נשים מקימות את "חיל העזר לחקלאי"
מתחילת ינואר 1949 ועד השבוע לפני 70 שנים הוקמו בישראל 115 יישובים חקלאיים חדשים. עד סוף 1949 יוקמו 15 נוספים, ועל פי תוכניות הממשלה, ב־1950 יוקמו עוד כ־150 יישובים חקלאיים - סך כולל של 280 בתוך שנתיים.
בהקמת מפעל ההתיישבות הגדול מתחו עצמם המוסדות (הממשלה, הסוכנות היהודית וקק"ל) עד קצה גבול היכולת, מתוך הבנה שהקמת עוד ועוד יישובים היא הדרך לשחרור הלחץ הכלכלי שנלווה לקצב העלייה הגדול, כשמחנות העולים מלאו עד אפס מקום.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
"הקמת 150 יישובים נוספים תעלה לנו 28 מיליון לירות", אמר ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, בנאומו בכנסת ב־24 באוקטובר 1949. הוא הוסיף: "אנו נדרשים לעשות כל מאמץ כדי להעביר כמה שיותר עולים מהמחנות ליישובים החקלאיים בכל רחבי הארץ".
כעת התברר שיישובים חקלאיים חדשים רבים עומדים בפני סכנת קריסה, מאחר שפעולות ההדרכה של משרד החקלאות בהם אינן מספקות. במגמה לפתור את בעיית ההכשרה של החקלאים העולים, הכריזה השבוע לפני 70 שנים דבורה דיין, בת המושב נהלל, על הקמת "חיל עזר לחקלאי", שיורכב על טהרת נשים מתנדבות בנות המושבים. הללו יגיעו בזוגות ליישובים החדשים, כדי ללמד את העולים מקצועות חקלאיים, וישהו בכל יישוב לפי צרכיו.
מייד עם הקמת החיל החדש התגייסו לשירותו נשים חקלאיות רבות והתפזרו ביישובי העולים. "זהו זמן פקודה", אמרה דבורה דיין, רעייתו של חבר הכנסת שמואל דיין ואמו של סגן אלוף משה דיין. "כל אשת חיל מבין החקלאיות הוותיקות מתבקשת להתייצב כעת למשימה לאומית חשובה זאת".
ההצגה לא נמשכת: תיאטרון הבימה סופג ביקורת קטלנית
ב־20 באוקטובר 1949 הועלתה בתיאטרון הבימה הצגת הבכורה של המחזה "אהבת נעורים", בבימויו של אברהם ברץ. המחזה עסק בסיפור אהבה תנ"כי שמתרחש בבית המלך שאול. למחרת הבכורה פרסם מבקר התיאטרון אורי קיסרי מאמר, שבו קטל את יוצרי ההצגה: "הבימוי של אברהם ברץ הפגין שוב אותו סגנון ישן נושן. הכוריאוגרפיה של גרטרוד קראוס, נו, כבר ראינו דברים טובים יותר ממנה בעבר. והתפאורות של ג'ניה ברגר היו תלושות לחלוטין מסיפור המחזה". עם או בלי קשר לביקורת, ההצגה הורדה מהבמה אחרי פחות מ־40 הופעות.
שחקני ההצגה "אהבת נעורים" בפגישה עם חוג "הבימה לנוער" // צילום: ארכיון הבימה
תיאטרון הבימה היה מצוי באותם ימים בתקופת התאוששות, אחרי שחזר שנה קודם לכן מוכה וחבול מסבב הצגות כושל בארה"ב, שיצר גירעון גדול בתקציבו. ההצגה הראשונה מתוך שש שהועלו בו ב־1949 היתה "בערבות הנגב", מאת יגאל מוסינזון, שעסקה במלחמת העצמאות ועוררה סערה ציבורית גדולה, כשבתום הצגת הבכורה עלה קצין צה"ל לבמה וטען ש"ההצגה מסלפת את המציאות בדרך שבה היא מציגה את חיילי צה"ל".
התיאטרון העסיק צוות שחקנים משובח, אך הרפרטואר, שהתבסס בעיקר על מחזות מתורגמים, לא זכה לאהדת הקהל, וכמה הצגות ירדו מהבמה אחרי מספר הופעות קטן בלבד. דווקא "בערבות הנגב", שהסערה הציבורית סביבה נמשכה חודשים אחדים, הועלתה לא פחות מ־225 פעמים, הוכחה לכך שאוהבי התיאטרון ב־1949 העדיפו חומרי מקור מהתרבות הישראלית בת הזמן.
ישראל נאבקת במחלת השחפת
ב־23 באוקטובר 1949 הכריז שר הבריאות, חיים משה שפירא, על "מבצע לאומי להרכבה (חיסון) המונית נגד מחלת השחפת". השר הצהיר ש"משלחת של רופאים ואחיות מטעם האו"ם, המתמחים בשחפת, כבר הגיעה לארץ ותסייע בהצלחת המבצע".
השחפת היא מחלה זיהומית קשה ומידבקת, המועברת בשיעול ופוגעת במערכות הגוף השונות - בעיקר בריאות. בזמנים ההם, יותר מ־50 אחוזים מחולי השחפת שלא טופלו בזמן נפטרו מהמחלה.
לקראת יום החיסון סיירו מתנדבים ברחובות הערים, כדי לאסוף תרומות למאבק בשחפת. בכרזות שנתלו על לוחות מודעות נכתב: "יטיל כל אחד אל הקופסה את תרומתו כפי יכולתו ונדבת ליבו, בשביל ארצנו השבה לתחייה".
כרזה למאבק בשחפת, 1949 // עיצוב: האחים שמיר, באדיבות הארכיון הציוני
תמונתה של המשוררת רחל, שנדבקה בשחפת בדגניה ונפטרה מהמחלה בתל אביב, ב־1931, שימשה השראה ליוצרי הכרזה המוצגת כאן.
בישראל פעלו בעבר מוסדות שהתמחו בטיפול בחולי שחפת. הללו פעלו בגדרה, בצפת ובסמיכות למעברת "מחנה ישראל" (כיום שטח התעשייה האווירית בלוד). גם מבנה בית החולים הפסיכיאטרי "איתנים" שבהרי ירושלים שימש במקור לטיפול במחלה.
אף על פי שהשחפת מוגרה מאז ברובה מהארץ, עדיין מתגלים בישראל בכל שנה כ־200 חולים חדשים.
חקירה ממשלתית: מה קורה ללחם העגול?
ועדת המשנה לפריון בעבודה, מטעם משרד האספקה והקיצוב, החלה לחקור השבוע לפני 70 שנים את הסיבה לירידת האספקה לשווקים של הלחם העגול, שהיה היחיד שיוצר במאפיות באותה תקופה, לפי צו של שר הקיצוב. בעלי המאפיות הסבירו שהם "פועלים במלוא הקצב, אך תפיחת הלחם העגול אורכת יותר זמן מזו של הלחם המוארך". הם טענו גם שסידור הלחם העגול בתנורים מאפשר אפיית פחות כיכרות עגולות בהשוואה ללחם המוארך, האסור על פי הצו בייצור.
גורם בוועדה, שביקש להישאר בעילום שם, מסר לכתב העיתון "דבר": "אנו יודעים היטב מה הסיבה לירידה בייצור. היא קשורה לאינטרסים המשותפים של בעלי המאפיות, הפועלים לחזור לייצר את הלחם המוארך, הרווחי יותר. לכן הם עושים סבוטז' (חבלה מכוונת). אנחנו רק מחפשים את ההוכחה לעניין".
ירדן בעד "תעלת הימים"
ב־22 באוקטובר 1949 הוגשו לממשלת ירדן תוצאות סקר שביצעה עבורה חברת הייעוץ הבינלאומית מורדוק, מקדונלד ושות', שמושבה בלונדון. הסקר הוכיח את הכדאיות הכלכלית של חפירת תעלה מהים התיכון לים המלח, שלאורכה תוקם רשת של תחנות כוח. ירדן הודיעה שתסכים לשתף פעולה עם ישראל בהקמת הפרויקט, "בתנאי שיהיה מפוקח על ידי ועדה בינלאומית אובייקטיבית".
כל החברים עברתו שמות
מקיבוץ יגור, הסמוך לעיר חיפה, נמסר השבוע לפני 70 שנים ש"132 חברי הקיבוץ ששמם הפרטי או שם משפחתם היה לועזי - שינו את שמם לעברי ודאגו לבצע רישום משותף בסניף משרד הפנים בחיפה".
יגור היה הקיבוץ הראשון שהצטרף למבצע "הקיבוץ העברי", שעליו הכריז ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, במגמה לעברת את שמות כל חברי הקיבוצים בארץ.
הנעלמים / עיתונים שהיו
"לעצטע נייעס"
עיתון שפעל במשך 57 שנים ונחשב לפופולרי ביותר בקרב קוראי היידיש בארץ. תחילה הופיע כשבועון, ובהמשך הודפס שלוש פעמים בשבוע. ב־1951 ביקש עורכו, מרדכי צאנין, להפכו ליומון, אך משרד הפנים סירב להעניק לו רישיון, על רקע ההתנגדות הגדולה לשפת היידיש. רק ב־1957 התרצה המשרד, והעיתון, שפירוש שמו הוא "חדשות אחרונות", יצא ברצף עד שאוכלוסיית קוראי היידיש התמעטה מכדי להחזיקו. הוא נסגר סופית ב־2006.
הצרכנייה / פריטים מאז
מקל לעיתון
בזמנים ההם נהגו בני העדות השונות בארץ להתרכז בבתי קפה "משלהם", שבהם הרגישו בבית, פגשו מכרים משותפים ונהנו מקריאת העיתון שיצא בשפתם ועותקים ממנו היו פזורים תמיד במקום. נגד הגנבים, ששלשלו תמיד "בטעות" את הגיליון לתיק או לכיס המעיל, הומצא פטנט: מקל ארוך עם חריץ לכל אורכו, שלתוכו הושחלו דפי העיתון והודקו באמצעות "בורג פרפר". סידור זה הבטיח שהעיתון יישאר בתחומי בית הקפה ולא ייעלם.
צילום: ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין
תל אביב נגד איחוד עם יפו
"גם אם ייתנונו את כל פרדסי יפו, אין לנו עניין". כך הכריז ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח, באסיפת עם שהתכנסה ב־22 באוקטובר 1949 בקולנוע מוגרבי בעיר, במחאה על החלטת הממשלה לאחד את שתי הערים תחת השם המשותף יפו־תל אביב. "יפו יכולה להיות פרוור של תל אביב רבתי, אך אין לנו עניין לצרף את שמה לשם עירנו, ובוודאי אין ברצוננו לשאת את העול הנדרש לטיפול בתושבי עיר נוספת", הודיע רוקח. בסופו של דבר המחאה לא הצליחה לשנות את החלטת הממשלה, והחל מ־1950 בוטלה עיריית יפו ונולדה תל אביב־יפו. בצילום: יפו במבט מהים, שנות ה־40.
צילום: ארכיון אוניברסיטת הרווארד
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כיתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.il