שומרים על הבית

ביתה של משפחת וולף במשק 71 במושב משמרת מתחיל לקבל צורה. היסודות כבר עומדים, ופועלים רבים עובדים במרץ. בעוד כמה חודשים יעמוד כאן בית חדש, העתק כמעט מדויק של הבית שחטף פגיעה ישירה מרקטת חמאס שנורתה מרצועת עזה לפני חצי שנה.

"הבנייה של הבית נותנת לנו כוח מול הטראומה", אומר רוברט וולף. "אני בא לפה כל בוקר. לא יכול לעזוב את המקום".

סוזן, רעייתו, לא מסתירה את ההתרגשות. "לפני שהתחילו לבנות לא חשבתי בכלל על הבית, רק על הכלבים שנהרגו לנו. אני מניחה שחשבתי ככה כי כולנו נשארנו בחיים".

עוד על ירי חמאס למושב משמרת:

• האב שיחזר: "הרמתי את הבנות ורצתי לממ"ד"

• בן משפחתם של הפצועים במשמרת: "החלום נהרס"

• תיעוד קשה מבין ההריסות במשמרת: מיטת תינוק שנקברה ובור במקום שבו פגע הטיל

• • •

בשחר 25 במארס ישנו בני משפחת וולף שינה עמוקה בביתם. רוברט (61) וסוזן (59) ישנו בצד ימין של הבית, הבן דניאל (30) נרדם מול הטלוויזיה בסלון שבצד השמאלי של הבית. בצד הזה גם ישנו אשתו יעל (28) ושתי בנותיהם, מיה בת השנתיים וחצי, ותמרה, בת פחות משנה. ביחידת הדיור שבחצר ישנה אחותו של דניאל, ליהי (26).

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

בשעה 05:18 בבוקר פילחה אזעקה את השקט. דניאל היה היחיד ששמע אותה. 

"ראיתי בלילה כדורגל ונרדמתי בסלון", הוא נזכר. "בכל החדרים האחרים בבית יש חלונות אטומים, לא שומעים דרכם כלום. אף אחד לא היה שומע. היינו גמורים כולם. התעוררתי מהר והלכתי להעיר את כולם כדי שנרוץ לממ"ד". 

"ניסיתי להרים את אמא שלי ולא הצלחתי, כי היא החליקה לי עם כל הדם". דניאל וולף // צילום: אריק סולטן

דניאל, מאמן ג'ודו במקצועו, בטוח שאם לא היה אב לילדים, לא היה קם גם אם היה שומע את האזעקה. "אבל עכשיו אני מרגיש שאני צריך לשמור עליהם, שאני לא יכול לקחת סיכונים".

"דבר ראשון רצתי אל הבת הגדולה שלי, מיה. הערתי אותה והרמתי אותה. משם רצתי לאשתי ולבת הקטנה והערתי אותן, ואז רצתי ליחידה של ההורים שלי. משם רצתי לממ"ד עם אשתי והבנות. 

"אבא שלי רץ החוצה ליחידת הדיור של אחותי ליהי, כדי להעיר אותה. אמא שלי לא הבינה מה קורה. היא היתה רדומה, הלכה לאט והיתה קצת בשוק. אני, אשתי והבנות נכנסנו לממ"ד, אבל לא סגרנו את הדלת שלו כי חיכינו להוריי ולאחותי.

"שלוש שניות אחר כך שמענו והרגשנו את הבום. מהר מאוד הבנו שזה נפל על הבית שלנו. הכל היה שחור ומלא אבק". 

סוזן: "יום לפני כן חזרתי מביקור אצל ההורים שלי בלונדון. באותו לילה אמרתי לעצמי שאני חייבת להזמין שוב כרטיס ללונדון, כי הוריי מבוגרים, ואני רוצה לבקר אותם כמה שיותר. הזמנתי כרטיסים באינטרנט וחשבתי להתקשר להגיד להם שאני מגיעה שוב. בסוף אמרתי לעצמי שכבר אודיע להם בבוקר, והלכנו לישון. 

"כשדניאל בא להעיר אותנו ואמר, 'קומו, אזעקה', אמרתי לעצמי, 'וואו, מה?'. הייתי רדומה, לא הבנתי. הוא אמר, 'זה באמת, אזעקת אמת', ואני אמרתי באדישות, 'טוב, איפה נעלי הבית שלי?' 

"שמעתי רעש של משהו מתקרב. לא הספקתי להיכנס לממ"ד, ושמעתי בום. פתאום ראיתי סביבי חפצים מהמטבח שעפו מהפיצוץ וחשבתי, 'חבל, אלה כלים שהיו של סבתא שלי'. לא הבנתי מה קרה, לא קלטתי שזה ממש בבית שלי.

"גם לא הרגשתי שנפצעתי. לא הרגשתי כאב. אני זוכרת שחשבתי לעצמי, 'אני בחיים, ואני לא מרגישה שום דבר. אולי אין לי רגליים ואני אהיה נכה, אבל אני בחיים'. בדקתי את הרגליים ונשמתי לרווחה, ואז כנראה התעלפתי. 

"הדבר הבא שאני זוכרת הוא שהשכיבו אותי על שולחן בחצר, ואני שומעת את דניאל אומר לי, 'תפתחי את העיניים, תפתחי את העיניים'. הרגשתי כמו בתוך חלום. פתחתי את העיניים וראיתי המון אנשים. רק אז הבנתי שנפצעתי. כאב לי, והיה לי קר והיה דם. כולם היו בלחץ חוץ ממני, כי לא ממש הבנתי מה קרה". 

דניאל: "כשכל האבק והעשן שקעו קצת, יצאתי מהממ"ד וראיתי את אמא שלי מתמוטטת על הרצפה. וראיתי שאין בית. רק חור גדול. מייד רצתי לשים את הבנות אצל השכנים, וחזרתי לאמא שלי. ניסיתי להרים אותה ולא הצלחתי, כי היא החליקה לי עם כל הדם.

"נשאתי אותה על הידיים כמו שמרימים כלה ורצתי איתה החוצה לשולחן הפיקניק שבחצר. הנחתי אותה על השולחן, וברגע הזה היא פקחה את העיניים ושאלה 'מה קרה? מה קרה?' ואז אבא שלי ואחותי רצו אלינו, והתחלנו לטפל בה. 

"לא ידעתי באיזה מצב היא, כי היה דם בכל מקום. כשהגיעו הפרמדיקים הלכתי לראות שאשתי והבנות בסדר, ואז אחת השכנות צעקה, 'תינוקת פצועה, תינוקת פצועה'. נבהלתי מאוד, רצתי וראיתי שתמרה חטפה רסיס בראש. ואז מייד לקחו אותנו באמבולנסים לבית החולים". 

• • •

גם רוברט ובתו ליהי לא הספיקו להיכנס לממ"ד. "רצתי להעיר את ליהי, אבל היתה איזושהי בעיה בדלת הכניסה ליחידת הדיור שלה, ולא הצלחתי לפתוח", משחזר רוברט. "אני חושב שזה מה שהציל אותנו, כי אם היינו רצים מייד לבית, היינו נפגעים מהטיל.

"ברגע האחרון פתחתי את הדלת והערתי את ליהי, ואז שמעתי רעש חזק ואחריו בום אדיר, וראיתי את כל הבית באוויר. זה היה הרגע הכי קשה בחיים שלי. הייתי בטוח שאף אחד לא ישרוד את זה. הייתי בטוח שסוזן, דניאל, יעל והנכדות נהרגו, שהלכה לי המשפחה. זה היה סיוט. 

"הבנייה של הבית נותנת לנו כוח מול הטראומה".  סוזן ורוברט וולף // צילום: אריק סולטן

"ליהי יצאה, ואני רצתי לבית. ראיתי את דניאל יוצא, וכולו מלא אבק. ראיתי שהבית הלך, אבל זה לא עניין אותי. רצתי פנימה ומצאתי את סוזן על הרצפה. התחילו להגיע שכנים, והם עזרו להוציא את מיה ותמרה. 

"לא היה לי זמן לחשוב, אבל כשראיתי שהן בחיים, הלב שלי קפץ. דניאל הרים את סוזן, וכל הידיים שלו היו מלאות דם. הוא כל הזמן אמר לה, 'תישארי איתנו, תישארי איתנו'. 

"אחד השכנים עזר לו, והם השכיבו את סוזן על שולחן בחצר. ואז התחילו להגיע עוד אנשים, ובאו רופאים, עד אז לא ידעתי כמה רופאים גרים במושב שלנו. אחד מהם התחיל לדבר איתה ולבדוק אותה. ואז הגיעו האמבולנסים. הכל קרה מהר ואנשים באו ועזרו. זה היה מטורף".

גם דניאל היה משוכנע שהמשפחה שלו נהרגה. "אחרי שנפל הטיל היו כמה שניות, שבהן אני ואשתי הסתכלנו אחד על השני. היא היתה כולה אפורה מהאבק. הסתכלתי על מיה, וראיתי שהיא בסדר. הסתכלתי על תמרה, שהחזקתי בידיים, וראיתי שגם היא בסדר.

"ואז אמרתי לעצמי, 'כל המשפחה שלי הלכה'. הייתי בטוח שאבא, אמא וליהי מתו, כי הם לא הגיעו לממ"ד. אחד הדברים המחרידים שאני זוכר זה שדרכתי על מין שערות. הייתי בטוח שאני דורך על הראש של אמא שלי.

"רק מאוחר יותר, כשחזרתי לבית, ראיתי שאלה היו שערות של מטאטא. זה התסריט הכי גרוע שאתה יכול לחשוב עליו. אתה מפחד לצאת החוצה מהממ"ד, כדי לא לראות חלקי גופות".

רוברט: "אני חשבתי שדניאל מת, והוא חשב שאני מת. הוא עבר בעצם את הטראומה הכי קשה, גם להרים את אמא שלו הפצועה, וגם לחשוב שאבא שלו ואחותו נהרגו". 

• • •

בית משפחת וולף קרס כמעט לחלוטין. אשתו של דניאל, יעל, והתינוקת תמרה נפצעו קל מהרסיסים. סוזן נפצעה באורח בינוני מרסיסים בגב וברגליים, ומרסיס שפגע בראשה, סמוך מאוד לעורק הראשי. 

רוברט: "אני אומר לך במיליון אחוז, שדניאל הציל את המשפחה. הוא והממ"ד. אם הוא לא היה קם ומעיר את כולם והם לא היו רצים לממ"ד, אף אחד לא היה נשאר. חדר השינה שלנו התמוטט, וכל החלק של הבית שבו גר דניאל התמוטט. הגג קרס, רעפים נפלו על המיטה. נשאר רק קיר פה ושם".

"זה היה בלאגן שלם, אבל לא טרגדיה, כי כולנו פה". רוברט וולף על הריסות ביתו 

בני המשפחה הובהלו לבית החולים מאיר בכפר סבא. "על כל אחד מאיתנו היו עשרה רופאים, כי ברגע שיש מקרה כזה מזעיקים את כל הצוותים", ממשיך רוברט. "חשבתי לעצמי, לא מאה אנשים נפצעו, רק שבעה, ברוך השם. חוץ מסוזן, כולם נפצעו קל. בבית החולים אמרו שהם לא מטפלים ברסיסים בראש והעבירו את סוזן לבילינסון. שם עשו לה בדיקת סי.טי וראו את הרסיס ליד העורק הראשי.

"אני ראיתי את סוזן רק בערב, והיא אמרה לי משפט מדהים, שלא אשכח בחיים. היא אמרה, 'איזה מזל שהטיל נפל עלינו ולא על השכנים, כי לנו יש ממ"ד ולהם אין'. בבתים רבים במושב אין ממ"ד. זה משפט שכל כך מאפיין את סוזן". 

סוזן: "עשו לי ניתוח להוצאת הרסיסים והמון בדיקות. את הרסיס ליד העורק הראשי השאירו, כי מסוכן להוציא אותו משם. אחרי ששוחררתי, באתי לביקורות כל כמה ימים. רק לפני החופש הגדול חזרתי קצת לעבודה שלי בצהרון". 

רוברט: "אם הרסיס היה זז טיפה ופוגע בעורק, היינו בסיפור אחר לגמרי". 

הוא עצמו לא נפגע. "עפו לידי המון דברים, רעפים וחלונות, אבל עלי נפל רק דובי. הדובי של הנכדה שלי. זה מספר את כל הסיפור, את כל המזל שהיה לנו". 

"זה שהלכת לקרוא לליהי, זה מה שהציל אותך", אומרת לו סוזן.

"נכון", הוא עונה. "ואם הדלת שלה היתה נפתחת מייד, שנינו היינו רצים לתוך הבית, ישר אל הטיל". 

הוא עוצר לדקה ארוכה ובורר את דבריו. "אני מגדיר את עצמי אדם חילוני־דתי, היום יותר מפעם. משהו שמר עלינו. אני לא יודע מה או מי. אני כל הזמן אומר שמה שקרה לא היה טרגדיה. זה היה בלאגן שלם, אבל לא טרגדיה, כי כולנו פה". 

"היה פה המון מזל", מוסיף דניאל. "מזל שהתעוררתי, מזל שהצלחתי להזיז את כולם, מזל שהיתה תקרת רעפים ולא בטון. החבלן המשטרתי אמר שאילו היתה תקרת בטון, הכל היה נופל עלינו. היה הרבה מזל".

רוברט: "רק כשישבנו כולנו ודיברנו, הבנו מה קרה שם. לכל אחד היה תפקיד בסיפור הזה. יעל, למשל, הצילה את תמרה. היא החזיקה אותה מלפנים וקיבלה את הרסיסים בגב. אלה רסיסים שהורגים תינוקת בת כמה חודשים. תמרה נפגעה רק מרסיס אחד בראש, זה יהיה לה למזכרת".

דניאל: "יעל חטפה רסיסים ברגליים ובגב. אני זוכר ששבועות אחר כך היא היתה הולכת למקלחת ומקלפת דברים מהגוף שלה. אומרת לי, 'מצאתי עוד חלק'. הזוי. בדיוק היום היא עברה אולטרה־סאונד בירך, כדי לוודא שאין עוד רסיסים. 

"עם תמרה עברנו תקופה מפחידה. במשך חודש עשו לה כל שבוע צילומים ובדיקות בראש, כי היה לה רסיס שהם הוציאו מאחורי האוזן.

"דניאל הציל את המשפחה". יעל, דניאל, תמרה ומיה

"מיה, הגדולה, נפגעה יותר בפן הנפשי, היא היתה צריכה אחר כך הרבה עזרה. בהתחלה היא לא ממש הבינה מה קרה, היתה בהלם מוחלט וכעסה עלי. הפסיכולוגית שראתה אותה הסבירה לנו, שבגלל שאני תפעלתי את האירוע, היא חשבה שאני גרמתי לו. היה צריך לעשות לה סדר בראש".

שניים מכלבי המשפחה נהרגו בפיצוץ. "היו חמישה כלבים בבית באותו לילה", אומר רוברט, "ויכול מאוד להיות שהשניים שמתו חטפו רסיסים במקום שסוזן, דניאל, יעל והילדות יחטפו, ובעצם הצילו אותם". 

סוזן: "טוני, הכלב שדניאל כל כך אהב, מת. הוא פשוט הלך אחריו - ונפגע".

דניאל אימץ מאז כלב נוסף וקרא לו רוקט, על שם הטיל שפגע בבית. 

• • •

רוברט וסוזן נולדו באנגליה. המבטא שלהם מסגיר אותם בקלות. רוברט, ציוני נלהב, הגיע לארץ ב־1978 בגיל 19 כדי לשרת בצה"ל כחייל בודד. "באתי לפה לעשות חיים בקיבוץ גבע, ובסוף נשארתי", הוא מספר. "הייתי בצבא שלוש שנים וחצי, בנח"ל, וחזרתי לאנגליה כי אבא שלי נפטר. שם פגשתי את סוזן במסיבה. היא היתה אז בת 23, ואני בן 25.

"התחתנו באנגליה ואחר כך עשינו עלייה יחד, בתחילת שנות ה־80. אנחנו נשואים כבר 36 שנים".

"הוא היה צריך לשכנע אותי לבוא לישראל", סוזן מחייכת. "הייתי כאן כמה פעמים בחופשות ומאוד אהבתי, אבל אף פעם לא חשבתי לגור פה. כבר בדייט הראשון שלנו רוברט אמר שהוא לא מסכים לגור בשום מקום אחר, רק בישראל".

רוברט: "הבטחתי לה שישראל בטוחה יותר ליהודים מאשר אנגליה. קצת קשה להוכיח את זה היום, אחרי מה שקרה לנו, אבל אני עדיין מאמין בזה. סוזן היא הגיבורה של כל הסיפור. היא לא כל כך רצתה לבוא לישראל, אני גרמתי לה לבוא. והיום אתה לא יכול להזיז אותה מפה". 

"מהר מאוד הבנו שזה נפל על הבית שלנו". בית משפחת וולף, אחרי הפגיעה // צילום: עמי שומן

כשהגיעו לארץ, שוכנו רוברט וסוזן במרכז קליטה ברמת אביב. "מקום נורא, הרבה אנשים נתקעו שם שנים ולא הצליחו לצאת", היא אומרת. "אנחנו ברחנו משם אחרי כמה חודשים ושכרנו דירה ברמת השרון".

בשנת 1984 נולדה הבת הבכורה טליה (35), שגרה כיום בתל מונד. מרמת השרון עברה המשפחה לרעננה, ואז החליטו לחזור לאנגליה. שם נולדו יונתן (31) ודניאל (30). אחרי שלוש שנים חזרו לארץ, לרעננה.

"עלייה לא עושים פעם אחת", צוחק רוברט. "אבל מאז 1989 אנחנו פה לתמיד. ליהי כבר נולדה בארץ".

למושב הם עברו לפני 18 שנים. "אף פעם לא חשבנו שנצא מרעננה", אומרת סוזן, "היה לנו בית יפה, ורעננה זה מקום נחמד. אבל כל הזמן חלמנו על משק במושב. החברים לא הבינו איך אנחנו עוזבים את רעננה". 

רוברט: "לקח לנו שנתיים לבנות את בית החלומות שלנו. בחיים לא חשבנו שנצטרך לבנות אותו שוב". 

הוא עובד בתור מוכר פרזול בענף הזכוכית, והיא מטפלת בצהרון ברעננה. יש להם חמישה נכדים. החמישית, לנה, נולדה לטליה שבועיים אחרי נפילת הטיל. סוזן, שהיתה עדיין חלשה מאוד, התעקשה ללוות את בתה בלידה. 

רוברט: "שבועיים אחרי שנפל לנו טיל על הבית, קיבלנו חיים חדשים. זה מדהים. הכי כיף בעולם". 

סוזן: "זה סימבולי".

רוברט: "מייד אחרי פגיעת הטיל, עברנו לישון אצל טליה בתל מונד, זה במרחק עשר דקות מהמושב שלנו. היא היתה אז בהיריון מתקדם. צחקנו בינינו שהיא דאגה לטיל כדי שיהיה לה בייביסיטר".

סוזן: "גרנו בבית שלה כמה שבועות, זה היה קשה מאוד. אף אחד מאיתנו לא הצליח לישון בלילות. כל הזמן דיברנו על מה שקרה, והיינו אחד עם השני. אחר כך היא סידרה לנו לשכור שתי דירות מעליה".

איך הגיבו בני המשפחה בלונדון, כששמעו על כל מה שקרה?

סוזן: "האחיין שלי הוא קריין חדשות בתחנת רדיו בלונדון. באותו יום הוא עבד, ותוך כדי הקראת החדשות, קיבל הודעה מהמשפחה שהבית שנפגע הוא הבית שלנו והודיע שהוא לא יכול להמשיך. 

"לא היתה לי ברירה אלא להתקשר ולספר למשפחה, כי הכל היה באינטרנט. פחדתי מהתגובה של ההורים שלי, כי הם בני יותר מ־80. באותו ערב דיברתי איתם בטלפון ואמרתי להם שהכל בסדר, למרות שהרגשתי נורא. לא רציתי שהם ידאגו. אני חושבת שמשום שהם רחוקים, הם לא ממש קלטו מה קרה". 

רוברט: "ההורים של סוזן באו לארץ שבוע אחרי נפילת הטיל וביקשו לראות מה קרה לבית. אבא שלה הסתכל ואמר, 'זה מזכיר לי את הבליץ' (ההפצצות של גרמניה הנאצית על אנגליה במלחמת העולם השנייה; י"ד). הוא היה רגוע, כי ידע שכולנו בחיים.

"בסיפור הזה גיליתי שני דברים. האחד - שאין משהו חשוב יותר ממשפחה. והשני - אתה לא מחובר לבית, אתה מחובר לאדמה שלך. לארץ ישראל. זה מה שחשוב".

• • •

עכשיו הם צריכים להתמודד עם הצלקות. "אי אפשר לעבור דבר כזה בלי שתישאר טראומה", אומר רוברט. "אנחנו יכולים לצחוק על זה, אבל בתכלס, היינו בתוך סיוט. ב־5 בבוקר אתה ישן בבית שלך, במקום הכי שקט בארץ, ופתאום אתה מתעורר לסיפור אחר, למשהו לא הגיוני.

"בימים הראשונים בכלל לא יכולתי לישון. הייתי יוצא לטייל עם הכלבים ששרדו וחושב מה אני צריך לעשות אם יש עכשיו אזעקה, איך אני מרים את הכלב ורץ לממ"ד. כשהייתי שומע אופנוע בחוץ, מייד חשבתי שזאת אזעקה. 

"לא מזמן חבר שלי מאנגליה בא לבקר. נסענו לעין כרם, והוא הראה לי שם בתים מאוד יפים, ואצלי בראש אני רואה את הבתים מתפוצצים. זה נראה אמיתי. עדיין יש לי פלאשבקים מהפיצוץ, ואני נזכר ברגעים האלה, שבהם חשבתי שאין לי משפחה". 

סוזן: "לטליה יש חרדות, למרות שהיא לא היתה איתנו. כששמעה את האזעקה היא נכנסה למקלט בבית שלה, אבל הבינה שהבית שלנו נפגע מהטיל וחשבה שכולנו הלכנו. היא ניסתה להתקשר אלינו כל הזמן, עד שרוברט ענה לה ואמר, 'הבית הלך, אנחנו בסדר. כולנו בדרך לבית החולים'".

רוברט: "אם יש לך תמיכה של המשפחה ושל החברים, זה עוזר. והיתה לנו. החברים לא עזבו אותנו, מהרגע שהטיל נפל. הם עזרו לנו בכל דבר - גם בציוד ובכל מה שצריך. יצאנו מהבית רק עם התחתונים, כמו שאומרים. זה לא רק חברים, זה גם אנשים זרים שעזרו". 

את הראיון אנחנו עורכים סביב שולחן פיקניק מקורה, בגינה שנשארה מטופחת. "אנחנו באים כל הזמן לטפל בגינה", אומרת סוזן. "זו עבודה שלנו יחד, כל השנים. יש פה את כל עצי ישראל - לימון, תות, זית, קלמנטינות, אשכוליות".

על הגג של השולחן עדיין נותרו שברי רעפים. רוברט: "34 בתים במושב נפגעו מהטיל. הגג שלנו התפזר לכל הכיוונים, ואתה רואה רעפים בכל מיני מקומות. מספיק שרעף אחד כזה היה פוגע במישהו, וזה היה נגמר לא טוב". 

חשבתם פעם שיכול ליפול פה טיל? 

רוברט: "לא העלינו על דעתנו דבר כזה. אני שאלתי בזמנו למה כיפת ברזל לא יירטה את הטיל. אני מניח שבמקומות כמו משמרת אין הגנה של כיפת ברזל בשגרה, כי אין פה משהו אסטרטגי להגן עליו. וחוץ מזה, אין לנו מספיק מערכות של כיפת ברזל, צריך עוד".

חמאס טענו אז שהטיל שוגר בטעות.

"הדבר היחיד שהוא טעות זה חמאס", אומר רוברט בתקיפות. "מה זה אכפת לי אם הטיל שוגר בטעות? זה עדיין טרור".

סוזן: "אולי הם רצו לפגוע בכלל בנתניה". 

אחרי האירוע הזה היו בדרום כאלה שאמרו שטוב שגם במרכז ירגישו מה שעובר עליהם. 

רוברט: "אני מבין אותם במאה אחוז. זה לא הם שירו עלינו, ומה שקורה שם הוא הפקרות. אני יודע שאי אפשר לעשות הוקוס פוקוס והמצב ישתנה, אבל צריך לעשות משהו. 

"יש שם ילדים בני 12 שלא מכירים משהו אחר. אף אחד לא שמח שמישהו אחר נפגע, אבל אני יכול להבין את ההרגשה שלהם". 

סוזן: "אני לא יודעת איך הם חיים ככה, כשכל הזמן יורים עליהם. זה נורא. זה מרגיש לא הוגן שאנחנו קיבלנו תמיכה והרבה תשומת לב תקשורתית, והם מתמודדים עם זה יום־יום, בלי לקבל פתרון למצב. אצלם זו המציאות היומיומית. אני מבינה לגמרי את החשיבה שלהם".

• • •

בניית הבית החדש החלה לפני חודשיים. בכל יום מגיעים למקום יותר מעשרה פועלים ועמלים על בנייתו. השלד כבר בשלבים מתקדמים, והעבודות צפויות להסתיים לקראת הקיץ הבא. "עוד מעט אנחנו חוזרים הביתה", אומר רוברט בהתרגשות.

סוזן: "בחג סוכות הקרוב אנחנו מתכוונים להקים בחצר סוכה. זה החג הכי אהוב עלינו, והשנה החלטנו להזמין לפה אנשים".

רוברט לא מסתפק רק בסוכה ומודיע כי יחגוג בחצר גם את יום העצמאות הקרוב, "גם אם הבית לא יהיה מוכן עד אז". את דגל ישראל הוא תלה על שער הכניסה לחצר בשנייה שיצא מבית החולים.

"אלפיים שנים חיכינו לדגל הזה, ואף אחד לא יכול להעיף אותו"

"אני ציוני מאוד, אני חי פה. זו האדמה שלנו, זה העם שלנו וזאת המדינה שלנו. אף אחד לא יזיז אותנו מפה. אני משוגע על המדינה, אני אוהב את הרעיון של יהודים שגרים במדינה שלהם. 

"התלייה של הדגל זו אמירה. זה כמו לעשות אצבע משולשת לחמאס. להגיד להם, מה יצא לכם מזה? אנחנו לא זזים לשום מקום. בעצם, הם לא השיגו כלום. עשו לנו נזק אישי, אבל לא יותר. 

"אני עקשן, ואני לא מוכן לחשוב שמישהו יכול לנצח אותנו. עם כל הבלאגן שלנו, אף אחד לא יכול עלינו. הרגשתי שאני רוצה לצעוק את זה, והדגל הוא הצעקה. אלפיים שנים חיכינו לדגל הזה, ואף אחד לא יכול להעיף אותו". 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו