ההתנפלות על אוחנה היא אנטי־עיתונות

התנפלות התקשורת על שר המשפטים אמיר אוחנהבגין דבריו בכנסת ביום רביעי שעבר, חושפת אמת פשוטה. קובעי סדר היום בישראל - קרי: הכתבים, הפרשנים והעורכים הבכירים במערכות התקשורת בטלוויזיה וברדיו - מוּנָעִים היום מאידיאולוגיה, הרבה יותר מאשר מאינטרס מקצועי.

לאן נעלם האינסטינקט העיתונאי שלהם? היה מצופה מעיתונאי להתקומם נגד הוצאת צו איסור פרסום לקראת שידור הדיווח של עמית סגל, על אודות מה שנחשד כהתעללות או שימוש בשיטות פסולות במסגרת חקירת עד המדינה ניר חפץ במשטרה. מי שיכול להתקומם נגד פרסום מידע חשוב כל כך, אינו חושב אלא על קידום אג'נדה.

עיתונאים שמאמינים באמת בזכות הציבור לדעת, היו מריעים לשר לאוחנה על כךשניצל את החסינות הפרלמנטרית שלוכדי להוציא את האמת לציבור במליאת הכנסת. דבריו חיזקו את החשש לגבי פעילות פלילית לכאורה, ולמצער גבולית ביותר, של חוקרי 433 ושל ליאת בן ארי ושי ניצן באישור שיטות החקירה המפוקפקות. הוצאת צו איסור פרסום על הפרטים היא כשלעצמה פגיעה חמורה מצד הפרקליטות בזכות הציבור לדעת.

את בכירי הברנז'ה המשלחים חיצי ביקורת בשר אוחנה, לא מעניינת באמת השאלה אם הפר או לא הפר את הצו השערורייתי שאסר את פרסום הפרטים המזעזעים. במקרים אחרים הם הריעו לבעלי תפקידים ולקולגות שהפרו צווי פרסום.

הם מתקוממים על דבר אחר לגמרי: אובדן שליטתם הטוטאלית בזרם המידע. עד כה הם נהנו ממונופול על המידע, בעיקר זה שמגיע ממערכת אכיפת החוק ומהפרקליטות. השאר, בעיקר בימין, נאלצו להסתפק בפרשנות על האינפורמציה שהם הביאו באופן בלעדי. וחשוב לציין, מי שמטפטפים להם חלק גדול מהמידע - לא כולו, כמובן - הם בעלי בריתם בתוך המערכות, במשטרה, בפרקליטות ובמערכות חיוניות אחרות בשירות הציבורי. הדבר החשוב להבין הוא שללא קשר לזהות המקורות - עמית סגל, וכמובן אוחנה, הם "אויבי הציבור" כי הם מביאים את הנתונים שגורמים בתוך מערכת אכיפת החוק, וידידיהם הטובים בתקשורת, מעדיפים שהציבור לא יידע, ושעד כה הם הצליחו למנוע ממנו.

פרקליט המדינה שי ניצן // צילום: אורן בן חקון

לפני שבועיים פרסמנו כאן את האזהרה שהמשפטנים האמריקנים השמיעו בפני אביחי מנדלבליט בסוף השימוע לראש הממשלה. הם אמרו לו כי אם ילך לפי הגישה של שי ניצן ויקבע שסיקור חיובי הוא סוג של שוחד, הוא יהרוס את חופש העיתונות בישראל.

עם חקירת יועצי התקשורת של ראש הממשלה תוך החרמת הטלפונים הניידים שלהם - הוכח שהמשפטנים האמריקנים צדקו. תפיסת הטלפונים אפשרה למשטרה ולפרקליטות לנבור בכל השיחות של שליחי נתניהו עם העיתונאים, ולהביא למצב שכל עיתונאי שכתב דברים חיובים על נתניהו צריך לחשוש שיכניסו אותו לתא מעצר עם פשפשים במשך שבועיים ויביאוהו לפשיטת רגל באמצעות הוצאות משפטיות אדירות.

התגובה הברוטאלית של אנשי התקשורת בכל המערכות לנאומו של אוחנה בכנסת מעלה את החשש שהם עצמם יכולים לגלם את תפקיד האויב של חופש העיתונות. מבחינתם, הקביעה של ניצן שסיקור חיובי הוא שוחד, היא הדרך להחזיר ולשמר את המונופול שלהם על זרם המידע. מי צריך את חוק "ישראל היום", אם אפשר לקבוע שהבעת דעה אחרת היא פשע?

על כן, מעבר לרצון המשותף להם ולגורמים במערכת לראות בסילוק נתניהו, מה שמניע אותם יותר מכל הוא הדחף לקבע ולמסד את הנורמה האנטי־דמוקרטית של ניצן, נורמה שנועדה בראש ובראשונה להציל את המונופול שלהם על מידע, ובמידה רבה מאוד - גם על דעה.