ישראל פעלה מהראש ולא מהבטן

זה תמיד צפוי, עומד באוויר אבל איכשהו אנחנו גם תמיד כוססים ציפורניים, מרוטי עצבים בתהייה הקיומית המתבקשת, מי יהיה המוקיון הראשון שישחרר דברי הבל מפיו בעקבות פעולה צבאית. הפעם, הזוכה בג'ק־פוט היה ח"כ עמר בר־לב (עבודה).

מפתיע. הרי מדובר באל"מ במילואים, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, בנו של הרמטכ"ל חיים בר־לב ז"ל, ברנש רציני סך הכל. רק מה, בר־לב לא התגבר על יצרו הפוליטי ועל מחלת ה"רקלאביביטוס", וטען כיהחיסולשל אבו אל־בטטה או איך שקוראים למרצח מהג'יהאד היה חיסול פוליטי במטרה למנוע מבני גנץ הקמת ממשלה.

בר־לב בעצם האשים את רעיו, קציני הצבא, בשיתוף פעולה עם מהלך פוליטי פסול. וכל זאת, אף שהיה ברור כי הפעולה תוכננה זה מכבר והתבצעה רק לאחר שהבשילו התנאים והגיעו מים עד נפש. יתרה מזאת, בני גנץ עצמו שבר־לב סוכך עליו, היה בסוד הדברים, גיבה ובירך על הפעולה.

החרה האחיז אחריו ואף הרחיב את מושג "האידיוט השימושי" המחנך ד"ר זאב דגני, מנהל הגימנסיה הרצליה בתל אביב. דגני, גיבור עמודי הדעות של "הארץ", נתן מונולוג חי לתוכנית הבוקר של ניב רסקין.

"הסיטואציה הפוליטית יוצרת כללים חדשים שהם אינם כללים של ביטחון אלא של פוליטיקה והישרדות. העניין הזה היה צפוי. זה אומלל. זה נורא. זה לא נכון. לא היה צריך להיות כך. הם משתמשים בנו להישרדות של פוליטיקאים, ואני נזעם על זה זעם גדול".

האמת שקשה להיות מופתע, דגני הוא פלקט פרוגרסיבי של קלישאות ממוחזרות. הוא כבר הזמין את "שוברים שתיקה" לגימנסיה ומצד שני לא אפשר לקצינים מצה"ל להיכנס לגימנסיה כדי לעודד גיוס לצבא ושיתופי פעולה. "לצבא יש תפקידים אחרים שמקומם אינו בבית הספר". דגני התנגד להוצאת משלחות לפולין וגיבה מורה בגימנסיה תומכת BDS ומדינה דו־לאומית (אדוה זלצר). לאחרונה, דגני משחק תפקיד מרכזי במאבק נגד גירוש ילדי העובדים הזרים, גירוש חוקי כזכור, שעבר את מבחן בג"ץ. בראיון באוגוסט ל"המקום החם בגיהינום", הסביר מנהל גימנסיה הרצליה, "אנחנו מנסים לראות לאן נושבות רוחות הפשיזם. אין לדעת אם המצב הנוכחי יחלוף ב־1 בספטמבר, יש רק תקווה קטנטנה שהבחירות ישנו את המפה הפוליטית, ובינתיים שוטרים מטעם ההגירה מסתובבים ברחובות כמו נאצים".

שלא תטעו, אני בעד חופש הביטוי של ד"ר דגני, וזכותו המלאה להביע דעות גם אם הן דברי פיגולים ממש. צר לי על תלמידיו, קהל שבוי, אבל חופש הביטוי עליון יותר. אבל אני לא יכול שלא להתקומם מול הטמטום והצביעות שלו ושל מעריציו.

עמר בר־לב // צילום: דודו גרינשפן

כשנתניהו לא תוקף בעזה - השמאל לועג לחולשתו, לאובדן ההתרעה ולקניית פרוטקשן בכסף. כשהרמטכ"ל וראש השב"כ מסבירים שהמנוח היה הטרבל־מייקר של הרצועה, הגורם המרכזי שהפריע למאמצי ההסדרה ולכן לא היתה ברירה אלא לסכלו בהפצצה כירורגית (מטופשת בפני עצמה, שהרי "אוי לרשע ואוי לשכנו"), אז נתניהו הופך למחרחר מלחמה, איש דמים שמנסה באמצעות פעולה צבאית נכלולית למנוע הקמת ממשלת שמאל־ערבים.

זוכרים את הטיל באסיפת הבחירות באשדוד? מבחינת האינטרס הפוליטי, נתניהו היה צריך לתקוף, הבייס של הימין רצה זאת. ההימנעות מפעולה התפרשה בימין כזהירות יתר, אפילו רפיסות.

אבל נתניהו פעל כמו תמיד, בשום שכל. בריאליזם קר. מהראש ולא מהבטן. נתניהו אינו פזיז, חיי אדם לא קלים בעיניו. ליצנים כמו דגני הם כן. הרי לשיטתו של דגני, הפתרון לתושבי עזה הוא פתרון מדיני. עזה הרי זקוקה להסדרה.

אבו אלעטא הפריע להסדרה. כלומר הפריע לאפשרות הקלושה אומנם, להגיע לסוג של הרגעה מול עזה. מכאן אתם למדים שאולי כדאי לד"ר דגני ללמד את תלמידיו את התבונה היהודית הנצחית: "המרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים".