו את מה שקורה היום", מחייך כהן. "אני משחק עם שחקנים נפלאים ומרגיש איתם נפלא, הם מאוד מכבדים אותי. זה לא עניין של גיל, אלא של חוכמת המחזה והשילוב בין השחקנים. אני חושב שזו תהיה הצגה מוצלחת, עם עומק ואמירה".

"היה ברור לנו שאנחנו רוצים את אלברט לתפקיד הזה", מספרת הכותבת, מיכל אהרוני. "הכי מצחיק שהבמאי, אלון אופיר, אמר בשיא הרצינות שצריך לבדוק אם הוא פנוי. בגיל שלו, הוא כל כך עסוק.

"לשמחתנו הוא הסכים, והוא בשיאו. קומיקאי ענק, שנכנס לדמות בצורה בלתי רגילה. לראות איך הוא משתלב בקאסט עם צעירים ממנו בעשרות שנים זה מעורר השתאות. הוא קורע אותם מצחוק. כל כך צעיר וכל כך מוכשר האיש הזה". 

כהן הוא באמת תופעה חסרת מנוח. לפני כחודש קיבל את פרס אמ"י למפעל חיים. הוא בפנסיה מהקאמרי כבר 20 שנה, אבל לא מפסיק לשחק לרגע אחד. ספק אם אנשים צעירים ממנו ב־30 או ב־40 שנה יכולים לעמוד בסדר היום הרצחני שלו, שמתחיל ב־5 בבוקר ומסתיים ב־2 בלילה.

"בבוקר אני מתארגן, אוכל ארוחת בוקר קלה, וב־7 כבר לוקח את זריקת האינסולין הראשונה שלי מתוך שלוש ביום, כי אני חולה סוכרת כבר 45 שנה. אחר כך אוספים אותי להצגה הראשונה שלי ביום - בבתי אבות או בבתי ספר. יש ימים שבהם אני מופיע גם בשלוש הצגות ביום".

זה לא מתיש אותך?

"מי שאומר לך שהתיאטרון מעייף אותו, משקר. אני משחק עכשיו בהצגה 'אסונות וניסים' (תיאטרון הנפש), שרצה משנת 1994. היום זו ההצגה מספר 3,214! אני משחק גם בהצגה 'המלך ליר' בתיאטרון קרוב של ניקו ניתאי, ב'ימי שלישי עם מורי' (תיאטרון הנפש), ב'הרביעייה' עם ליא קניג, מרים זוהר ואילן דר (תיאטרון הספרייה), וב'האנשים הקטנים של צ'כוב' (הקאמרי), הצגה שאני תרגמתי והמחזתי".

מירי רגב התגאתה בראיון במוסף הזה שהיא לא קראה את צ'כוב. 

"לפני כמה חודשים כתבנו לה מכתב והזמנו אותה לבוא לראות את ההצגה. היא אמרה שתשמח, אבל עדיין לא באה".

בהצגה "חמדת אבות", עם שרית וינו־אלעד, גיל פרנק ואורי יניב. "הצעירים מכבדים אותי" // צילום: אפרת אשל

כהן ראוי בהחלט להגדרה זקן השבט. הוא שיחק 13 שנה בהבימה, יותר מ־30 שנה בקאמרי, ועל הדרך, גם בבית ליסין, בתיאטרון חיפה, בעצם איפה לא. האיש ראה ושמע ושיחק הכל.

"היום אני לא עובד בשביל הכסף. יש לי פנסיה מהקאמרי, 8,000 שקלים, כי זאת היתה המשכורת האחרונה שלי. אני ניצול שואה ומקבל קצבה של 250 יורו בחודש. וברוך השם, הכל בסדר. 

"גם היום, בגילי, אני מקבל אינספור הצעות לתפקיד זה או אחר בתיאטרון. אני קורא את המחזה, ולא אכפת לי אם זה תפקיד קטן או גדול, רק שהמחזה יהיה טוב. אם המחזה גרוע, אני מסרב. ליוצרים צעירים שמציעים לי להשתתף בהצגות שלהם אני אומר שאני לא פנוי או לא בארץ בתאריך הזה.

"פעם אכלתי כל דרעק, כי הייתי צריך להביא פרנסה הביתה. מעולם לא חשבתי שאני סטאר גדול, אבל כל חיי עבדתי. אני כבר יותר מ־70 שנה על הבמה, ולא היה לי ערב אחד פנוי.

"אני השחקן והזמר היחיד במדינת ישראל ששיחק בכל מחזות הזמר שנעשו כאן. 'עלובי החיים', 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר', 'גבירתי הנאווה', 'כנר על הגג', 'החלילן מהמלין'. היום, כשמחדשים מחזמר, השחקנים הצעירים באים אלי הביתה ללמוד ממני מה לעשות, לקבל טיפים על התפקיד. הנה, עכשיו היה אצלי שחקן צעיר שמשחק ב'כנר על הגג'. אמרתי לו איך לעשות סצנה כזאת או אחרת".

הוא נולד ב־1932 בסופיה, בירת בולגריה. כבר בילדותו נחשב ילד פלא מוזיקלי, ובגיל 8 קנו לו הוריו אקורדיון ושלחו אותו לנגן בפסטיבלים. "אבא שלי רצה שאלמד לנגן. הוא התעקש על זה. כמה שהוא צדק. היה לי כישרון מיוחד למוזיקה, וזה תרם לי לפרנסה כל חיי".

במלחמת העולם השנייה נשלחו יהודי סופיה, בהוראת מלך בולגריה, לעיר דופניצה, שם שהתה משפחתו של כהן עד 1944, ושם גם החלה הקריירה של אלברט הקטן. כבר בגיל 12 הוא שיחק בהצגה "כיפה אדומה" בתיאטרון המקומי, בתפקיד הזאב. 

בתום המלחמה חזרה המשפחה לסופיה. כהן למד בבית הספר ע"ש סטניסלבסקי בפקולטה למוזיקה ותיאטרון, והפך עד מהרה לשחקן צעיר בתיאטרון הלאומי של סופיה. הוא שיחק, בין השאר, ב"חלום ליל קיץ", שבה ישחק שוב, לימים, במסגרת הבימה והקאמרי. 

ב־1949 עלה ארצה עם הוריו חיים ופאולינה ואחותו היחידה רוזי (שנפטרה לפני חודש בגיל 97), וכמו רבים מעולי בולגריה, קבעו את ביתם ביפו. את שירותו בצה"ל החל ב־1951 כשריונר, אבל אחרי תשעה חודשים עבר ללהקת פיקוד דרום ושובץ להיות אקורדיוניסט, "כי לא היתה לי שפה. אחרי הצבא ניגשתי לאודישנים להבימה, שאותם עשיתי ברוסית. כשהתקבלתי, למדתי לאט עברית. נתנו לי 200-100 לירות בחודש. 

בשנות ה־70, עם אשתו רותי ז"ל וילדיו עדי ושרון 

"גם היום, כמה אתה חושב ששחקן פרילנסר בהבימה מקבל להצגה? 300 שקלים. נו, אז יש לו 12 כאלה בחודש. 3,600 שקלים. אבל הוא עושה עוד משהו בטלוויזיה, ועוד איזו חלטורקה, ונוסע להופיע בקיבוץ, וחי. זאת טרגדיה! זאת קטסטרופה! (דופק באגרופו על השולחן).

"למזלי, אחרי 13 שנה בהבימה ברחתי משם. גיורא גודיק פתח תיאטרון ביפו ורצה שאשחק במחזמר 'גבירתי הנאווה', ומאוד שמחתי. הוא שילם לי 800 לירות לחודש. באתי הביתה לאשתי רותי וצעקתי: 'אנחנו מיליונרים! אנחנו נקנה אוטו סוף־סוף!'"

וקניתם?

"חביבי, אני השחקן הראשון בארץ שהיתה לו חיפושית פולקסווגן".

• • •

הוא הספיק לשחק אצל גודיק גם ב"כנר על הגג", וב־1966 עבר לקאמרי. "הבמאי שמואל בונים, שאותו אהבתי מאוד, בא אלי ואמר לי: 'אלברטו, אני צריך אותך'. ידעתי שגודיק יערוף לי את הראש, אבל באתי אליו ואמרתי לו, 'תעשה לי טובה, הקאמרי מבקש אותי'. הוא השתולל מזעם, 'מה זה? אתה לא עוזב פה'. בסוף הוא הסכים. ההצגה הראשונה שלי בקאמרי היתה 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר'". 

הוא השתתף בעשרות הצגות, בהן "חלום ליל קיץ" (בתפקיד תיסבי), "קומדיה של טעויות" (בתפקיד דרומיו), "יוסף וכתונת הפסים המשגעת" (בתפקיד פרעה), "יעקובי וליידנטל" (בתפקיד יעקובי), "סוחרי גומי" (בתפקיד ספורל), "החלילן מהמלין" (בתפקיד החלילן) ו"עלובי החיים" (בתפקיד תנרדיה). 

אבל פסגת חייו המקצועיים, לדבריו, היתה החיבור לחנוך לוין. "אם היה לי אושר נפשי בתיאטרון, אושר נפשי עילאי, זה היה מהרגע שחנוך לוין נכנס לחיי, בתחילת שנות ה־70", עיניו בורקות. "ההצגה הראשונה שלי איתו היתה 'יעקובי וליידנטל', ב־1972. זאת היתה הפעם הראשונה שחנוך ביים הצגה, ולא רק כתב אותה. 

"היינו השלישייה שלו, מאז ועד עולם: זהרירה חריפאי ז"ל, יוסף כרמון ואני. חנוך היה אז בן 27. אני הייתי בן 47. גם זהרירה ויוסי היו באזור הגיל שלי. הוא אמר לנו, 'אני ירוק, אני לא יודע לביים, אבל אתם תעזרו לי. אתם כבר 30 שנה על הבמה'.

"וכמה שהוא שיקר. מפני שהוא ידע כל כך טוב לביים, והוא ידע מה זה תיאטרון, ואנחנו, שכבר 30 שנה על הבמה, היינו כל כך קטנים לידו, עלובים. למדתי מחנוך מה שלא למדתי באוניברסיטה בבולגריה. כרמון למד ממנו מה שהוא לא למד בלונדון, וזהרירה למדה מה שלא למדה בקאמרי. כולנו למדנו מהאיש הגדול הזה פי 10 ממה שלמדנו בכל נעורינו ובגרותנו. ובמשך כל השנים שהוא ביים את שלישיית הלויניסטים, כמעט 30 שנה, הוא היה איתנו הכי מנומס בעולם.

"הוא ידע שבתיאטרון אין דבר חשוב יותר משחקנים. אפשר לעשות תיאטרון בלי דקורציה, אפשר לעשות תיאטרון בלי מוזיקה, אפשר לעשות תיאטרון בלי מחזה, והיום יש גם תיאטרון בלי תיאטרון - עושים תיאטרון ברחוב. אבל אין דבר כזה תיאטרון בלי שחקן.

"אז הוא פנה אלינו בשפה נימוסית ועדינה. 'זהרירה, תואילי בטובך כאשר את עוברת שם, תעלי במדרגות'. 'יוסי, תעשה לי טובה, כשאתה יושב בבית הקפה, תשב עם הראש שמאלה'. לא היה לי בחיים במאי כזה.

"אחרי חנוך לוין, שלושתנו גמרנו את חיינו התיאטרליים. עם מותו, גם אנחנו מתנו מקצועית. מובן שהמשכנו לשחק, אבל מאז כל במאי נראה לנו בובע־מייסעס. שטויות במיץ עגבניות. הרגשנו כמו אנשים שהוריהם לימדו אותם כל חייהם לאכול סטייק פילה, ופתאום נותנים להם פלאפל. 

"אין היום במאים וכותבים ברמה של חנוך לוין. הוא היה צונאמי של אמנות. פעם הוא אסף את שלושתנו ואמר לנו: 'אם התחת שלי לא בוער על משהו, אני לא מושיב אותו בשולחן הכתיבה. לא מעניין אותי לכתוב על הוא פגש אותה והיא אותו והם נתנו נשיקה ונולדו להם שמונה ילדים'. אצלו הדמויות לא היו נחמדות. על דמות שלילית אפשר לכתוב משהו עמוק. בחיוביות אין עלילה והתפתחות. תיאטרון לא יכול לתקן את העולם, אבל אם שמים זרקור על דמות חרא ומוציאים אותה החוצה, כבר משהו השתנה אצל הצופים".

הרפרטואר של התיאטרון בארץ עלוב כל כך?

"כן, כי אין מי שיכתוב ואין מי שיביים. הכותבים הטובים לא מעוניינים לתת מחזות, כי התיאטרון לא יכול לשלם להם. אחרי חנוך לוין, מת התיאטרון. טוב, אולי לא מת, אבל זה כבר לא הפלא הנפלא שהיה. תיאטרון הקאמרי היה מזהיר. תיאטרון הבימה עשה הצגות נפלאות. תיאטרון בית ליסין של ציפי פינס היה בעל כבוד". 

יש שחקני תיאטרון צעירים שאתה אוהב?

"בטח. את איתי טיראן אני מאוד אוהב. הוא שחקן גדול, מעל כולם. אני אוהב גם את רמי ברוך, אוהד שחר, עזרא דגן, גיל פרנק. וכמובן, שחקנים גדולים שעם חלקם אני עדיין משחק, כמו ליא קניג, אילן דר, מרים זוהר. שיחקתי גם עם אורנה פורת הנפלאה ב'ביקור הגברת הזקנה' ועם סנדרה שדה הנהדרת ב'סוויני טוד'". 

אתה מרוצה מהמעמד שלך כשחקן תיאטרון?

"כן. אני חושב שאני אחד השחקנים המקצועיים הטובים ביותר. המקצוע הזה הוא כל חיי. מעולם לא החסרתי הצגה. גם כשהייתי חולה עם 40 מעלות חום הגעתי להצגה בתיאטרון של גודיק ביפו. תשאל פעם קולגה שלי אם איחרתי לאיזושהי הצגה. עד היום, כשאני צריך להגיע להצגה בקאמרי בערב, אני עולה לאוטובוס מהבית שלי כמה שעות לפני".

• • •

כהן שיחק בסרטי קולנוע ישראליים רבים, בהם "סאלח שבתי", "שני קוני למל", "תעלת בלאומילך", "הרשלה", "ולקחת לך אישה" ו"הגונב מגנב פטור". הוא שיחק בסדרות הטלוויזיה "דני הוליווד", "החברים של נאור", "השנים הכי יפות", "זנזורי", ועוד. קולו מוכר מאוד גם מתחום הדיבוב של סדרות וסרטים - בהם "רחוב סומסום", "פיטר פן", "דני שובבני" ו"בילבי". 

בעמוד שלך בוויקיפדיה נכתב: "דמויות ידועות שגילם - טוביה זנזורי ב'זנזורי', חיים הראל המבוגר ב'דני הוליווד'". זה מעליב אותך?

"זה דל ביותר, דל ביותר. כן, זה מעליב".

הוא קם מהספה ומראה לי קולאז' תמונות מרהיב, שהכין לו חברו הקרוב, יוסף כרמון. "התמונות כאן הן רבע מהתפקידים שעשיתי רק בקאמרי. אז כתוב עלי כך בוויקיפדיה. מה אני יכול לעשות.

"לא הרבה שחקנים בני גילי בכלל איתנו, או עדיין משחקים. דבורה קידר כבר בת 93 ועדיין משחקת, וליא בת 89. בגברים, אני הכי מבוגר. רבים מהחברים שלי נפטרו, לצערי. יוסי גרבר, יוסי ידין, אברמל'ה מור.

"הבית שלי היה ממש מוקד תרבותי. במשך 40 שנה הייתי עושה פה מסיבה אחרי כל פרמיירה בקאמרי. פעם זה היה בפואייה בקאמרי, היינו שותים יין טוב ואוכלים סנדוויצ'ים נהדרים. אבל פתאום נגמרו התקציבים, ואני החלטתי להעתיק את המסיבות אלי הביתה. היינו יושבים פה, כל השחקנים, ועושים מסיבה עם וודקה טובה ופסנתר ומוזיקה.

"לפני שנה עשיתי פה מסיבה עם ליא קניג, אילן דר ומרים זוהר, והיו גם אוהד שחר ותיקי דיין. היה כיף".

אתה נפגש הרבה עם הוותיקים?

"לצערי לא, כי כבר אין לנו מוסד כזה כמו 'כסית'. אחרי הצגה, האדרנלין שלך בשמיים, אתה לא יכול ללכת לישון. אז פעם היינו הולכים לשבת ב'כסית'. ושם ישבו הגדולים, אברהם שלונסקי ואלכסנדר פן.

"אילי גורליצקי, אבנר חזקיהו ז"ל ואני היינו באים לשם, יושבים בצד, קטנים כאלה, ולא מעזים להתקרב אליהם. רעדנו מהם, מה הם יגידו על ההצגה שלנו, ואיזו יצירה חדשה הם כתבו. היתה כלפיהם יראת כבוד".

כבר 60 שנה שהוא גר בדירה שלו ברמת גן. את אשתו הראשונה, רות מנזה, פסנתרנית שניגנה בפילהרמונית עשרות שנים, הכיר ב־1957. זה היה בהצגה הראשונה שלו בהבימה, "זעקי ארץ אהובה", שבה השתתפו גם נגני התזמורת, בהם רות, אחותה ואחיה.

"אני בכלל רציתי להתחיל עם האחות, רחל. היא היתה חתיכה. ניגשתי אליה, התחלתי לדבר איתה, והיא מייד אמרה, 'יש לי שני ילדים ובעל מהנדס. אבל אם אתה רוצה להכיר מישהי - תכיר את אחותי, רותי'.

"כשנסענו עם ההצגה לקריית חיים, ישבתי לידה באוטו ודיברנו ודיברנו, והיה לנו מעניין. התחלנו להיפגש. אחרי כמה ימים רותי באה אלי הביתה.

"יום אחד אמא שלי נכנסה אלי לחדר ואמרה, 'היתה פה צעירה שאכלנו איתה ארוחת בוקר. היא צריכה להיות אשתך'. ואני, כמו טאטאלע, שמעתי לאמא שלי. והיא צדקה".

אלברט ורותי התחתנו ב־1959. הם לא הצליחו להביא ילדים לעולם במשך שש שנים. "מה לא עשינו. היינו בטיפולים בכל העולם. באמריקה, בשווייץ. הלכנו לכל הפרופסורים הכי גדולים. אחד השמות הכי גדולים בארץ באותה תקופה אמר לנו, 'תשכחו מזה, לא יהיו לכם ילדים'. אז קבענו עם עצמנו שלא יהיו לנו ילדים.

"ופתאום, יום אחד רותי באה ואמרה לי, 'אני בהיריון! עשיתי בדיקה בקופת חולים'. אני לא האמנתי. לא האמנתי. רגע, הרי הוצאתי על זה 100 אלף לירות והלכנו לכל הפרופסורים הכי גדולים שיש, ומה קרה פתאום? איך זה יכול להיות? אבל זה קרה. אחרי כל הפטפוטים של כולם, הכל היה כנראה עניין רגשי.

"כך נולד לנו הבן הבכור, עדי (54), שהוא היום פרופסור למוזיקה באוניברסיטת ברקלי בבוסטון, מלחין מוזיקה מוערך לסרטים, לתיאטרון ולטלוויזיה. אחרי שלוש שנים נולד לנו ילד שני, שוב בהיריון טבעי - שרון (51), שהוא במאי דיבוב ידוע.

"בשנת 1984 רותי חלתה בטרשת נפוצה. היא התעקשה להמשיך לנגן ולא רצתה לספר על כך לאיש. אחרי ארבע שנים, בגיל 55, היא נפטרה. היו לי חיים נפלאים איתה. בזמן השבעה ישב אצלי זובין מהטה, המנצח האגדי של התזמורת הפילהרמונית, ואמר שהוא לא ידע מכלום. היו פה 200 איש בבית, ואני התנצלתי שאני חייב לצאת להצגה. אנשים חיכו לי בבית עד שחזרתי, ב־12 בלילה. המזל הגדול שלי בתקופה ההיא היו שני ילדיי, שעזרו לי מאוד בכל דבר".

• • •

שלוש שנים היה כהן לבד, עד אותו ערב בשנת 1991, שבו הופיע בהצגה "סוחרי גומי" בקאמרי בתפקיד אדם עיוור.

"אחרי ההצגה ניגשו אלי שתי נשים, תפסו אותי ממש במדרגות. אחת מהן אמרה לי, 'אתה כל כך נפלא, אתה עושה את התפקיד בצורה בלתי רגילה'. היא הציגה את עצמה, אמרה ששמה דעה לבונטין, ושהיא אלמנה ואמא לשלושה. בעלה היה מאושפז בתל השומר באותה מחלקה עם אשתי רותי. שאלתי היכן היא הכירה את אשתי, והיא אמרה, 'גם אני פסנתרנית, ברור שאני מכירה אותה'.

עם אשתו השנייה, דעה לבונטין. "כשאני בא לבקר אותה, היא עדיין מזהה אותי" // צילום: מאיר פרטוש

"הודיתי לה ושאלתי אם היא רוצה את מספר הטלפון שלי. היא לקחה את המספר ונתנה לי את שלה. אחרי שבוע התקשרתי אליה, ונפגשנו בבית קפה.

"הבנתי שדעה היא פסנתרנית גדולה, מורה ידועה לפסנתר, שהיו לה תלמידים רבים. התחלנו לצאת, ומהר מאוד היא עברה לגור איתי כאן. אחרי כמה חודשים התחתנו, ואני הפכתי בפועל לסבא של הנכדים שלה.

"עד לפני שלוש שנים הכל היה לנו טוב. ואז היא חלתה בדמנציה, ומיום ליום זה נעשה יותר ויותר קשה. אחרי שנה לא היתה ברירה, והעברנו אותה למוסד מצוין ליד תל השומר. כשאני בא לבקר אותה, היא מזהה אותי". 

כהן נותר בבית לבדו. "הייתי חוזר הביתה בלילה לבית ריק. זה הוריד לי את החיים, הייתי ממש עצוב. עד שהבן שלי שרון, שהוא גרוש, עבר לגור איתי. חצי מהשבוע באים לכאן שני הילדים שלו, גבריאל בן ה־13 ואלמה בת ה־10 (לשרון ילדה נוספת מנישואיו הראשונים, לני, בת 26; ע"נ).

"עכשיו אני מאושר. הנכדים מפנקים אותי, עושים רעש ובלאגן, מכניסים חיים הביתה. אני מכין להם שוקו, הם מכינים לי קבב הונגרי, שזה פינוק משהו־משהו, עוזרים לי עם הכביסה, הכל. בלעדיהם אני פשוט לא יכול לחיות".

אחת לשנה הוא לוקח את כל המשפחה לחו"ל, על חשבונו. רק עכשיו חזרו מטיול של עשרה ימים בטוסקנה. "זה עלה לי 40 אלף שקלים, ונהניתי מכל רגע".

• • •

גם בראיון שלנו הוא לא נח לרגע. מכין עוד קפה, מגיש כוס מים, נעמד ומראה לי תמונות מהעבר שלו כשחקן. אני מנסה לשדל אותו לעצור לרגע, אבל ללא הועיל.

"יש לי כאן לוח עבודה לחודשיים קדימה", הוא שולף את היומן שלו מהתיק. "אין לי דקה פנויה. כל חיי הייתי איש עבודה ועמל. בשום חג או ערב שבת לא הייתי בבית. או שהופעתי בהצגה, או שהופעתי באיזשהו קיבוץ עם המופע האישי שלי, 'מאחורי הקלעים של אלברט כהן'. אני לא יודע לנוח.

"ותמיד ידעתי שמותר גם להיות כינור שני, ולהפוך תפקיד קטן לכאורה לתפקיד גדול. ידעתי שאני אשפיע על התפקיד ואהפוך אותו למשמעותי". 

עד מתי אתה מתכוון להיות על הבמה?

"כל עוד אני מצליח ללמוד את הטקסטים ולבצע את התפקידים שלי על הצד הטוב ביותר, אשאר על הבמה". 

יש עוד תפקיד שהיית רוצה לשחק?

"אני לא בטוח. שיחקתי כמעט את כל התפקידים של שייקספיר, את מולייר, את כל צ'כוב, חנוך לוין, שלונסקי. הייתי בכל התפקידים ובכל התיאטראות בארץ, הגדולים והקטנים.

"הבן שלי, שרון, קיבל סרט לדיבוב מוולט דיסני. חיפשו שם מישהו זקן. שרון שלח להם טסט של הקול שלי, והם לא קיבלו אותי. אתה יודע למה? הם אמרו שאני צעיר מדי. שהקול שלי צעיר מדי". 

אתה מפחד מהמוות?

"לא. אתה יודע כמה פעמים כבר שיחקתי מת על הבמה?" 

erannavon9@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו