לאחר שער הניצחון של עומר דמארי אמש בבלומפילד מול הפועל כפ"ס, אוהדי הפועל ת"א התחלקו לשניים – אלה ששמחו כאילו זה היה שער שמשאיר את הקבוצה בליגה ואלה שהיו עצובים ולא הבינו איך יכול להיות שהם לא יוצאים מגדרם משער ניצחון של הקבוצה הכה מוגבלת שלהם. החלוקה הזו היא בין אנשים שחושבים שניצחון אחד באמת יוכל לשנות את המצב של הקבוצה לבין אלה שהבינו שגם ניצחון אחד לא באמת ישנה את המצב הרעוע שלה.
ניסו אביטן ממה שרואים על המרקע, מהצורה שבה הוא מדבר ומהדרך בה הוא מתנהל כבר משנה שעברה שבה לקח את הפועל חדרה לפלייאוף העליון, הוא ככל הנראה בנאדם נהדר, אבל מעולם מאמן לא נהיה מאמן בכיר רק בגלל האישיות שלו. אביטן ב-6 מחזורים החליף לפחות 4 מערכים. הוא שיחק עם 3 שחקני הגנה, עבר ל-2, ניסה את שיטת היהלום, וניסה לחקות את קלופ עם ה-4-2-3-1 המפורסם.
מאמן שמשנה מערכים תוך כדי משחק כפי שהנהיג פה בשנים האחרונות ברק בכר בב"ש זה מאמן עם חשיבה יצירתית, ראש פתוח והרבה שיעורי בית. מאמן שמחליף ב-6 מחזורים כל כך הרבה פעמים שיטת משחק, זה ההפך הגמור. זה מראה חוסר ביטחון, חוסר אמונה בדרך של עצמך ומשדר המון לחץ. ואם יורשה לי, הבכי בסיום המשחק אמנם אמיתי, אבל גם הוא מראה עד כמה זה גדול על אביטן.
ובנוגע לשחקנים? צר לי מאוד לאכזב את יושבי שער 5. שחר הירש שנכנס אתמול כמחליף וכבש את שער השוויון, לא יעלים ברגע את כל מגבלותיו ויהפוך לסקורר יוצא דופן, עומר דמארי שכבש את שער הניצחון אחרי תקופה קשה מאוד עם 3 משחקים שהיה מחוץ לסגל, לא יחזור לכושר שלו מלפני המסע לאירופה והפועל תמשיך להיראות כמו קבוצה אנמית, חסרת אונים בהרבה מאוד דקות, שאף אחד באמת באמת אצלה לא יודע מה התפקיד שלו על המגרש.
בשבוע הבא הניצחון הטרי אולי יתן זריקת עידוד מול הפועל חיפה. לאחר מכן האדומים יארחו את מכבי חיפה. שם החסרונות ככל הנראה שוב יתגלו במלוא הדרם. כששחקנים לא מספיק טובים וגם לא מספיק מאומנים, זה בא לידי ביטוי על המגרש. לשקר אין רגליים. גם לשחקנים.