כאן זה בית: הורים לחיילים בודדים עשו עלייה

בחזית הבית שבדרך פנינגטון 1286 בעיר טינֶק, ניו ג'רזי, מוצב שלט "למכירה". משב של רוח ערב קרירה שובר את חום היום הכבד וגורם לשלט להתנדנד בצליל חורק.

מחלון הבית משקיף אל הרחוב השקט אוסקר בן ה־8. כלב מעורב, חברותי וערני, שהתנהלותו הדרוכה בשבועות האחרונים מעידה על כך שהוא חש כי חייו עומדים להשתנות.

"הציונות לא יכולה להיות תחומה בגבולות ארה"ב". קרוליין ודני עם (מימין) איתן, גבי, גדעון, יונתן ורפאל

קרוליין אפל (54) פותחת את הדלת לרווחה. לא מזמן שבה מהעבודה כמנהלת קלינית במכון גמילה מסמים ואלכוהול. תכולת הבית הגדול עדיין לא נארזה לקראת העלייה לישראל, אבל הוא כבר לא מרגיש כמו בית. מבחינת קרוליין ובן זוגה דני (63), הלב מזמן לא בארה"ב, אלא בישראל. לא פלא שאוסקר חסר שקט.

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

בשש השנים האחרונות עזבו חמשת בניה של קרוליין את הבית, בזה אחר זה, כדי לשרת בצה"ל כחיילים בודדים. כולם לוחמים. רפאל (25) שירת בצנחנים, איתן (23) בגולני, גדעון (21) עומד לסיים בחודשים הקרובים את שירותו בצנחנים. התאומים גבי ויונתן (19) גויסו בגיוס אוגוסט האחרון, יום אחר יום. גבי משרת בהנדסה קרבית, ויונתן בצנחנים.

מבחינת קרוליין מדובר בתהליך מתבקש מאליו, שהילדים החלו והיא תסיים, עם דני ואוסקר. נותר לה רק לקבל תאריך עלייה סופי מארגון "נפש בנפש", האמון על העלאת יהודים מצפון אמריקה ומאנגליה ושילובם בישראל.

• • •

קרוליין היא אחת מקבוצה הולכת וגדלה של הורים שעולים לישראל בעקבות ילדיהם, שרבים מהם חיילים וחיילות בודדים. הצעירים הופכים גורם משיכה משמעותי לעלייה, ומשמשים "כוח חלוץ" עבור שאר בני המשפחה.

"לאורך השנים שמעתי על ילדים שרוצים לעלות לישראל, וההורים מנסים למנוע מהם לעשות את הצעד הזה", היא מספרת, "בבתי הספר, בתנועות הנוער ובבתי הכנסת לומדים המון על ישראל, מתפללים למען שלום המדינה ומחנכים לציונות ולאהבת הארץ. אבל עלייה? לא. עד כאן.

"אני יודעת, זה צעד ענק שרחוק מלהיות פשוט. השאלה היא, האם אתם מאמינים בזה או לא? מבחינתי, הציונות לא יכולה להיות תחומה בגבולות ארה"ב. בעיניי זו צביעות. אי אפשר לחנך את הילדים שלך לאהבת ישראל, ואז לעצור אותם מלחיות שם. זה חסר היגיון ומאוד אגואיסטי".

הבנים שלך הם שיזמו את העלייה?

"כן, אבל היא לא הופיעה בחלל ריק. אני הצבתי להם תנאי אחד: שאחרי התיכון, חובה על כל אחד מהם לנסוע לשנה לישראל כדי ללמוד בישיבה. כך היה. שניים מהבנים למדו בישיבת 'אשרינו' בבית שמש, ושלושה למדו בישיבת 'נתיב אריה' ברובע היהודי בירושלים".

למה זה היה תנאי?

"היה חשוב לי שלפני שהם מתחילים ללמוד בקולג', הם יחזקו את הזהות היהודית שלהם ואת הזיקה לישראל. בעיניי, כמעט בלתי אפשרי להישאר דתי, ואפילו יהודי, כשאתה תלמיד קולג'. חששתי מזה מאוד.

"העמדה האנטי־ישראלית בקמפוסים בארה"ב הפכה להיות חריפה ובוטה בשנים האחרונות. יש הרבה ביקורת כלפי ישראל, שחלק ניכר ממנה לא מוצדק ומסולף. האווירה שלילית, אפילו אלימה, והאנטישמיות מרימה שוב ושוב את הראש.

"לפני חצי שנה היתה טלטלה גדולה בקהילות היהודיות, כשאוניברסיטת ניו יורק העניקה פרס לארגון 'סטודנטים למען צדק בפלשתין', ארגון BDS שפועל נגד סטודנטים יהודים ועושה דמוניזציה איומה לישראל. כל כך הרבה משפחות יהודיות שולחות את ילדיהן לשם. רבים מהסגל האקדמי ומהתורמים לאוניברסיטה הם יהודים. זה מחריד. ללא שום ספק, אני מעדיפה שהילדים שלי ישרתו בצה"ל ולא יהיו בקמפוס אמריקני.

"אבל למרות כל אלה, לא הפחד הוא שהוביל את הילדים שלי לצאת לדרך הזאת. אני חושבת שכמוני, הם מעולם לא הרגישו לגמרי אמריקנים".

• • •

היא מוזגת מים קרים לכוסות חד־פעמיות בצבע אדום ויוצאת אל מרפסת העץ הגדולה, שבעורפו של הבית. המרפסת מובילה אל כר דשא גדול ומוריק. צמד סנאים מתרוצצים בין העשבים, בחיפוש אחר בלוטים שנשרו מעצי האשור. "מדי פעם מבקרים אותנו בחצר גם איילים", מציינת קרוליין בחיוך.

שליטתה בעברית מצוינת, ובמהלך השיחה היא מחליפה בינה לבין האנגלית, לסירוגין. הוריה היגרו לארה"ב מפולין ומרוסיה, לאחר מלחמת העולם השנייה. קרוליין היא הצעירה מבין שלושה, וילדותה עברה עליה במחוז ווסטצ'סטר שבמדינת ניו יורק.

"אני יותר ישראלית ממנו". קרוליין אפל ודני דילר // צילום: שחר עזרן

היא מגדירה עצמה אורתודוקסית מודרנית. "אני שומרת שבת ושומרת כשרות, אבל לובשת מכנסיים כמעט תמיד". הוריה קיימו אורח חיים אורתודוקסי דומה לשלה. אחותה הבכורה, "חרדית ומקפידה", מתגוררת עם משפחתה בעיירה מונסי בניו יורק המאכלסת קהילות יהודיות חסידיות. אחיה, "חב"דניק אדוק", עלה לישראל לפני כ־30 שנה, נישא לעולה חדשה מברוקלין וחי בירושלים עם משפחתו.

"גדלתי להורים ניצולי שואה, שכל החברים שלהם היו מהגרים יהודים כמותם. כשהתחלתי ללמוד בבית ספר יסודי ושמעתי הורים של ילדים אחרים מדברים אנגלית, הייתי המומה. איך ייתכן שיש הורים שהאנגלית שלהם כל כך טובה, והמבטא האמריקני מושלם?

"תמיד היינו קצת אאוטסיידרים. את לא מקובלת במאת האחוזים, קודם כל כי את יהודייה, ושנית, כי את בת למהגרים. התחושה שלי היתה שהמשפחה שלי היא אורחת בארה"ב".

ההורים שקלו עלייה לישראל?

"לא, זה מעולם לא עמד על הפרק. בהתחשב במה שהם עברו, זה היה מורכב מדי. עבורי זה היה יעד ברור. הרצון והכוונה לעלות תמיד היו שם, ובסופו של דבר, הבנים שלי הם שסללו את הדרך. לראות אותם משרתים בצה"ל - חזקים, עצמאיים ורצויים, ולא חלשים ונרדפים - זה הישג אדיר בעיניי".

הם שירתו בצה"ל, ואת היית בצד השני של העולם.

"ואין קשה מזה. כל כך רציתי להיות האמא שמכבסת ומגהצת את המדים, שמכינה להם אוכל לצבא. שמחכה להם בבית כשהם חוזרים בשבת, מטפלת ודואגת להם, כמו שעשיתי כל החיים.

"באנו לכל טקס. טקס השבעה, קבלת כומתה, סיום מסלול. קשה לי לתאר את מה שהתחולל אצלי בלב ובבטן בטקס ההשבעה הראשון, של רפאל. לעמוד מול הכותל, לשמוע את הברכות לחיילים שאחד מהם הוא הבן שלי, ואז לשיר כולם ביחד את 'התקווה'. זה כל כך עוצמתי, שאת בטוחה שתכף יגיע מנחם בגין ויתחיל לנאום", היא פורצת בצחוק.

"בכל פעם שבאנו לטקסים, בכינו המון. גם בגלל הגעגועים, וגם מהתרגשות לא נורמלית. והפרידות היו ממש איומות. אבל באיזשהו מקום היה ברור לכולנו שפתחנו בתהליך משפחתי שכולנו רוצים בו. הטוב גבר על הקושי". 

• • •

קרוליין נפרדה מאביהם של חמשת בניה לפני 14 שנים, כשהתאומים היו בני 5. "חשבתי ברצינות על עלייה כשהילדים היו קטנים. באחד הביקורים שלנו בארץ אפילו בדקתי בתי ספר בישראל. אבל הבנתי שזה צעד גדול מדי, על אחת כמה וכמה בהתחשב בכך שגידלתי אותם לבד, כאם חד־הורית.

"הפתרון היה להגיע בכל קיץ לישראל, למשך חודשיים. הייתי משכירה את הבית בניו יורק לקיץ, שוכרת דירה בהרצליה לחופש הגדול, וכולנו היינו מאושרים. באותן שנים עבדתי כגננת ושנאתי כל רגע, אבל זה אפשר לי את הקיצים האלה בישראל. הילדים היו מבלים בקאנטרי ברעננה, משתתפים בקייטנות קיץ בקיבוץ שלוחות (קיבוץ דתי ליד בית שאן; נ"ל), וכך יצרו חברויות עם בני גילם וחיבור חזק לישראל".

לפני שבע שנים נישאה לדני דילר, יליד ישראל שהוריו עברו לניו יורק עם אחותו הבכורה כשהיה בן 7. האחות נישאה בשנות ה־80 לגבר ישראלי וחזרה לישראל, והוריו עלו בעקבותיה כעבור כמה שנים. דני, רואה חשבון במקצועו, ביסס את חייו בארה"ב, התחתן והביא לעולם שתי בנות ובן, שמהם יש לו חמישה נכדים. נישואיו לקרוליין הם השניים.

עכשיו, לאחר יותר מ־30 שנה, דני יצטרף אל הוריו ואל משפחתה של אחותו. ילדיו נישאו אמנם ליהודים, אבל עלייה לישראל לא נראית באופק.

הוא מתכוון להמשיך לעבוד עם כל לקוחותיו. "העבודה שלי יכולה להיעשות מרחוק, ואני אסע לארה"ב כמה פעמים בכל שנה לבקר את הילדים שלי, שגרים בפלורידה ובלונג איילנד", הוא אומר באנגלית, "אני מאמין שככה אראה אותם בסופו של דבר יותר מאשר היום. בתוך האינטנסיביות של החיים וגידול הילדים הקטנים אנחנו לא מצליחים להיפגש הרבה, למרות שלונג איילנד היא במרחק שעת נסיעה מטינק. הם מבינים ומכבדים את ההחלטה שלי לעלות לישראל". 

קרוליין מחייכת אליו. "אני לא לוקחת כמובן מאליו את העובדה שדני עולה איתי בעקבות הילדים שלי. זכיתי. הבנים שלי מאוד אוהבים אותו. הוא נינוח, לא מתערב, תמיד מכבד את המרחב שלהם, ועם זאת היה שותף אמיתי לתהליך שהם עברו, בא איתי לארץ לכל טקס, תמך וליווה.

"למרות שהוא נולד בישראל, שנינו מסכימים שאני יותר ישראלית ממנו. אני מרגישה שהוא אסיר תודה על כך שבאמצעות הבנים שלי הוא חווה חוויות ישראליות מכוננות. הוא לא שירת בצה"ל. אני חושבת שבתקופה שהוא סיים את התיכון בארה"ב, כלל לא היתה אפשרות להתנדב לצה"ל כחייל בודד". 

• • •

דווקא הבן הבכור רפאל, שהיה הראשון להתנדב לשירות בצה"ל, הוא היחיד מבני המשפחה שעדיין לא החל בתהליך של עלייה לישראל. לפני ארבע שנים השתחרר משירות בגדוד 890 של הצנחנים וחזר לארה"ב כדי ללמוד כלכלה ב"ישיבה יוניברסיטי". בשנה שעברה סיים את לימודיו, ומאז הוא עובד בבנק השקעות ומתגורר לבד במנהטן.

"בישראל על כל 100 משרות בהייטק יש משרה או שתיים בתחום המימון, שאני מתעניין בו", הוא אומר בעברית כמעט נטולת מבטא אמריקני, "בניו יורק המצב הפוך. התוכנית שלי היא לחזור לחיות בישראל, בייחוד עכשיו, כשכל המשפחה שלי בארץ. אני רק רוצה לבסס את עצמי כלכלית ומקצועית, ולעשות עלייה ברגע הראשון שאוכל.

"במהלך השנה שבה למדתי בישיבה בבית שמש הרגשתי שהחיבור לישראל הופך משמעותי מאוד. יש המון עולים בבית שמש, והבתים של כולם פתוחים וחמים. אין בית בלי חדר אורחים. הישראלים אולי לא חזקים בנימוסים כמו האמריקנים, אבל יודעים לפתוח את הבית ואת הלב".

אתה זוכר את הרגע שבו בישרת לאמא שלך שאתה רוצה להתגייס לצה"ל?

"לגמרי. היא ביקרה אותי בזמן הלימודים בישיבה בבית שמש, וכשאמרתי לה שאני מתכוון להתגייס היא היתה ממש מופתעת, אפילו נבהלה. אמרתי לה, 'אמא, מה מפליא אותך? ככה גידלת אותנו. מה בדיוק ציפית שיקרה?'"

זה היה עד כדי כך מתבקש מבחינתך?

"כן, כי גדלתי עם תחושת שייכות לישראל, ומילדות היו לי חברים ישראלים. היה ברור לי שישראל היא לא דיסנילנד. מבחינתי, השתתפות בטיולי היכרות עם המדינה לא מספיקה. רציתי לתרום. בזמן הלימודים בישיבה עבדתי בהתנדבות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים באורוות הסוסים של קיבוץ צרעה.

"שירות בצבא הוא התרומה הכי חיונית למדינה וחלק הכרחי בהפיכה לישראלי. כילד אמריקני אתה לפעמים חושב שאם תהיה חייל ישראלי תנתר דרך חלונות זכוכית, חמוש בכלי נשק משוכללים, ואז אתה מוצא את עצמך עומד שש שעות בעמדת שמירה בחרמון או בשכם, לבד לגמרי, מת משעמום ומגעגועים הביתה. אבל אז, אפילו בחֹור הכי גדול בשכם, פתאום ניגשת אליך משפחה ומביאה לך שתייה, עוגות ופיצות".

• • •

מרתה וג'ואל גרוס מבולטימור יודעים שהם מתקרבים לצומת הדרכים שבו יצטרכו להחליט אם יעלו לישראל בעקבות שני בניהם, סקוט ודני. סקוט (26) מתגורר זה שנה וחצי בתל אביב ועובד ככלכלן בקרן הון־סיכון. הוא לא שירת בצה"ל ועדיין לא עשה עלייה רשמית.

דני (23) עלה לארץ באוגוסט כחלק מגרעין צבר ומתגורר בקיבוץ הדתי לביא שליד הכנרת. הוא למד בבית ספר יהודי פרטי, "בית תפילה" בבולטימור, וסיים לימודי תואר ראשון בפיזיותרפיה באוניברסיטת מרילנד.

"הגעתי אל הבית האמיתי שלי". דני גרוס עם הוריו, מרתה וג'ואל // צילום: שחר עזרן

"שאלו אותי אלפי פעמים אם השתגעתי, אבל זה לא כזה סיפור גדול", הוא אומר בחיוך מבויש, "מהצד זה אולי נראה מופרך, אבל אני מרגיש שמדובר בהחלטה טבעית. לא חוויתי אנטישמיות, ואני לא בורח מכלום. אני מוקיר את ארה"ב, שהיתה טובה אלי ואל המשפחה שלי.

"ההורים שלי הם במידה רבה המימוש של החלום האמריקני. שניהם גדלו במשפחות דלות אמצעים, והצליחו בגיל צעיר לפרוץ לעצמם דרך וללמוד באוניברסיטאות הכי טובות בארה"ב. החיים שלנו היו נוחים ובטוחים, אני קשור מאוד להוריי, אבל נפרד מהם כדי להגיע אל הבית האמיתי שלי. סליחה, אני יודע שזה נשמע כמו אוסף של קלישאות".

דני עלה בטיסת העולים של "נפש בנפש". זו היתה טיסת העולים ה־60 במספר של הארגון, בשיתוף עם משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל ו־JNF-USA. היא הביאה ארצה 242 עולים חדשים, מתוכם 41 חיילים וחיילות בודדים. בסך הכל עלו בקיץ האחרון כ־200 צעירים מצפון אמריקה כדי להתגייס לצה"ל.

"נבוא לבקר את דני בתדירות גבוהה", אומרת מרתה, שעבדה כאחות בצלב האדום בארה"ב ופרשה לאחרונה לגמלאות, "כבר קנינו כרטיסים לתקופת החגים. האהבה למדינה והתמיכה בישראל היו תמיד חלק מהשיח בבית, ומבחינת דני, תמיכה אמיתית כרוכה בשירות בצבא. ידענו את זה כבר שנים".

האב ג'ואל עובד כאנליסט פיננסי בחברת ניהול השקעות. "כשדני היה בן 12, ביקרנו בקיץ בישראל והלכנו לכותל", הוא מספר, "זה היה ערב שבת, קהל ענק מילא את הרחבה, וראינו שהילד מאוד נרגש מכל מה שקורה סביבו. הוא חש חיבור רוחני חזק מאוד, שהשפיע עליו מאז והמשיך לפעם בו".

אתם רואים את עצמכם חוברים לבנים שלכם בישראל?

ג'ואל: "הילדים הם תמיד השיקול העליון, אבל לפני שנעשה את הצעד הזה ונעזוב את הבית שלנו, אנחנו רוצים לוודא שהם באמת מתכוונים להישאר בישראל לטווח הארוך. אנחנו גם רוצים לוודא שנצליח לבנות חיים משלנו בישראל, בנפרד מהילדים, כדי לא להפוך לנטל עליהם. אלה היבטים שאנחנו עומדים לבדוק".

מרתה: "ברגע שייוולד לנו נכד זה יחרוץ את הדין, ואני אהיה על המטוס הראשון לישראל". 

• • •

לנוח אובלנדר (23) מסנט לואיס היה ברור מגיל 13 שישראל היא הבית. לאחר התיכון למד שנה בישיבת "ארץ הצבי" בירושלים, ואז חזר לקולג' בארה"ב. שנה אחת הספיקה לו כדי להבין שהוא רוצה לחזור לישראל.

לפני שלוש שנים התגייס לצנחנים. אחריו, בתוך שנתיים, עלו גם אחותו נעמי (20) ואחיו איתן (19), ועכשיו עלו ההורים, סימה ומייקל, עם בת הזקונים אילנה, שלומדת בכיתה י"א. הם מתגוררים ברעננה.

"כשנוח אמר לנו בילדותו שהוא רוצה לחיות בישראל, אמרנו לו שכשיתבגר, יוכל לעשות מה שנכון לו", מחייכת סימה, "זה לא הרגיש ממשי באותה תקופה, אבל הוא דבק בזה כל השנים.

"כשההחלטה הפכה למציאות, החיים שלי הפכו מלאי דאגה. אי אפשר להסביר במילים כמה קשה להורים שנמצאים רחוק מהבן החייל. בגלל הבדלי השעות, רוב שעות היום בישראל היו שעות לילה אצלנו במיזורי. הטלפון היה תמיד מונח צמוד למיטה שלי. בכל בוקר, ברגע שפקחתי עיניים, הייתי לוקחת אותו ליד ובודקת בחרדה אם היו לי שיחות או הודעות ממנו.

"בתחילת השירות שלו, ולמשך הרבה זמן, לא היתה לו בכלל גישה לטלפון. הם היו בשטח, בטירונות, ונשאר לי רק לקוות שהכל בסדר. ניסיתי להיות רציונלית ולהגיד לעצמי שסביר שהכל בסדר. ובכל זאת, הלחץ היה גדול.

"השירות בצנחנים מתאים למי שהוא". נוח אובלנדר עם הוריו סימה ומייקל ואחותו נעמי

"באנו לישראל כדי להשתתף בטקס הכומתה שלו בגבעת התחמושת. הוא הגיע לטקס אחרי מסע של עשרות קילומטרים. ראינו אותו ואת חבריו למחלקה מגיחים מעבר לגבעה, והרגשתי שזה פשוט לא ייאמן מה שהילדים האלה עושים. הם ילדים, זה בלתי נתפס. הרגליים מדממות, הגוף פצוע.

"נוח היה מאגיסט, והנשק הגדול הזה שהיה צמוד אליו הדהים אותי. הוא לא נתפס בעיניי ככזה גדול וחזק. מובן שבכיתי לאורך כל הטקס, וכשהגיע הרגע לשירת 'התקווה', כבר הייתי סחוטה מדמעות.

"האמא לידי, שמיררה בבכי גם היא, הרגיעה אותי שהכל יהיה בסדר. עבורה זאת לא חוכמה, היא חיה בישראל. אני חזרתי אחרי כמה ימים לסנט לואיס, ולמצב שבו אני לא יכולה לעשות דבר עבור נוח. לא יכולה לתת לו חיבוק, לא יכולה לראות בעיניים שלי שהוא בסדר, להקל עליו.

"רוב הזמן, כשהוא סיפר לי בשיחות טלפון מה עובר עליו, לא הבנתי כלום. זאת אפילו לא היתה עברית, אלא שפה צבאית שבכלל לא הכרתי. לא היה לי מושג על מה הוא מדבר, ניסיתי לפענח את טון הרגשות שלו ולתמוך בו. 

"אני חושבת שהדבר הקשה ביותר היה כשהוא חלה וקיבל גימ"לים. פניתי לאחת מבנות השירות שגרו אצלנו, והיא מייד התקשרה לאמא שלה, שנסעה לדירה שלו בגבעת שמואל עם סעודה שלמה. זה היה מופלא ומלא נדיבות. אבל זאת לא היתה אמא שלו, אני אמא שלו, והוא לא היה איתי בבית".

איך הוא הסתדר כחייל בודד?

"בשבתות הוא היה חוזר לדירת שותפים בגבעת שמואל ונאלץ לדאוג לכל בעצמו. כביסה, תיקונים, אוכל, ביורוקרטיה. אבל הוא היה מוקף אנשים טובים, גם בישיבה, גם בצבא וגם בשכונה. כשהשכנים שלו גילו שמדובר בדירה של חיילים בודדים, הם מייד תרמו להם מכונת כביסה וקנו ריהוט לדירה. אנשים היו נדיבים מאוד ויצאו מגדרם כדי להביע הערכה לחיילים הבודדים על ההתנדבות שלהם.

"יש לנו הרבה חברים בישראל. לא משפחה, אבל אנשים שאנחנו סומכים עליהם. במשך שנים שימשנו משפחה מארחת לבנות שירות לאומי מישראל, שמילאו את הבית בישראליוּת. שמרנו איתן על קשר גם לאחר שחזרו לארץ, כך שנוח לא היה לבד.

"בסך הכל, החוויה שלו מישראל היתה טובה מאוד. השירות בצנחנים היה מאתגר ומתגמל, עם ערך אמיתי, מתאים מאוד למי שהוא. אני מבינה למה הוא לא מצא את עצמו בקולג'".

למה?

"אני נזהרת מלדבר באופן גורף, אבל בקולג'ים אמריקניים יש תרבות מסיבות. בגיל 18 יוצאים מהבית לראשונה, מתנתקים ועושים הרבה דברים שאינם בהכרח לימודים. ההחלטה לעלות לישראל היתה שלו, ואני מניחה שהיתה השפעה גם מהבית".

אחרי נוח הגיעה נעמי, אחותו בת ה־20. "אבל כנראה שהיא רצתה את זה לפני כולנו", אומרת סימה, "הטיול המשפחתי הראשון שלנו לישראל היה בשנת 2007, כשהיא היתה בת 8. היינו בארץ למשך חודש, ובסופו היא הודיעה לנו שזה המקום שתחיה בו. אחרי ארבע שנים באנו לביקור נוסף של חודש, ומבחינתה לא נשאר ספק שישראל היא העתיד.

"אחרי התיכון היא למדה במדרשה לבנות בירושלים, ועכשיו היא איתנו, מחכה לקבל תאריך גיוס. הצבא הוא חלק מהתרבות הישראלית, והיא רוצה להיות ישראלית אמיתית. אני יכולה להבין את זה".

איתן (19) היה השלישי מילדי המשפחה שעלה לישראל. הוא הגיע לפני כשנה וחצי לישיבה בגוש עציון, ונמצא כעת בשנת לימודיו השנייה.

"מייקל ואני התחלנו להפנים שגם אנחנו עומדים לעלות", אומרת סימה, "תמיד רצינו לחיות בישראל, אבל לא רצינו לעזוב את המשפחות שלנו. זה עבר לפסים מעשיים רק אחרי שנוח ונעמי עשו את הצעד הזה והפכו לחלוצים של המשפחה.

"סיכמנו בינינו שנחכה עד שאילנה תסיים את התיכון. בשנה שעברה, במקביל לעלייה של איתן, היא אמרה לנו: 'לְמה בעצם אנחנו מחכים? כל האחים שלי בישראל, למה אנחנו צריכים להישאר מאחור?'

"באנו שתינו לישראל, 'לבדוק את השטח' למשך שנה. אילנה למדה בכיתה י' בתיכון הדתי אמי"ת רננים ברעננה. רצינו לראות איך היא מסתדרת, במיוחד כי היא לא יודעת עברית. מייקל נשאר בארה"ב עם הכלב שלנו פנוואי והגיע לביקורים בכל חמישה־שישה שבועות, למשך שבוע. גם אילנה, כמו אחיה ואחותה, הרגישה שהיא במקום הנכון".

עכשיו הם כולם פה. אילנה תלמידת י"א. סימה (51), מורה למדעים, מלמדת בתוכנית לימודים לתלמידים אמריקנים בתיכון בהוד השרון. מייקל (50), עורך דין בתחום דיני החברות, עסק בשנתיים שקדמו לעלייתו בגיוס כספים עבור הפדרציה היהודית ובהשקעתם בארגונים שונים בארה"ב ובישראל.

"עכשיו הוא לומד באולפן ושוקל מה לעשות הלאה", אומרת סימה, "אין לנו תוכנית גיבוי. מכרנו את הבית בסנט לואיס, קיפלנו את החיים האמריקניים שלנו ועכשיו אנחנו צריכים כולנו לגרום לזה להצליח". 

• • •

אצל משפחת בורדן מקנדה החלוצים היו בכלל ג'ק (93) וסילביה (91). זה 40 שנה שבני הזוג הנמרצים נהגו להגיע ממונטריאול לישראל, לעלות על מדי ב' ולהתנדב במשך שלושה שבועות באחד מבסיסי צה"ל, במסגרת עמותת שר־אל.

"בשנה שעברה הצטרפתי אליהם למשך שלושת השבועות הללו", מספר בנם ג'ונתן (56), "אבא שלי התעקש להגיע למספר עגול של שנות התנדבות, 40. הציבו אותנו בבסיס אפסנאות בתל השומר. ארזנו ציוד רפואי מהבוקר עד הערב, וההורים שלי היו מדהימים. לא ראית אושר כזה מימייך".

זו השנה הראשונה שבני הזוג בורדן לא מגיעים להתנדב בבסיסי צה"ל, בגלל גילם. אבל יש להם נציגות משפחתית מכובדת: הנכדה, סגן מאיה בורדן (22), שהתגייסה לצה"ל דרך גרעין צבר לפני שלוש שנים.

"אבא שלי התעקש להגיע ל־40 שנות התנדבות בצה"ל". ג'ונתן בורדן (משמאל) עם הוריו ג'ק וסילביה // צילום: יונית שילר

"חשבתי שהיא תהיה מדריכת כושר", מספרת אמה פנינה (60), רעייתו של ג'ונתן, "ואז היא סיפרה לנו שהיא מתגייסת ליחידה קרבית. אמרנו, אוקיי, זה לא היה חלק מהתוכנית, אבל ידענו שהיא תצליח. היא התגייסה ליחידת רוכב שמיים בתותחנים, ואחרי שסיימה קורס קצינות שובצה כמפקדת מחלקה מעורבת של חיילים וחיילות במערך האיכון של התותחנים. נשארה לה שנה לסיים את שירות הקבע".

פנינה נולדה בטורונטו, ג'ונתן במונטריאול. מ־1992 הם התגוררו בטורונטו, שם גדלו בנותיהם נועה (24) ומאיה. "במשך השנים באנו לביקורים ממושכים בישראל, והילדות ידעו תמיד שאנחנו רוצים לחזור לישראל בנקודה מסוימת בחיינו", מספרת פנינה, "אני תמיד הרגשתי שישראל היא המקום שאני רוצה לחיות בו, אבל החיים ניתבו אותי אחרת. אני בת יחידה, וכשאבא שלי נפטר, הבנתי שארצה להמשיך לחיות ליד אמי כל עוד היא בחיים.

"כשמאיה היתה בת 12, היא נסעה לטיול בישראל עם משפחה של חברים שלנו. מהטיול הזה היא חזרה עם החלטה ברורה, שאחרי התיכון היא רוצה לעלות לישראל ולשרת בצבא. פשוט מאוד.

"היא המשיכה לדבר איתנו על זה לאורך השנים, למרות שאמרנו לה שהיא לא צריכה להרגיש כבולה להחלטה שקיבלה בגיל 12. אחרי התיכון היא באה לישראל לשנה ולמדה בסמינר בגוש עציון. במהלך הלימודים באתי לבקר אותה ושאלתי אותה מה התוכניות שלה כשתחזור לקנדה, ללמוד או לעבוד. והיא הסתכלה עלי ואמרה: 'אמא, את יודעת שאני לא חוזרת לקנדה'".

ומה ענית לה?

"'יאפ, אני יודעת שאת לא מתכוונת לחזור'", פנינה צוחקת, "זה היה סוף השיחה".

• • •

לפני שנה עלתה נועה בעקבותיה של מאיה. גם היא למדה שנה בסמינר בירושלים, וחזרה לארה"ב כדי להשלים תואר ראשון בהיסטוריה. בדצמבר הקרוב תתחתן עם סטיב, שעלה לפני חמש שנים מניו יורק והם מתגוררים בירושלים.

"ידענו שהיא תצליח". סגן מאיה בורדן עם הוריה פנינה וג'ונתן, ואחותה נועה // צילום: יונית שילר

פנינה וג'ונתן עשו עלייה לפני כחודשיים וקבעו את ביתם בזכרון יעקב. ההחלטה, הם מבהירים, התקבלה כבר אחרי גיוסה של מאיה, ב־2016.

"לא מזמן שאלתי את מאיה מה נכון יותר להגיד, חיילת בודדת או חיילת בודדה", מספרת פנינה, "זאת לא היתה שאלה בשפה העברית, אלא שאלה על תחושות פנימיות. בודדת היא חיילת שנמצאת לבד, בלי המשפחה. בודדה היא לא רק מי שנמצאת בלי המשפחה, אלא שלמצב שלה נלווית גם תחושת בדידות.

"מאיה הפתיעה אותי כשענתה לי, שלמרות שידעה שהיא יכולה לדבר איתנו בכל שעה, שאנחנו גאים ותומכים בה ושנבוא לכמה שיותר ביקורים בישראל - היא הרגישה בודדה כחיילת. עכשיו, כשאנחנו פה, היא כבר לא מרגישה בודדה. לעלייה שלנו בעקבותיה היתה השפעה גדולה בהרבה מששיערנו". √

lanskinam@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו