תגובתה הפבלובית של פדריקה מוגריני, שעדיין מכהנת כנציבה העליונה של האיחוד האירופי לענייני חוץ והגנה, להצהרת עמיתה האמריקני מייק פומפאו על חוקיות היישובים היהודיים מעבר ל"קו הירוק", היא הוכחה חותכת נוספת לכך שהאיחוד הפך את עצמו למכשול הגדול ביותר לשלום במזרח התיכון.
במקום לזרום עם המציאות המשתנה, להבין שמה שהיה לא יהיה עוד, נאחז האיחוד האירופי בעקשנות בסלידתו מפני ממשל טראמפ, בעוינותו כלפי ישראל, בתמיכתו מחוסרת ההתניות בפלשתינים וב"חוק בינלאומי" שלא ברור מי המציא. טראמפ, מצידו, נחוש בדעתו להוכיח שהאיחוד האירופי הוא גוף לא רלוונטי בזירה הבינלאומית. הוא עשה זאת כשנטרל את הסכם הגרעין עם איראן והציג את האירופאים במערומיהם כתומכיו של משטר העריצות הדתית בטהרן. והוא עושה זאת כעת, כשהוא מבהיר שאותו "חוק בינלאומי" היקר לבריסל, לברלין, לפריז ולשאר הבירות האירופיות הוא דבר שלא היה ולא נברא.
אם הפרות משפטיות באמת מטרידות את האיחוד האירופי, אולי השיח הלגאלי העתידי עם נציגיו צריך להתחיל בדרישת הסבר למימון הנדיב שהאיחוד העניק ומעניק לבנייה ערבית בלתי חוקית בשטח C. אפשר באותה הזדמנות להעלות בפני האירופאים שורה ארוכה של הפרות פלשתיניות נוספות של ההסכם, שלמעשה רוקנו אותו מתוכנו. אבל אנחנו הרי לא משלים את עצמנו: שיח הגיוני עם האיחוד האירופי בכל הקשור ל"בעיה הפלשתינית" אינו אפשרי כלל, שכן האירופאים הפכו את עצמם לפטרוניה של "בעיה" זו, מתוך הנחה שהיא מאפשרת להם לבסס את מעמדם ואת האינטרסים שלהם בעולם הערבי כמעצמת נגד לארה"ב. ומאחר שהאירופאים מאוהבים ב"קונספציות" שהם מפתחים, כפי שהם מאוהבים בעצמם, הם כלל לא סבורים שמדי פעם צריך לבדוק את ההתאמה שלהן למציאות.
מכאן ההתעקשות האירופית על פתרון "שתי המדינות", כשברור לכל - גם לממשלים הערביים במזה"ת, שאופציה זו נפחה את נשמתה. הפלשתינים אינם מסוגלים לנהל את עצמם, אינם מעוניינים לחיות בשלום לצד ישראל והפכו את הסכסוך לסיבת קיום ומקור הכנסה כאחד. העם הפלשתיני הוא "עם רווחה", שחי על חשבון כספי הסיוע שמוזרמים אליו בעיקר מהאיחוד האירופי - בהיותו התורם הגדול ביותר לפלשתינים. לא מדינות ערב מסבסדות כיום את המשך העימות הפלשתיני־ישראלי, אלא האיחוד האירופי.
ישראל צריכה להפסיק להתייחס לאיחוד האירופי ברצינות, כל עוד זה ממשיך לתמוך באויביה. רק שינוי מהותי בעמדות האירופיות יאפשר בעתיד התקרבות מחודשת. ובהקשר זה, חשוב לציין את גרמניה, שלה השפעה עצומה על עמדות האחדות: ממשלת גרמניה עמדה בשנתיים האחרונות בפני צמתים מדיניים, שבהם יכלה לשגר מסר של התייצבות לצד ישראל, בעקבות ארה"ב. ממשלת גרמניה נכשלה בכל המבחנים הללו. יתרה מזאת, היא ממשיכה להצביע נגד ישראל באו"ם, תוך הידבקות ב"חוק בינלאומי" חסר בסיס. עם חברים כאלה, מי צריך אויבים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
