לגימה יקרה מפז: וויסקי נדיר מגיע לישראל

מתישהו בחודשים הקרובים אמור לנחות בישראל אורח יקר־ערך. בקבוק וויסקי בן 72 שנה. מדובר אמנם בעניין עסקי, אבל עם קריצה סימבולית ברורה.

הבקבוק המדובר הוא אחד מ־600 בלבד שבוקבקו על ידי מותג הוויסקי סינגל מאלט הסקוטי מקאלן, ויוצעו השנה למכירה במחיר הצנוע של כ־70 אלף דולר ליחידה. למרות העלות הגבוהה, רשימת המבקשים לרכוש את המוצר הנדיר ארוכה. גם בישראל כבר נרשמו יותר מ־40 איש בתקווה להיות היחידים שיחזיקו בו בארץ.

חובבי הז'אנר יודעים בוודאי במה מדובר. לפני כמה שבועות כבר הועלה סרטון לרשתות החברתיות, ובו מגיע בקבוק כזה לחנות אקסקלוסיבית לממכר משקאות בלונדון. ההגדרה "בקבוק" קצת מקטינה את האירוע: מדובר בתיבת עץ ענקית, נעולה וחתומה. בתוכה, כמו בובות מטריושקה, מארזים נוספים. רק אחרי מאמץ לא קל, שדורש גם יכולת אלתור ובעיקר לא מעט סבלנות, מגיעים אל העיקר: קופסה מהודרת, שבתוכה שוכן אחר כבוד בקבוק שעשוי מקריסטל לליק, ובתוכו הנוזל, שלו היה זהב טהור במשקל דומה, הוא היה זול במחצית ממחיר המשקה.

בית לא מחליפים

האחוזה של מקאלן ממוקמת מצפון לעיר החוף אברדין, בצדה המזרחי של סקוטלנד, באזור שנקרא "ספייסייד", על שם נהר ספיי שלצידו הוא שוכן. כמו סקוטלנד כולה, גם ספייסייד ירוקה, עתירת מים, מנוקדת במרעה. אבל לספייסייד יש יתרון אחד: זה האזור הפופולרי ביותר בסקוטלנד לייצור ויסקי, שלאורכו גם נמצא ה־whisky trail - בתרגום חופשי - "דרך הוויסקי". 

יש בו לא רק יותר מזקקות מבכל אזור אחר, אלא שגם המזקקות האהודות ביותר נמצאות בו, ובוודאי אלה שנמצאות בשלושת המקומות הראשונים בהיקף מכירות הסינגל מאלט בעולם - גלנפידיך, גלנליווט, ומקאלן.

את הוויסקי החלו לייצר בסקוטלנד לפני מאות שנים. מסמכים שונים מתארכים את תחילת הייצור שלו למאה השמינית, אם כי בסקוטלנד הוא הופיע באופן ממוסד רק במאה ה־16. הייצור עצמו נעשה אז באופן חצי מחתרתי, ורק ב־1826 הוא נעשה חוקי. מי שיסתכלו בעניין על תווית הלוגו שמוצמדת לכל אחד מהבקבוקים של מקאלן, יראו שם את ציון השנה הזאת, רוצה לומר - אנחנו מפורצי הדרך. מהראשונים. היינו כאן מההתחלה.

האמת היא שהם היו שם כבר קודם. ואפילו די הרבה קודם. על התווית שעל בקבוקי מקאלן סימן היכר נוסף: הבית. זה הבית שעומד בלב האחוזה, שהפכה למזקקה, ועומד כאן מאז שנת 1700. הבעלים אמנם התחלפו עם השנים, אבל המבנה עצמו נשמר. משופץ מבפנים, אך זהה מבחוץ. בדיוק כמו שעמד כאן כאשר נבנה לראשונה עבור קפטן גראנט, שהיה קצין בצי הסקוטי.

חלונות גדולים שמבעדם רואים את האינסוף הירוק. אחוזת מקאלן

הבית נבנה על חורבותיה של כנסייה עתיקה שעמדה במקום בערך עד ראשית המאה ה־15. לאב הבית של הכנסיה קראו אלן, והוא שנתן את שמו למותג הוויסקי. החצי השני של השם - מק - הוא לא תוצר של הקידומת הסקוטית המוכרת, אלא שיבוש של המלה הגאלית העתיקה מג (Magh), שפירושה "אדמה פורייה".

חובבי המותג יזהו את הבית מייד: הוא נראה בדיוק כמו על התווית. אותו מבנה, אותם חלונות. הכל בדיוק כמו שהיה מאז ומעולם. אם האנגלים ידועים כמי שמקפידים ושומרים על המסורת, הסקוטים פי כמה. המזקקה עצמה יכולה להשתנות וגם השתנתה לא מעט עם השנים, אבל את הלב - את הבית - לא מחליפים, ולא נוגעים בו.

זה נכון, כמובן, לחלק החיצוני. מבפנים הבית עבר מתיחת פנים כללית. כמה שהוא מיושן מבחוץ, הוא מודרני מבפנים. בכניסה מתקן למטריות. אחרי הכל מדובר בסקוטלנד, וגשם כאן הוא עניין יומיומי, גם בקיץ. המטריות, איך לא, עם הלוגו המפורסם, ובמרכזו הבית - הבית שגם מבין עשרות אלפי המבקרים שפוקדים את המזקקה מדי שנה, רק מתי־מעט זוכים לבקר בתוכו. 

המבנה הוא בן שלוש קומות פלוס עליית גג קטנה. עיקרה של הקומה הראשונה הוא חדר אירוח גדול, מעין סלון, ובמרכזו שולחן עץ כבד וכיסאות מפנקים סביבו. על הקירות תמונות שמן של ותיקי השושלת, ועל הקיר המרכזי ספרייה, ובתוכה האוצר המקומי: בקבוקי מקאלן משלל סוגים ושנים, לרבות כאלה שמתוארכים החל משנות ה־40 וה־50 של המאה הקודמת ועלותם מוערכת בעשרות רבות של אלפי דולרים ליחידה. פריקים של מקאלן יאבדו כאן בוודאי נשימה, אבל זה המקום לספוילר: מדובר בלא יותר מדוגמית לארכיון המרכזי, שנמצא במזקקה עצמה.

בקומה הראשונה של הבית חדר אוכל, ובשנייה - שני חדרי אירוח אקסקלוסיביים - Oak Room ו־Sherry Room, כשם שניים מהרכיבים המוכרים יותר של מקאלן - עץ האלון שממנו עשויות החביות, ויין השרי שמילא אותן קודם שהוכנס לתוכן הוויסקי.

החדרים עצמם מזמינים מאוד. מיטות רחבות, ציורים על הקירות, וחלונות גדולים שמבעדם אפשר לראות את האינסוף הירוק של האחוזה, שאופייני כל כך לסקוטלנד. והעיקר: על המכתבה בקבוקון קטן, ובתוכו מקאלן גולד, ולצידו שתי כוסות, למי שבמקרה יהיה צמא רגע לפני השינה.

שני החדרים האלה פעילים חמישה ימים בשבוע, ואינם ניתנים להזמנה לאזרחים מן השורה. הם משמשים אך ורק את אורחי המזקקה, שמקבלים כאן את מלוא הפינוק: מארוחת בוקר מלאה (סקוטית כמובן, כולל השעועית והעגבניות והפטריות המטוגנות והבלאק פודינג - נקניק הדם), ועד לסיור במזקקה. גם הדרכת הוויסקי נעשית כאן, בסלון המרכזי; אורחי המזקקה מקבלים פה את השיעור הראשון שלהם בתהליך שראשיתו במים, שעורה ושמרים, המשכו בשינה ארוכה בחביות עץ אלון, וסופו על המדפים, בבקבוקים שמחירם משתנה בעיקר על פי משך הזמן שבו שהו בתוך החבית.

וויסקי מבראשית

הבקבוק שיגיע לישראל בהמשך השנה משתייך לסדרה שנקראת "ג'נסיס" ("בראשית"). זהו המקאלן המבוגר ביותר שבוקבק אי־פעם, אחרי ששהה 72 שנה בחבית. למי שתוהים על מחירו הגבוה, הוא לא נקבע רק בכוחות ההיצע והביקוש - שבוודאי השפיעו מעצם העובדה שההיצע נתון ומצומצם ביותר וכאמור, הביקוש גבוה; אלא שבמקרה של חפצים נדירים השוק מתנהג אחרת לגמרי.  מעטות המזקקות בעולם המחזיקות בכלל חביות כל כך נושנות, ומעטים עוד יותר המקרים שבהם המשקה שבהן עדיין ראוי לשתייה, כפי שבמקרה הזה.

כאן עושים קסם בבקבוק. מזקקת מקאלן 

גם כמות האלכוהול שנותרת בתוך החבית אחרי תקופה כל כך ארוכה היא פחותה דרמטית מאשר בראשית הדרך. חבית וויסקי מאבדת בממוצע שני אחוזים בשנה, תוצאה של אידוי טבעי של האלכוהול. הסקוטים קוראים לחלק הזה של הויסקי שאובד the angels share – חלקם של המלאכים – משום שכך זוכים גם יושבי השמיים ליהנות מהמשקה האלוהי.

התוצאה היא שאחרי כל כך הרבה שנים, נשאר בחביות הרבה פחות נוזל מכפי שהוכנס לתוכן במקור. למי שידם אינה משגת לרכוש בקבוק כזה, מומלץ להגיע למזקקה, שם ניתן לטעום בבר מהמשקה הנדיר. בתפריט הוא מוגדר ככזה שנושא עימו "הפתעה אחר הפתעה", ושיש לו טעמים חזקים של עץ אלון ושל פירות. המחיר ללגימה אחת: 5,800 לירות שטרלינג. אחרי התחזקות השקל וצניחת הליש"ט, מדובר רק ב־25,000 שקל ללגימה.

ההיסטוריה של מקאלן עמוסה שיאי יוקרה, כיאה לכינויה, "הרולס רויס של הוויסקים". מאז שנת 2000 שברו מותגים של המזקקה את שיאי גינס 9 פעמים ברציפות לבקבוקים היקרים ביותר בעולם, ארבעה מתוכם בשנת 2018. השיאן הנוכחי הוא וויסקי בן כ־60 שנה, שזוקק ב־1926 ובוקבק ב־1986. הוא השתייך לחבית מס' 263, שבקבוקים נוספים ממנה שברו את שיא העולם בעבר, ונמכר במחיר מדהים של 1.55 מיליון דולר.

רוב הרוכשים של בקבוקים ישנים לא נוהגים לשתות אותם. הם מתייחסים אליהם כאל יצירת אמנות, ומציגים אותם לראווה - כמו תמונה או פסל נדירים – לראות, אבל לא לגעת, ובוודאי שלא ללגום. אך כשהבקבוק נשמר בתנאים ראויים - וסביר שמי שקונים בקבוקים בסכומים של חמש ספרות ויותר גם מדקדקים בקטנות כמו טמפרטורה ולחות - אין סיבה שאיכותו תיפגם, ומכאן שיש סיכוי טוב שמחירו יעלה.

אגב, היחידים שחורגים בדרך כלל מהכלל הבלתי כתוב שקובע שבקבוקים נדירים לא פותחים, הם מתעשרים חדשים, כמו אוליגרכים. בתוך הדיוטי פרי בנתב"ג, בחנות של ג'יימס ריצ'רדסון, מבעד לחדר הסיגרים, יש חדרון קטן ששמור ללקוחות היוקרה. ה־VIP של ה־VIP. שם נרכשים לא מעט בקבוקים יקרים.

זה כמה שנים מקאלן מציעה ללקוחות היוקרה שלה לרכוש חבית שלמה ופרטית. כדי לזכות בכך צריך לעמוד בתור, ובלא מעט תנאים - כמו למשל, להיות לקוחות ותיקים, מוערכים ומוכרים. מי שעוברים את הסינון, וזוכים לאישור, זוכים להנציח את שמם על חבית שלתוכה מוכנס וויסקי צעיר. הם יכולים לבוא לבקר את החבית שלהם מתי שיחפצו, אבל לבקבק אותה הם יוכלו רק כעבור 18 שנה. התוויות יהיו אז של מקאלן כמובן, בתוספת שם הבעלים המאושרים.

החביות הפרטיות האלה מאוחסנות במחסן מיוחד, מופרד מהחביות ה"רגילות". עלות כל חבית היא עשרות (רבות) של אלפי ליש"ט, אבל לאחרונה הודיעה מקאלן שהיא מקפיאה את הפרויקט, משום שלא הצליחה לעמוד בביקוש, והיה חשש שעיסוק היתר במותגי פרימיום יסיט את הקשב מהעבודה העיקרית - לייצר ולמכור וויסקי להמונים.

בודד זה יוקרתי

בעולם הוויסקי יש שני מסלולים עיקריים - בלנדד (מעורבב), וסינגל מאלט (ישנו גם מסלול שלישי, של בורבון אמריקני). ה־בלנדד, המכונה לרוב Scotch, מורכב מתמהיל של עשרות סוגי וויסקי שונים, בהם גם סינגל מאלט וויסקי שעשויים מחיטה, ולרוב מחירו יהיה נמוך יותר, ועל כן הוא גם יהיה זול יותר ונמכר הרבה יותר. בין מותגי הבלנדד המוכרים בעולם, המוכרים יותר הם ג'וני ווקר - שהוא מותג הוויסקי הפופולרי והנמכר בעולם – דיואר'ס, שיבאס ועוד.

מעוניינים לבקר? המקאלן פתוחה למוזמנים כל השנה

כדי לענות על ההגדרה החוקית "סינגל מאלט", המשקה אמור להיות מבושל על טהרת השעורה, להיות מיוצר במזקקה יחידה, ורק בדודים, ולהיות מיושן לפחות שלוש שנים בחבית לפני שהוא מבוקבק. בסקוטלנד לבדה יש יותר מ־130 מזקקות שונות של סינגל מאלט, שטעמו משתנה על פי האזורים השונים. העדינים יותר - שכמובן מי שאינם מורגלים לא יבינו על איזו עדינות מדובר בסביבת ה־40% אלכוהול, אלא שוויסקי ככלל עונה היטב להגדרה "טעם נרכש" - ועד לקשוחים במיוחד, בדגש על אלה שמיוצרים באי איילה, שממערב לסקוטלנד, שאדמתו רווית הכבול מעניקה לוויסקי שמיוצר בו את טעמו המעושן.

הביקוש העולמי לוויסקי, שגדל דרמטית בשנים האחרונות, הוביל להקמת מזקקות בכל קצוות תבל. מאוסטרליה, דרך טייוואן והודו, ארצות הברית וקנדה וכמה מדינות באירופה, ובעיקר יפן - שם מדובר כבר בתעשיה ותיקה ומצליחה, שגם נותנת פייט לא רע לוויסקי הסקוטי. בשיאה זכה לפני עשור הוויסקי היפני ימאזאקי 12 בתואר "וויסקי השנה" במגרש הביתי - בסקוטלנד. 

מקאלן היא אחת השחקניות הבולטות בתחום. בעברה היתה עסק משפחתי שנמכר ונמכר שוב, עד שנרכש בידי התאגיד הבינלאומי "אדרינגטון", שבבעלותו מותגי אלכוהול נוספים ברחבי העולם, וכן כמה מותגי אלכוהול סקוטי, בהם The Famous Grouse, Highland park, ו־Glenrothes. מקאלן הוא היהלום בכתר של התאגיד, ולכן גם לפני שנה חנכה אדרינגטון מזקקה חדשה שהוקמה בהשקעת עתק של יותר מ־140 מיליון ליש"ט, במקום זאת שפעלה באחוזה במשך יותר מ־100 שנים.

לא כולם במקאלן אהבו את הרעיון של המזקקה החדשה. וויסקי, כאמור, הוא עסק מסורתי, בוודאי בסקוטלנד, וותיקי מקאלן אהבו לא רק את הוויסקי שלהם, אלא גם את המזקקה שבה הוא יוצר; הם לא ממש הבינו למה צריך את כל עניין החדשנות שמביא איתו התאגיד הזר שמנהל אותם.

אבל בעלי הבית והקידמה עשו את שלהם, והמזקקה החדשה, שמעסיקה כ־230 עובדים, נפתחה ביוני 2018 אחרי כמה שנות עבודה. לא על חורבותיה של הישנה, אלא לצידה - מודרני מול ותיק, אבל הוויסקי, מתעקשים כאן, הוא בדיוק אותו הוויסקי.

המזקקה החדשה נחשבת לפאר היצירה בתחום. היא נבנתה כך שתתמזג עם הטבע, ומבחוץ נראית כאילו היא חלק מגבעות טבעיות מוריקות. יש הטוענים שהיא קצת מזכירה את ביתם של הטלטאביז מתוכנית הטלוויזיה; בעולם הוויסקי כבר נכתבו לא מעט בדיחות והגיגים בעניין. הגג שלה לבדו עשוי מ־380 אלף חלקים נפרדים, רובם מעץ אורן סקנדינבי שחוברו ביחד כמו קוביות לגו, פרי מלאכת מחשבת שתוכננה באמצעות מחשבי־על.

פנים המזקקה רחב ידיים. משמאל לכניסה הארכיון, או המוזיאון. בקבוקי וויסקי מההיסטוריה הארוכה והמפוארת של מקאלן, רובם עדיין מלאים בוויסקי: מבקבוקים מהמאה ה־19 (כולל אחד שמתוארך ל־1848), כאשר מחסור בזכוכית הוביל להסבה של בקבוקי פניצילין ששימשו קודם לתרופות, נשטפו ואז מולאו בוויסקי וקיבלו תוויות חדשות, ועד בקבוקים מודרניים משלל המותגים שהחברה מפיצה כיום, לרבות סדרות ייחודיות עם אמנים ומסעדנים.

בתווך - עולם ומלואו של בקבוקים מכל השנים. רצף אינסופי, החל משנות ה־20 של המאה הקודמת ועד היום, עם הפסקה קצרה בין השנים 1941-1945 שבהן המזקקה לא ייצרה וויסקי. רוב עובדיה גויסו למלחמה, המשאבים הולאמו, ולמי שנשארו לא היה בדיוק מצב רוח מתאים.

גם הבקבוקים היקרים ביותר מיוצגים כאן. משיאנית העולם - חבית 263, ועד לסדרת ג'נסיס שעושה כותרות השנה. כלום מאלה לא מוצע למכירה; מי שמעוניינים בקניות יכולים לעשות אותן בחנות שנמצאת בצידה השני של מבואת הכניסה, אבל שם מוכרים בעיקר מוצרים קונבנציונליים, שאותם ניתן לרכוש גם בחנויות האלכוהול הרגילות ובדיוטי פרי, ובמחירים דומים. מי שבכל זאת בעניין של מזכרות, ימצאו במקום שלל מוצרים ממותגים, החל מכוסות ועד לפלאסקים ושלל חולצות.

מה מזכירות הגבעות המוריקות?

הכניסה לאולמות הייצור במזקקה מותנית כמובן בליווי. כשנפתחת הדלת, מכה בך מייד הריח המוכר של שמרים. בשילוב עם הטמפרטורה הגבוהה (יחסית, בוודאי בהשוואה לקרירות הסקוטית שבחוץ) קל להסתחרר. לכן הציבו בכל פינה מתקן מים - כדי למהול את אדי האלכוהול שבאוויר.

המזקקה החדשה מסוגלת לייצר עד 15 מיליון ליטר וויסקי בשנה, בהשוואה ל־10.5 מיליון במזקקה הישנה. יש בה 36 דודים, שבהם מתבצע תהליך הזיקוק. התהליך מתחיל בהכנסת השעורה ביחד עם המים לטובת פירוק והפיכת העמילנים שבשעורה לחד־סוכריים, כדי שאפשר יהיה אחר כך להכניס אותם למכל ההתססה. אחר כך מוסיפים להם שמרים בתהליך שבסופו מתקבלת מעין "בירה" בריכוז של 9 אחוז אלכוהול, שמוזרמת לדודים שבהם מתבצע זיקוק כפול: בפעם הראשונה יוצא נוזל ב־ 22-21 אחוז אלכוהול, ובפעם השנייה (שמתבצעת בדודים קטנים יותר) מתקבל ה־new make spirit עם כ־72 אחוז אלכוהול, נוזל שמנוני שמדולל ל־63.6 אחוז לפני שהוא מוכנס לחביות למשך 12 שנים לפחות. תהליך ההכנה, עד תחילת היישון, אורך 80 עד 100 שעות, שבסיומן מתקבל הנוזל שלימים יהפוך לוויסקי מקאלן.

התהליך הזה מתבצע שש פעמים ביום, 7 ימים בשבוע. הוא כולל שלושה רכיבים עיקריים: מים שמגיעים מארבעה בורות שנחפרו במתחם האחוזה ומהם שואבים מים מינרליים - מי נהר הספיי הסמוך משמשים לקירור בתהליך הזיקוק; שעורה שאת מקצתה מגדלים בשטח האחוזה ואת רובה בחלקים אחרים של סקוטלנד, בחוזי בלעדיות שחותמת המזקקה עם חקלאים מקומיים, ושמרים נוזליים.

הגורם המרכזי שישפיע על תכונות הוויסקי בעת היישון הוא החביות. הן עשויות עץ אלון, חלקן אלון אמריקני וחלקן אלון אירופי. האלון האמריקני דחוס יותר, ומעניק לוויסקי טעמים של וניל, קוקוס, אגוז מוסקט, בננה ופירות הדר. האלון האירופי פחות דחוס, ומקנה טעמים של קקאו, פירות יבשים, קפה, טופי ושוקולד.

בעלות השפעה דרמטית על תכונות הוויסקי במהלך היישון. החביות של מקאלן

האלון האמריקני מוכן לגדיעה 70 שנה אחרי שנשתל. לאירופי דרושות 120 שנה. זאת גם הסיבה שהחביות שעשויות מעץ אלון אירופי יקרות יותר: 900 יורו לחבית, לעומת 600 יורו לחבית שעשויה מעץ אלון אמריקני וכ־60 יורו תוספת לחבית שיישנה קודם בורבון. חובבי הוויסקי יזהו את מקור העץ לפי צבעו של המשקה: וויסקי שיושן בחביות של אלון אירופי יהיה כהה יותר, בצבעי אדום־בורדו, ואילו וויסקי שיושן בחביות מאלון אמריקני יהיה בצבעים בהירים יותר של צהוב.

את העצים שנגדעו מנסרים, מייבשים במשך שנה וחצי ושולחים לעיר חרס בספרד, שם הם עוברים תהליך ייבוש טבעי במשך 18 חודשים נוספים לפני שמרכיבים אותם לחביות. אז ממלאים בהן יין שרי ומניחים להן להמתין לעוד כשנה וחצי, לפני שמרוקנים אותן שוב ושולחים לסקוטלנד למילוי בוויסקי - בסך הכל מסע של כחמש שנים בממוצע מרגע גדיעת העץ ועד להכנסת הוויסקי לחבית.

בכל רגע נתון יש במזקקה כ־350 אלף חביות שמיישנות וויסקי. חבית ישנה מועברת לשטיפה ונמכרת בדרך כלל למזקקות איכותיות פחות, או לסוחרי חביות שמעבירים אותה לתעשיית היין.

הבקבוק עצמו מתבצע לפחות 12 שנה לאחר שהוויסקי הוכנס לחביות. רוב הבקבוקים שנמכרים לצרכנים מתבססים על תהליך "חיתון" בין כמה חביות – לרוב אירופיות ואמריקניות, ולעיתים גם כאלה שהיה בהן בורבון. תהליך ה"חיתון" (Marrying) מחייב שימוש בכ־150 חביות בכל פעם, כדי להבטיח כי טעמו של המשקה יישמר על פני השנים.

גידול של 55% בשוק הישראלי

סקוטלנד מקסימה בכל עונות השנה, אבל במיוחד בסתיו ובאביב. רגע אחרי שעזבו המוני התיירים של יולי־אוגוסט, ורגע לפני שמגיעה העגמומיות של החורף הבריטי, אפשר לתפוס קצת ימי שמש ולתבל אותם גם בביקור באחת המזקקות הפזורות בכל חלקי המדינה.

מקאלן פתוחה למבקרים כמעט בכל ימות השנה. מומלץ לתאם מראש, ומי שממש מחפשים לגוון - אפשר גם לקבל אישור לדוג סלמונים או פורלים בנהר הספיי שעובר בשטח האחוזה. הביקור במזקקה עצמה הוא חווייתי לא רק לחובבי המשקה: וויסקי הוא חלק מהמורשת הלאומית של סקוטלנד, מהמסורת, מהלאומיות (וכמובן מהכלכלה). כדי להבין את סקוטלנד רצוי להבין גם אותו.

לא הרבה ישראלים היו בעניין של וויסקי בעבר. מי שכן, שתו בעיקר בלנדד, כאשר הסינגל מאלטים היו נחלתם של עשירים או אניני טעם בלבד. בשנים האחרונות חל מהפך: הרבה יותר ישראלים שותים וויסקי, והרבה יותר ישראלים שותים וויסקי איכותי. מקאלן לבדה רשמה ב־2018 גידול של 55 אחוז במכירות שלה בישראל.

הגידול הוא לא רק אצל גברים. גם אוכלוסית הנשים ששותה וויסקי גדלה משמעותית. חלק מזה נובע מכך שנשברו המחיצות בין המגדרים, ואין יותר "גברי" ו"נשי". חלק אחר נובע מכך שיצרני הסינגל מאלט, כמו כל תעשיית האלכוהול, הפסיקו לקבוע מה "מותר" ומה "אסור". בניגוד לעבר, אפשר למצוא היום לא מעט קוקטיילים שבבסיסם וויסקי איכותי (וגם קוניאק, שומו שמיים), ואם תשאלו בסקוטלנד איך רצוי לשתות את הוויסקי - עם קרח, עם מעט מים או נקי - התשובה שתקבלו, כולל מגדולי המאסטרים במזקקת מקאלן, תהיה פשוטה: איך שטעים לכם. √

הכותב היה אורח חברת "אדרינגטון" במזקקת מקאלןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו