אביגדור ליברמן, כהרגלו, לא עושה חיים קלים לראש הממשלה, ולא ממהר להכחיש שבכוונתו לסייע להקמת ממשלת מיעוט בראשות בני גנץ הנתמכת על הסיעות הערביות. גם בכחול לבן לא פוסלים את האופציה, מה שמגביר את החשש בסביבתו של נתניהו כי יריביו מימין ומשמאל כרתו ברית חשאית ביניהם להביא להדחתו בכל מחיר.
על פי תרחיש ממשלת המיעוט - ברגע שבני גנץ יקבל את המנדט להרכבת הממשלה, הוא יצרף לקואליציה את מפלגת העבודה והמחנה הדמוקרטי, ויפנה אל הסיעות הערביות לתמוך במינוי שרי הממשלה מבחוץ - כדי להעניק לו רשת ביטחון במקרה של הצבעת אי אמון ובהעברת תקציב המדינה. במקרה כזה יהיו לגנץ 57 אצבעות בעד ממשלתו. במידה שליברמן לא יתנגד, אלא יימנע או ייעדר, ישיג גנץ רוב של 57 מול 55 לאישור ממשלתו ונתניהו יודח מיידית. גם אם קואליציה כזאת לא תשרוד ופניה לבחירות, הרי שראש ממשלת המעבר יהיה גנץ ולא נתניהו.
גנץ ינהל את מערכת הבחירות מלשכת ראש הממשלה והציבור יתרגל לראשונה זה עשור שאפשר שמנהיג אחר ייקח את המושכות מבלי שהמדינה תתמוטט. לחלופין, מרגע שגנץ יישב בכיסא ראש הממשלה, ייתכן שלא ייאלץ ללכת מייד לבחירות אלא יצרף גורמים אחרים לממשלתו. מהלך כזה יפרק באופן כמעט מיידי את גוש 55 הח"כים התומכים בנתניהו, כאשר מפלגות מהימין עשויות להתחיל לחפש את דרכן להתחבר לעטיני השלטון למרות חילופי המנהיגים. גם בליכוד עשוי נס המרד לתפוס תאוצה, כאשר תגיע ההפנמה שנתניהו כבר לא ראש הממשלה, יחל קרב ההנהגה בגלוי על הירושה.
האלטרנטיבות שבאופק
אולם למרות שרבים יהיו המרוויחים ממהלך כזה, סיכויי הצלחתו נכון לעכשיו קלושים ביותר. זה נכון שליברמן לא מכחיש כעת שיתמוך במהלך כזה, אולם ברגע האמת הסיכוי שיהיה חלק מתוכנית שלה שותפים חברי הסיעות הערביות, נמוך עד לא קיים.
ליברמן רוצה בהדחת נתניהו, אך הוא לא מוכן להקריב את גורלו הפוליטי לשם כך. תומכיו אמנם הולכים איתו כשהוא מדבר על ממשלת אחדות אפילו אם פירוש הדבר פגיעה בימין, אבל אם כבר ממשלה צרה - והוא יעדיף את זו של כחול לבן והערבים מאשר הליכוד והחרדים, על זה כנראה כבר לא יסלחו לו.
גם הסיעות הערביות לא מקשה אחת. גנץ יכול אולי לסגור על תמיכה מבחוץ עם אחמד טיבי ואיימן עודה (למרות שהנושא עוד לא עלה ביניהם); לא עם בל"ד, שאפילו לא תמכה בו לקבלת המנדט להרכבת הממשלה. ועוד פה לא מדובר על המלצה לנשיא, אלא על תמיכה אקטיבית, בהרמת יד במליאה, לאישור מינויי השרים. אם סירבו לעניין הראשון, למה שיסכימו לעניין השני.
אפילו כחול לבן לא מקשה אחת. מרכיבי הימין ברשימה, ובהם צביקה האוזר ויועז הנדל, עשויים אף הם להתנגד להיות חלק מממשלת מיעוט בתמיכת הסיעות הערביות. ובלעדיהם אין רוב מול התנגדות הליכוד ומפלגות הימין.
בכלל, בכחול לבן מתחילים להיווצר בקיעים של ממש באחדות המפלגתית הרעועה. גורמים בימין המנהלים שיחות עם בכירי כחול לבן אומרים כי בשבוע האחרון מתחילות להישמע זמירות חדשות מכיוון גנץ, שכמותן לא שמעו עד כה.
לדבריהם, בשיחות סגורות נראה שגנץ מתלבט באמת אם לבוא לממשלת אחדות עם נתניהו, כולל רוטציה, כשנתניהו ראשון - ללא לפיד. לגנץ נמאס, כך הם אומרים, שלפיד מושך את המפלגה אחורה ולא מוכן לשום דיבור עם נתניהו, מה שעשוי להביא להחמצה היסטורית מבחינתו לעמוד בראשות הממשלה בעוד שנתיים ואולי אף לפני כן. השאלה היחידה היא האם גנץ בנוי למתקפות שיהיו עליו בתקשורת כיוון שחבר לנתניהו, כשלפיד עשוי לעמוד בראש התוקפים.
אחרי הורדה של תוכנית ממשלת המיעוט מהשולחן, חזרנו לנקודת ההתחלה - למבוי הסתום שאליו נקלעה המערכת הפוליטית בעקבות תוצאות הבחירות. סתימה שלא תשתחרר, אם כן, גם אחרי שבני גנץ יקבל את המנדט להרכיב ממשלה. אי הוודאות מתחילה לתת אותותיה. פוליטיקאים, מתוך הליכוד וגם ראשי המפלגות האחרות, מתחילים לחפש אלטרנטיבות. זה עוד לא פירוק הגוש, רחוק מזה, אבל זה שחרור מבוקר מהחיבוק הלוחץ שאילצו את עצמם להעניק זה לזה עד כה.
כולם בשביל אחד
אחרי ההודעה של גדעון סער שיתמודד מול נתניהו בפריימריז שבסוף לא התקיימו, ואחרי הכרזתו של ניר ברקת כי הוא מועמד להנהגת הליכוד אחרי נתניהו, הגיע השבוע תורו של ישראל כץ. באירוע המסורתי בסוכתו בכפר אחים נאם כץ נאום פוליטי מכונן, לא פחות, ותוך מפגן כוח של אלפי פעילים הודיע גם הוא שיתמודד לראשות הממשלה אחרי נתניהו.
זו לא הפעם הראשונה שכץ מכריז זאת. גם לא השנייה. כולל ההדגשה שההתמודדות לא תבוא מול נתניהו אלא רק ביום שאחריו. אבל העיתוי שבו נאמרו השבוע הדברים, וכן אופן אמירתם, על במה מול שני פרומפטרים שקופים כיאה למנהיגי הדור הבא, לא הותירו מקום לפרשנות נוספת.
גם אריה דרעי מחפש אפיקים חדשים. השבוע שלח את נשיא מועצת חכמי התורה, הרב שלום כהן, לחזר בדברי כיבושין אחרי יאיר לפיד ואביגדור ליברמן, דברים שעליהם חזר בעצמו למחרת. גם מנהיגי המפלגה החרדית האשכנזית חיפשו השבוע את הדרך לבטל את הפסילה הגורפת מישיבה עם יאיר לפיד בממשלה. נפתלי בנט כבר החליט מזמן שאת מרצו הוא מקדיש לא לדרישה להקמת ממשלת ימין או בחירות חדשות, אלא לממשלת אחדות, תוך כדי הכשרת הלבבות לישיבה עם בני גנץ ויאיר לפיד.
ועוד אנקדוטה בעניין דרעי. אחרי שנים רבות של סכסוך חריף בין יו"ר ש"ס לתחנת רדיו קול ברמה, שאותה ראה דרעי כיריבה מרה ותומכת באלי ישי על חשבונו, החליט דרעי להפשיר את היחסים, ולפתוח דף חדש בינו לבין מנכ"ל התחנה, אריאל דרעי. במהלך הקמפיין האחרון התראיין דרעי בקול ברמה לא פחות מ־12 פעמים. בימים האחרונים אומר אריה דרעי כי היחסים הטובים שנפתחו בינו לבין הרדיו הביאו לש"ס עוד מנדט.
חיפוש האפיקים החדשים של המועמדים אינו מלמד כאמור על התפרקות הגוש. נראה שכולם מכינים את הקרקע ליום שאחרי, אך רק במידה שנתניהו ישנה כיוון ויחליט ברמה האישית להרים ידיים. במידה שיחליט להישאר - יישארו כולם איתו, דבוקים אליו וזה אל זה, בין אם לשלטון ובין אם לתהום.
הסכנה שנתניהו מחליט להילחם אבל מוצא את עצמו ללא חיילים, כמעט שאינה קיימת. במובן הזה ברית ה־55 היא סוג של ברית דמים. כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם. העובדה שליברמן וכחול לבן דורשים מראש הממשלה להתפרק מהגוש ולבוא לאחדות, והוא מסרב וממשיך לעמוד בסירובו, מוסיפה לו נקודות אצלם ומחזקת את הדבק בין כולם. אבל המבחן האמיתי יהיה כאשר יעבור המנדט לגנץ. ההערכה היא כי לא הרבה ישתנה, יחד עם העובדה שאין ערך להערכות בתקופה המוטרפת הנוכחית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו