התחזית לסתיו: מעונן

כמה מגה־פרשנים ניסו להמעיט מההתרעה שנתן רה"מ נתניהו לעם ישראל ביום השבעת הכנסת על מלחמה בשער. אחד המוטיבים שנשזר בפרשנויות היה שבכל השנים האחרונות אמרו לנו שישראל היא מעצמה עולה, וכי היא מרתיעה את אויביה, ופתאום סכנת מלחמה? 

מי שגרס כך כמובן לא ידע שזו גם היתה סיבה מרכזית להערכת הסבירות הנמוכה בימים שלפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. ישראל של שנת 1973 ראתה בעצמה מעצמה אזורית. חלק משמעותי בדימוי המעצמתי היה טמון ביכולת ההרתעה שלה, כלומר בשמירה על יציבות הסטטוס־קוו באמצעות האיום לחסל מתקפה מצרית בזמן הקצר ביותר. 

הדימוי הזה עמד ביסוד יחסיה של ישראל עם ארה"ב. אם ישראל היתה לפתע אומרת כי בתוך שבוע או 48 שעות תפרוץ מלחמה בשתי חזיתות - היא היתה מעידה על עצמה ועל החשש מהאופן שבו תיראה בעיני האמריקנים. משמעות המלחמה היא קריסת ההרתעה. וקריסת ההרתעה פירושה שישראל אינה מעצמה שכדאי להשקיע בה. 

בנימין נתניהו כנראה לא סובל מהתסביך הזה, שמחייב אנשים לזלזל באיומים משום שאם יש איום וההרתעה לא עובדת - סימן שאתה לא ראש ממשלה של מעצמה. מאחר שהוא מעריך שבסופו של דבר ניקלע למלחמה, נתניהו עושה הכל כדי להכין את הציבור למצב חירום; ובמקביל מנסה לחזק את ההרתעה כלפי חיזבאללה וכן לחשוף את ארגון הטרור ואת איראן כמי שפועלים ליצירת איום קשה נגד העורף האזרחי והאסטרטגי של מדינת ישראל. 

זאת המטרה של שבירת העמימות בנוגע לפעולות כירורגיות שצה"ל ביצע. אלוף (מיל') יעקב עמידרור הגדיר מעל דפי עיתון זה לפני שבועיים את מה שעתיד להתחולל כ"מלחמה נוראה".

אבל התקשורת בישראל לא רק שמיסכה באדישות את התרעת נתניהו בכנסת, לקח לה יותר מדי זמן לעכל את מה שקרה בסעודיה לפני כחודש ימים. האיראנים החלו להתנהל בדרך הרבה יותר תוקפנית ממה שצפו תחת הלחץ הכלכלי של הסנקציות. בכל הגזרה המפרצית והסעודית הופגנה בחצי השנה האחרונה חולשה איומה. תימן הפכה למקרה מבחן מבחינת האיראנים, בגלל חוסר האפקטיביות של הלחימה הסעודית. 

האיראנים משתמשים בכלים ובטכניקות דומות לאלה שצה"ל משתמש בהם, כולל טנקים גרמניים מאוד מתקדמים. בכירי צה"ל הוזהרו כבר שעליהם ללמוד ממה שקורה בתימן ולמצוא לתרגילי החות'ים המסונדלים פתרונות. חיזבאללה, לעומת זאת, הרבה יותר רציני. אחר כך הופל המל"ט הענק, הפגיעות החוזרות ונשנות במכליות, ולאחרונה שיתוק כמחצית מתעשיית הנפט הסעודית.

בישראל התעוררו לפתע לסכנה הברורה והמיידית של טילי השיוט שבידי איראן. בשנה האחרונה התחילו לעלות ספקות לגבי כיפת ברזל; האם הכיפה לא מיצתה את עצמה? מלכתחילה היא לא נועדה ליירט טילי שיוט, אבל מגבלותיה עזרו לגורמים בישראל להבין שאין לנו תשובה מלאה לטילי השיוט, שטסים בגובה נמוך. התשובה הקיימת היא בעיקר מה שצה"ל וחיל האוויר עשו בסוריה, כשסיכלו לאחרונה מתקפת רחפנים. אם לא הצלחת לסכל, אז ישתמשו בכלים מיושנים שלא תוכננו לאיום שכזה. 

התקופה האחרונה מאופיינת ב"הסלמה דרמטית" במתח הביטחוני סביבנו. בעוד ישראל שקועה במדמנת המבוי הסתום שבעקבות הבחירות, איראן מכשירה כמה ארגוני חיזבאללה - כמו זה שאנחנו מכירים בלבנון, אבל אלה יפעלו בעיראק, בסוריה ובתימן. 

קברניטי הממסד הביטחוני בדימוס חוזרים שוב ושוב על הקונספציה של שנת 2019: אין על ישראל איום קיומי, לא ניתן לנצח אותנו. נראה שהרמטכ"ל כוכבי כבר נפרד מהקונספציה הזאת. זה קרה ממש לאחרונה, תחת הלם של תרגיל צה"לי. צמרת הצבא הפנימה לראשונה את סדרי הגודל של המאמצים ההתקפיים נגד מדינת ישראל, ואת הצורך לבנות את המענה ההגנתי וההתקפי המתאים. לכן דיבר נתניהו על סדרי גודל תקציביים של עשרות מיליארדים. התקציב הבא, מתי שזה יקרה - יהיה תותחים במקום גרביים.

אלה אותם הכורדים?

המהלך של ארה"ב בסוריה אינו מעצים את איראן, אך הוא משדר חולשה אמריקנית באזור הקריטי של המזרח התיכון

אחת הבעיות בהודעה של הנשיא דונלד טראמפ על פתיחת הדרך לפלישה טורקית לצפון סוריה ונטישת "הכורדים", היא בדיוק השם הכולל הזה - "כורדים". 

באמצע שנות ה־70 של המאה הקודמת, נרשמה נטישה אמריקנית גדולה ראשונה של הכורדים. קיסינג'ר הצליח לתווך הסכם בין עיראק של סדאם חוסיין לאיראן של השאה, בעיקר במה שקשור לשאט אל־ערב. מחיר ההסכם היו הכורדים, ובמסגרתו אילץ קיסינג'ר גם את ישראל לנתק את הסיוע והקשרים איתם. 

אז אלה היו הכורדים של כורדיסטן העיראקית, ואילו הכורדים של צפון סוריה בכל ראשי תיבות שנקרא להם, אלו כוחות ארגון ה־PKK. זהו באופן בסיסי ארגון טרור קומוניסטי. 

יש אינסוף פרשנויות ותגובות על הכרזת טראמפ, כשבינתיים הטורקים כבר החלו בהפצצות אוויריות בטרם פלישה קרקעית. אני בוחר במנתח אסטרטגי מייקל דוראן ממכון הדסון, שבזמן אמת ידע לנתח את מהלכיו המסובכים של הנשיא אובאמה בהתקרבותו לאיראנים ולרוסים. 

דוראן מציג את המהלך של טראמפ על רקע המלחמה המתמשכת בין ה־PKK לבין טורקיה. במלחמה הזו נהרגו לאורך השנים 40 אלף טורקים, ובמערכה המתמשכת נגד דאעש זכו הכורדים של צפון סוריה בשטחי כיבוש שלא חלמו עליהם. אובאמה, בזמנו, הימר עליהם במסגרת הדילים שעשה עם רוסיה ואיראן.

כך שלא צריך להיכנס לפאניקה מנטישת טראמפ את הכורדים; הבעיה היא שהדבר מתרחש מייד לאחר התקיפה האיראנית בערב הסעודית והמסר שנקלט הוא של חולשה אמריקנית, בריחה מהמזרח התיכון ובגידה בבעלי ברית.

טוענים שהמהלך מחזק את עמדת האיראנים, אך טהרן הגיבה בזעם על המהלך האמריקני, שסולל את הדרך לטורקיה. הכורדים, שיספגו את המתקפה הטורקית, היו בעלי בריתם של האיראנים. הם קיבלו בשנות המלחמה נגד דאעש סיוע אווירי רב מהאמריקנים, אך זאת היתה ברית זמנית. 

האם ישראל יכולה לסמוך על טראמפ? לעת מלחמה, ארה"ב תעניק עורף לוגיסטי ודיפלומטי־מדיני. זה הבדל ענק לעומת ממשל אובאמה. 

מחוץ ומתוך החונטה

מנדלבליט סבל בעבר מהתנכלות הפרקליטות, אבל כעת הוא חלק מ"המעמד השליט"

השימוע שנערך לרה"מ נתניהו והסתיים השבוע, העלה את מפלס הכוחנות הגסה של המאבק המתנהל בימים אלה על השלטון בישראל; במקביל, הוא הוריד לשפל חסר תקדים את רמת האמון של שכבות גדולות בציבור בפרקליטות וביועץ המשפטי לממשלה. 

פרופ' אברהם דיסקין הגדיר את מנדלבליט כשחקן פוליטי בעל כורחו. הייתי מתקן: זה לא בעל כורחו. היועץ המשפטי בחר צד. הוא חבר בכיר במעמד השליט או בלשונו של אחד מבכירי הפרקליטות בעבר, עו"ד אורי קורב, ב"חונטה הסגורה" של הפרקליטות. מנדלבליט אמנם פועל מחוץ לפרקליטות, אבל מי יודע מה זה עושה למשפטן בכיר כאשר פרקליטות המדינה מחשידה אותו עצמו בפלילים? 

ערב מינויו לתפקיד היועמ"ש, טען מנדלבליט נגד הפרקליטות שהיא רוצה לפגוע בעתידו המקצועי באמצעות חשדות בפלילים. אז יש לנו פרקליטות שהיא חונטה סגורה שתופרת לעצמה מכרזים פנימיים וגם מנסה ככל יכולתה לקבוע מי יהיה הבוס שלה. כאשר נפתחת חקירה, זה בלהב 433. שם רוני ריטמן מאשים את החשוד שלו, ראש הממשלה שאותו הוא חוקר, כי הוא זה שמנסה לתפור לו תיק של הטרדה מינית.

כן, אנשים, בייחוד אידיאליסטים, לא רוצים לקבל שגם במדינת ישראל יש דבר כזה "מעמד שליט". זאת כבר לא מפלגה, זה מעמד. מושג קלאסי המתאר מבנים חברתיים פוליטיים. אלא שבעבר אותו מיעוט איכותי המנהיג את העם גם היה מסור לאנשים הפשוטים וניסה לפחות לשרת את האינטרסים הלאומיים שבהם הציבור האמין. היום מי שמשקף את היחס של המיעוט השליט כלפי הנשלטים, "האספסוף", האנשים הפשוטים, אלו אישים כמו האלוף יאיר גולן או בן כספית. גולן חושב שהעם הוא נאצי והדמוקרטיה היא דבר מסוכן כי באמצעותה עולה היטלר. ואילו בן כספית מודה בכך שיש לו אובססיה נגד נתניהו. אגב, לפעמים אובססיה מייצרת גם חומרים עיתונאיים טובים, כי בלי חשדות אין תחקירים. 

המיעוט השליט נאלץ לא פעם להפעיל כוח שרירותי כלפי הנשלטים. כאן נכנסות לפעולה שתי מערכות שנוהגות בעריצות כלפי הציבור - מערכת המשפט ובית המשפט העליון; והתקשורת, שיוצרת עבור רבים סביבה של חדר חקירות. פרופ' שמואל טריגנו הגדיר את הצפייה וההאזנה לטלוויזיה ולרדיו בישראל כחוויה מכאיבה. 

לפי התיאוריה, מנהיג בשלטון שולט באמצעות המעמד השליט. בישראל נוצר מצב שבחלקים גדולים המעמד השליט נלחם נגד ראש הממשלה, והיום יותר מאי פעם בעבר נתניהו נתפס על ידיהם בתור האויב שאותו יש למגר. צריך לשמוע את האדנות בצורת ההתבטאות של ניצב יואב סגלוביץ' בתוכנית צהריים בערוץ הכנסת. "אנחנו יודעים מה זה ביטחון", הם קובעים ומפיצים תעמולה שקרית שנתניהו פוגע בביטחון. 

בתחילת השבוע פרסם יואב יצחק תמלילים שחושפים את הרדיפה של מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, נגד נתניהו. בחקירתו, ארנון מילצ'ן נשאל מדוע ראש הממשלה פועל כדי לאתר רוכשים ל"ידיעות אחרונות". הוא השיב: "כי להערכתו (של רה"מ) נוני מוזס יושב בראש הפירמידה הפוליטית שרוצה להפיל אותו ומשתמש בכל כלי התקשורת שהוא קשור אליהם כדי להתקיף אותו ולקדם יריבים פוליטיים כגון יאיר לפיד". 

במפלגתו של לפיד, גם עפר שלח ויועז הנדל הם אנשי "ידיעות". מוזס ועיתון "הארץ" משליטים פיקוח מחשבתי על אנשי התקשורת בישראל, פוליטיקאים ואנשי ממסד, ו־20 הפרקליטים שיושבים בשימוע מול פרקליטי רה"מ חיים בתוך הבועה התודעתית הזאת. 

נתניהו, מצידו, הצליח לגייס לאורך השנים קבוצה של אנשים שמסוגלים להילחם לטובת הציבור ולטובתו האישית כנגד המכבש הברוטלי שחולף על הדמוקרטיה הישראלית. ייתכן שבתקופת נתניהו חש המעמד השליט סכנה קיומית למעמדו ולזכויות היתר שלו, ולכן הוא אלים יותר, נשכני יותר, אחוז בטירוף של פחד ומשטמה. כל הבעיות הלאומיות, מבחינתם, ממוקדות בנתניהו.

דיין, בלי פאניקה

התמלילים החדשים מכיפור מלמדים שדיין לא היה האל שהכזיב, אלא מי שהיה ממוקד ומפוכח

כבכל שנה, מתפרסמים עוד חלקים מהפרוטוקולים של הפיקוד העליון במלחמת יום כיפור. וכתמיד, התמלילים נופלים לידיים של כתבים חדשים שממציאים מחדש את המלחמה.  מה שהתחדש השנה, כהמשך לחשיפות משנים קודמות, זה שמשה דיין, בניגוד לתדמית של האל שהכזיב, יוצא טוב. לפחות יותר טוב מרוב האחרים בהנהגה המצביאותית. הוא הרבה יותר מפוכח מהרמטכ"ל דדו, ממוקד למדי ויודע להתוות כיוון עשייה.

דיין זיהה בעיות בפיקוד. מאחר שאין תארוך טוב ברוב הפרסומים, אפשר לשער שהדברים הבאים לקוחים מדיון בשעה מאוחרת של 8 באוקטובר או למחרת: "אנו יודעים שיש לנו באיזשהו מקום חוליות חלשות של מפקדים", אמר דיין. (...) "אני מעריך מאוד את הגוורדיה הישנה, לא את כולם". הוא מהרהר בקול רם את מי מהוותיקים כדאי לגייס ואת מי להשאיר בצד: "אני מחשיב את מוטי (הוד) ואני מחשיב את טולקובסקי. לא הייתי לוקח את מוליק אייל. לא הייתי לוקח את עזר ואני נתתי אותו דוגמה כי כולנו יודעים למה אני מתכוון, אבל כן חסרים מפקדים טובים ומנוסים. לא הייתי לוקח את יצחק רבין, וכן הייתי לוקח את חיים בר־לב". 

הנה, הוכחה לחשיבה העניינית של דיין שידע להבחין בין עת שלום לעת מלחמה. בר־לב הוא יריב פוליטי והם לא אוהבים אחד את השני. אבל דיין רוצה אותו עכשיו.

דיין לא היה פאניקר אלא הראשון בצמרת שהבין מה קורה וכיצד צריך להתנהל; הוא זה שקובע שלא נסוגים מטר מרמת הגולן ונלחמים עד החייל האחרון. זאת בשעה שדדו רוצה לשלוח את אוגדה 146 של מוסה פלד לדרום, ורק גנדי מונע ממנו את המשגה הנורא והיא נשלחת למתקפת נגד שהצילה את הגולן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו