האיש מדבר ומדבר, ואני שטה מעליו, חושבת על הגב הכואב שלי, נזכרת בספרים שצריך להחזיר לספרייה, בדיקות ראייה לילדים, מייל לרואה החשבון, להכין משחק חבילה עוברת ליום ההולדת של עיני, לקבוע תור לשיננית. הוא מדבר ומדבר, ואני מוסיפה מצרכים לרשימת הקניות לחג, מחליטה שבעצם הנעליים הבהירות יפות יותר עם השמלה החדשה מאשר הכהות, מנסחת תובנות לקראת הפגישה עם מתרגם הספרים שלי. האיש מדבר והמוח שלי גדוש בבר המצווה לילד. אולי אזמין את פרנקל לארוחת שבת בסוכות? סווטשרטים לקטנים! צריך לקנות סווטשרטים עם סמל בית הספר.
והיד שלי נשלחת באוויר לחפש את הסמן שאיתו אפשר להריץ קדימה את האדם שמדבר. כמו בכל סרטון נורמלי, להקפיץ קדימה כשמתחיל לשעמם. אלא שזה לא סרטון, אלא בשר ודם בפגישת עבודה. אני עושה עליית נשמה, קופצת למקומות אחרים מחוץ לחדר, וכשאני חוזרת - הוא עדיין מדבר.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
ולא מעט פעמים אני באמת מחפשת איפה מושכים את הסמן במסך טאצ' על מציאות שלא בא לי לצפות בה או להאזין לה. איפה מריצים קדימה. רק רבע מהחיים שלי קיימת בכלל האפשרות הזאת, להריץ קדימה סרטון במגע אצבע, רק רבע מחיי התרגלתי לראות סרטונים בקפיצות מדולגות - וכבר טבע שני. הטכנולוגיה הטביעה בנו תנועות חדשות שהיד מחפשת גם היכן שהן לא אפשריות.
אני מחזיקה ביד אלבום תמונות פיזי ומדפדפת בו עם האצבע המורה ימינה. לעזאזל, זה לא מזיז את הדפים. אני מנסה להגדיל בשתי אצבעות את כרטיס הביקור מנייר שיש לי ביד - והוא לא גדל. צריכה משקפיים? לחצתי דאבל קליק על תפריט הדיאטה המודפס - ולא נפתח לי המתכון. מוזר. ומי מאיתנו לא איבד צרור מפתחות או מוצץ של ילד ואז מייד אמר לעצמו "אני אתקשר אליהם וכך אמצא". האוסטיאופת שמטפל לי בגב מדבר באנגלית בפגישות שלנו ואני לא מוצאת איפה הכפתור של גוגל טרנסלייט מעל הראש שלו. מה זה פלביס? מה הוא אמר עכשיו? והשבוע לחצתי על המפתח של הדואר כדי שיפתח את התיבה.
התנועות החדשות האלה שהפכו לטבע שני שלנו הן פרי עולם של רעש מחריד, שחורז לנו את כל היום. אנחנו חיים בו־זמנית, תלת־זמנית, ארבע־זמנית. פעם היתה סדרה אמריקנית בשם "אלי מקביל". החברים קראו לי אז "אמילי מקביל". היום כולנו מקבילים. אני רואה חדשות בטלוויזיה וצופה בנייד במה שאחרים מצייצים על החדשות ומדברת עם הילד על יום הגיבוש בחטיבה ותופרת לילדה את החור בשמלה וכל החלונות של קבוצות הווטסאפ פתוחים במקביל, כמו בשיכון שלנו אחר הצהריים. הראש מהנהן לפה, מילה שוקעת שם, אני בשום מקום. המסך המפוצל בראש שלנו מפוצץ אותנו בצרכים חדשים, סטרס, פומו, מידע, וקשב קצר כמו קרחון שנמס מייד.
• • •
ופתאום תפילה. בום. שקט. הימים האלה, "ימים נוראים" (לא הסרט). בתי הכנסת מלאים באנשים שוקטים שהשאירו טלפון סגור בבית והלכו לדבר עם עצמם ועם אלוהיהם לכמה שעות טובות. תפילה היא פגישה שאין בה מסכים מפוצלים. התפילות בחגים הן אינטנסיביות. חיטוט עצום בקרביים. מי אני. האם אני מספיק בסדר. מה היעדים שלי. האם אני בדרך אליהם.
תפילות הלחש הארוכות של ראש השנה ויום הכיפורים הן מדיטציה. האותיות זזות על הנייר, ממהרות כמו נמלים. הגוף ישר. הנפש עירומה. העיניים עצומות ומופנות פנימה: מה רואים שם? החלל הפיזי שמחוץ לעור - שתוק. ברגעים של תפילת העמידה שומעים רק את המזגן וקצת ילדים משחקים בחוץ. תשמע את עצמך, בנאדם.
בפגישה עם פסיכולוג יושבים על ספה רכה. בבית הכנסת שלי כיסאות העץ פחות נוחים. כשאני מתפללת על משהו שחסר לי, אני מבינה לפעמים למה הוא חסר. כשאני מבקשת להגיד תודה, אני מבינה למה קיבלתי מתנות מסוימות. כשאני מהללת את אלוהים, אני מרגישה קטנה אך נחוצה לו. התפילות הופכות אותי לאדם מודע, ער. אדם מתפלל הוא אדם שמביט פנימה בקביעות שרשומה לו ביומן: פעם בשבוע, פעם ביום, שלוש פעמים ביום. אנשים מתפללים הם בני אדם משוכללים.
נכון שהנוסח העתיק מהפנט, חורז לתוך שרשרת, אבל לפעמים הוא קשה ולא משלנו. תפילה לא צריכה בית כנסת, אולי להפך. תפילה לא חייבת סידור. כל נגיעה בנשגב מתפללת בדרך שלה. צעקה, לחישה, שירה, אמנות, מוזיקה, בכי, בכי, בכי. רק בלי כל החלונות האלה מסביב, בלי עיניים מתרוצצות בחוריהן ממסך למסך.
• • •
אנחנו לפני יום כיפור. בשמיים יחתמו את דין כולנו. יש מישהו שלא היה שמח שיספידו אותו בחייו? תשלחו לי את ההספד עלי כבר עכשיו. גם כדי שאספיק ליהנות מזה בחושים מלאים ובעסיסיות חיונית ולא בעודי מתה, וגם שאעשה לכם הגהות ותיקוני נוסח. אני אדם שרגיש למילים.
חשבון הנפש של הימים הנוראים הוא לא רק על השנה שחלפה. זה קל. אלא על החיים כולם. הנה התרגיל האולטימטיבי: מה יכתבו על המצבה שלך? לקנות חלקת קבר זו סגולה לחיים ארוכים. לתכנן מה יגידו עלייך אחרי מות ומה יכתבו על מצבתך זו סגולה לחיים מלאים.
• • •
שמתם לב שלא היה סאונד למערכת הבחירות האחרונה? היו תמונות. עמיר פרץ מוריד את השפם, למשל. אבל האם יש ג'ינגל אחד שזמזמתם? או אולי קטע מוזיקלי מקורי שמזוהה עם אחת המפלגות? אז לא, לא פספסתם כלום. לא היה שיר שצריך להכיר מבחירות 2019ב, ולא נעימה או זמריר שכולם הכירו מבחירות 2019ב. צרכנו המון סרטונים בבחירות - אבל על מיוט. עם כתוביות גדולות.
עם כל הרעש הפנימי והמסכים המקבילים - בחוץ יותר שקט פה מאי פעם. אין פסקול מוזיקלי לדור הזה. יש פסקול בודדים, באוזניות. צריך לכתוב לנו "רמקולים!" כדי שנפעיל סאונד. אנחנו גולשים בעבודה והסרטונים הם על השתק. אנחנו צופים מתחת לשמיכה כדי לא להעיר את בן/בת הזוג ורואים עולם בלי קול. אנחנו מציצים בסרטון ששלחו לנו כשהילדה עושה שיעורים בחשבון. בעצם, עודף הצריכה השפיע על הרגלי הצריחה.
והנה שוב התפילות. שיש בהן השתקה של כל המשימות והרחשים לטובת התבוננות קעורה לתוך הפנים. ומצד שני: יש בהן סאונד. כשהתפילה היא בציבור יש שירה, ויש חזן, וההמון חוזר כהד. יש שופר. יש קריאה בתורה בטעמים. הזיכרונות שלנו מבית הכנסת של הילדות עשויים ריח וקול. ויכול להיות שזה המקום האחרון שנותר שיש בו גם שקט וגם סאונד, ושניהם משיבי רוח.
emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו