מלכלוכית לסינדרלה

כולם מכירים את הסיפור על הילד הארגנטינאי הצנום שיצא לאירופה בגיל צעיר והפך עם השנים לאחד הכדורגלנים הגדולים בהיסטוריה. זה סיפור טוב, עם סוף טוב, ולכן כולם מכירים. אלא שעל כל לאו מסי כזה, יש מאות ואולי אלפים שאף אחד לא מכיר את סיפורם. כישרונות שהתחילו היטב וסיימו רע, ילדים שראו איך החלום הגדול שלהם הופך לסיוט.

לואיס מיגל רודריגס היה בדרך להצטרף לרשימה, אך רגע לפני שהרים ידיים נתן צ'אנס אחרון לרגליים. הקריירה שלו אולי לא המריאה לגבהים של מסי, אבל גם הוא מכונה "EL PULGA" (הפרעוש), לובש את החולצה מספר 10, מגרד בקושי 170 סנטימטר ויודע לכשף את הכדור העגול. בגיל 34, כשמאחוריו סיפור חיים מרתק, הוא מקווה בשבת להוסיף לסיפור שלו את הפרק הגדול מכולם, כשינסה להוביל את קולון מסנטה פה לתואר ראשון בתולדותיה בגמר גביע הסודאמריקנה מול אינדפנדיינטה דל ואז'ה מאקוודור.

קולון חוגגת. ישלימו את העבודה בגמר ? // צילום: Gettyimages

רגע לפני התהום

רודריגס נולד בסימוקה, עיירה פצפונת במרחק 50 קילומטר מטוקומאן, מקום קטן וצנוע עם אנשים קטנים וצנועים. אבא שלו, "פופקורן", היה צבע, אמא שלו היתה ידועה במנת האורז המפורסמת של האזור, ויחד עם שמונה אחים התגוררו כולם בצפיפות בבית קטן וצנוע.

לואיס הקטן היה משחק כדורגל מהבוקר עד הערב, יחף או בנעליים שלא במידה המתאימה לו, כשביום בהיר אחד הגיעו נציגים של אינטר האיטלקית לבחון שחקנים מהאזור. 1,000 ילדים נרשמו, גם רודריגס היה שם, וכמובן, הוא נבחר. עד אותו רגע מעולם לא יצא מסימוקה, ופתאום הוא על מטוס לאיטליה, למילאנו.

בן 13, עם תיק קטן שלתוכו הכניס שתי חולצות ושני ג'ינסים, הילד יצא להגשים חלום. "זה היה קשה, הייתי לבד לגמרי", סיפר ל־"CLARIN", אלא שמפה לשם הוא התגלגל לקבוצת המילואים, התאמן עם הכוכבים ואפילו ביקר בביתו של חאבייר סאנטי.

הכל התנהל היטב, עד שהסינדרלה הפכה ללכלוכית. נציגים של ריאל מדריד ראו אותו בטורניר נערים, רצו לצרף אותו לקבוצה, אבל הסוכן טרפד הכל. הוא לקח את הכסף והשאיר את רודריגס בידיים ריקות. במקום אינטר או ריאל, הוא מצא את עצמו עם כרטיס חזרה הביתה לסימוקה.

הצטרפו לניוזלטר החדש של מדור הספורט!

כל מה שחשוב לדעת בספורט הישראלי והעולמי, אצלך במייל

בהרשמה, אני מאשר/ת את תנאי השימוש

עם בנו. "כשהייתי ילד לא היו לי נעליים" // צילום: אי.אף.פי

האכזבה עשתה את שלה. רודריגס החליט לוותר על הכדורגל, ובלית ברירה התחיל לעבוד עם אביו כצבע. "עשיתי המון שטויות בזמן הזה. יצאתי לבלות, הסתובבתי ברחובות, הלכתי מכות וביליתי בהרבה מועדונים", שחזר בראיון ל־"OLE". באחד המועדונים האלה הגיעה נקודת המפנה המלחיצה. זה קרה כשהיה בן 17, אחרי שנה בלי כדורגל, כשהאדם שאיתו רב שלף לפתע אקדח וכיוון לראשו. "ראיתי את אמא שלי רצה לכיווני בוכה, והבנתי שאני לא אותו בן אדם. באותו רגע נשבעתי שאני משתנה, כי רציתי לחיות", סיפר "אל פולגה".

אז רודריגס החיה את הקריירה. הוא התחיל ב־UTA הקטנה, התגבר על תאונת דרכים שהשאירה לו צלקת בראש, משם המשיך לראסינג קורדובה וב־2005 נחת באתלטיקו טוקומאן - הקבוצה הגדולה של האזור. 12 שנים הוא שיחק שם - כבש 129 שערים (ב־321 הופעות) שהציבו אותו במקום השני בטבלת הכובשים של המועדון והפכו אותו לאגדה מקומית. ב־2010 הוא אפילו זכה לזימון לנבחרת ארגנטינה של דייגו מראדונה. "רעדתי במשך שעות כשקיבלתי את ההודעה", סיפר.

משחק הדמעות

הקריירה של "אל פולגה" מזמן היתה שווה סרט תיעודי, אלא שב־2018 החליט לעזוב את טוקומאן ולעבור לקולון מסנטה פה. לכאורה, מעבר סתמי. במציאות, חומר גלם לסרט תיעודי נוסף. רודריגס, שמעריץ את חואן רומן ריקלמה ומשחק עם נעלי נשים במידה 39, התחבר לקולון בצורה מושלמת. מאמנו פבלו לבאז'ן התאהב מייד: "הוא מנהיג, הוא כוכב, הוא אחר".

רודריגס פתח את העונה עם שער ושני בישולים בגביע הסודאמריקנה, הוסיף עוד אחד ברבע הגמר והיה נרגש למפגש מול אתלטיקו מיניירו הברזילאית בחצי הגמר. אלא שביום המשחק הראשון קיבל הודעה קשה. אביו, הדמות המרכזית בחייו, הלך לעולמו. "אל פולגה" לא סיפר לאף אחד, עלה לשחק, וכבש בדקה ה־87 את שער הניצחון. "היה לי קשה לשחק, אבל אני יודע כמה זה חשוב למועדון", הסביר בסיום בדמעות.

רודריגס חוגג בחצי הגמר מול אתלטיקו מיניירו // צילום: אי.אף.פי

שבוע אחר כך, בגומלין, הוא כבש שוב בדקה ה־82 ושלח את המשחק לבעיטות הכרעה מהנקודה הלבנה. בשוויון 3:3 הוא ניגש לבעיטה החשובה בתולדות המועדון ובחייו, ובדילוגים קלים גלגל את הכדור פנימה בחיוך.

כשנשאל איך אפשר לחייך ולהישאר רגוע במצב כזה, ענה רודריגס: "כשהייתי ילד לא היו לי נעלי כדורגל, שיחקתי יחף וישנתי בחדר צפוף עם חמישה אחים. היום אני במלון עם הקבוצה, המיטה שלי מסודרת ויש אוכל על השולחן. עם החיים שהיו לי, אני לא מפחד משום דבר". בגלל דברים כאלה כל ארגנטינה אוהבת את "אל פולגה", ומחזיקה אצבעות שבשבת יזכה לרגע אחד של נחת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו