כולם רצו לראות אותו. להרגיש את הנוכחות שלו. להיות שם כשזה קורה. הם הגיעו מכל קצוות המדינה, בכל גיל, אחד אפילו הגיע ממיאמי ל־24 שעות רק כדי לחוות את הרגע הזה במו עיניו, ליבו וגופו. רובם הגדול היו אוהדי חימנסיה לה פלאטה, הקבוצה שאותה הגיע להציל, אבל לא רק.
היו שם גם אוהדים של קבוצות אחרות, יריבות, שבאו לעשות כבוד. אימון הבכורה נערך לבקשתו באצטדיון של הקבוצה, "אל בוסקה", שהיה מלא עד אפס מקום. היו שם זיקוקים, אבוקות, שירה אדירה, דגלים, בובות ענק ודמעות. הרבה דמעות. האימון הזה שודר בטלוויזיה, ברדיו ובאינטרנט; פרשנים ניתחו כל פעולה, הבעת פנים, מבט, צעד, כל מילה שאמר למיקרופון עצרה את הנשימה של מדינה שלמה. ההתרגשות היתה גדולה, ענקית, חסרת פרופורציות: דייגו ארמנדו מראדונה חזר להיות חלק מהכדורגל הארגנטינאי.
הוא לא מאמן טוב. לא גרוע, אבל שום קשר בין דייגו והמשרוקית לדייגו והכדור. הוא לא זכה בשום תואר על הקווים של מנדיז'ו וראסינג הארגנטינאיות, אל וואסל ופוג'איירח מאיחוד האמירויות ודוראדוס המקסיקנית. הוא בעט באוהדים, רקד על הקווים, הוסיף עניין וצבע, אבל הצלחות אמיתיות לא השיג.
הוא אימן גם את נבחרת ארגנטינה. לזכותו רשומה העפלה לרבע גמר הגביע העולמי ב־2010, אבל בדרך לשם הוא קילל עיתונאים, הושעה, התעלל בתומאס מולר במסיבת עיתונאים הזויה, ספג את אחת התבוסות הקשות, 6:1 בבוליביה, והודח מהמונדיאל עם 4:0 מול גרמניה - ותומאס מולר. הוא גם בקושי מצליח ללכת. הגוף שלו חבול וכואב, הרגליים לא סוחבות, ניכר שקשה לו. המילים שיוצאות לו מהפה לא תמיד ברורות, הוא נוטה לנדוד במחשבה, לא הכי מרוכז, לא הכי מפוקס, אבל הכי דייגו שיש. ואת הדייגו הזה, כל החבילה הקסומה, הטובה והרעה, אוהדי חימנסיה מחבקים חזק. ולא רק הם.
אל, לא מאמן
חימנסיה היתה זקוקה למאמן חדש כמו אוויר לנשימה. היא פתחה את העונה עם ארבעה הפסדים ותיקו, ומצבה בטבלת הממוצעים של הירידה לליגה השנייה רע מאוד. נוכח מצבה ומצבו של מראדונה קשה למצוא היגיון מקצועי בבחירה בו, אלא שברגע ששמו עלה על הפרק כאפשרות ריאלית ההיגיון נטש את המשוואה.
פסל בדמותו באימון. טרפת מוחלטת // צילום: אי.אף.פי
כי צריך להבין דבר אחד: מבחינת הארגנטינאים, מראדונה הוא לא איש מקצוע. הוא בכלל לא איש. הוא לא נמדד לפי הישגים, רזומה, הצלחות וכישלונות. מראדונה הוא אל. זיכרון. הוכחה ממשית שניסים קורים. הוא התקווה.
נשיא חימנסיה גבריאל פלגרינו הגדיר אותו "מישהו גדול ונשגב שיכול לעזור לנו", וסיפר שכששמע ממספר 10 את המילה "כן" לא הצליח (ולא ניסה) להסתיר את השמחה. אז אחרי שדייגו הוכיח בסרטון וידאו שהוא כשיר למשימה, הוא הציב דרישות. את הכל קיבל, כמובן, רק את גבריאל באטיסטוטה כעוזר מאמן לא, וזה רק בגלל שחלוץ העבר צריך לעבור ניתוח בקרוב. "אני מודה לו על ההזמנה אבל באמת שאיני יכול", אמר באטיגול, ואיחל הצלחה.
הצלחה של מראדונה היא משהו שהרבה ארגנטינאים מייחלים לו. פלגרינו, לדוגמה, סיפר שאוהדי ראסינג התקשרו אליו ואמרו שהם מוכנים להפסיד לחימנסיה במפגש ביום ראשון, רק כדי שמראדונה ינצח. הוא תופעה האיש הזה. החזרה שלו לכדורגל הארגנטינאי אחרי תשע שנים הוציאה אנשים מדעתם, גרמה לאיבוד פרופורציות טוטאלי. ספונסרים רבים ניסו לקפוץ על העגלה, להיות חלק מזה, לגעת בדייגו. הם הציעו בגדים, מטוסים, בתי מלון - זכות להיות מקושרים לגדול שחקני תבל.
ההשפעה שלו על הקבוצה אדירה ומיידית. כלכלית, תקשורתית, עניינית - חימנסיה מעולם לא היתה במרכז העולם כמו עכשיו. אין כמעט מדינה שלא דיווחה בציניות על ההיעדרות של דייגו מאימון הבכורה אמש, שאליו דייגו הגיע בסוף. אמנם באיחור, אבל האיש מוכן לעבודה.
אוהד חימנסיה. אנשים יצאו מכליהם // צילום: אי.פי
עבודה קשה מצפה לו. חימנסיה בכושר נוראי, כבשה שני שערים בחמישה משחקים, טרם ניצחה, אבל את כל המספרים האלה האוהדים הפסיקו לראות; "העובדה שהוא נמצא פה במגרש שלנו זה המקסימום. זה גן עדן" אמר אחד מהם; "האמת, לא אכפת לי מכלום יותר", הוסיף אחר. כי דייגו, גם בצליעתו ובעליבותו החיצונית, משכיח צרות. הוא מחבר את האנשים לעולם אחר, זה של הפנטזיות, זה שהוא יצר במו רגליו. הוא העם, הוא האוהדים, הוא הכדורגל.
והנה הוא יושב שם במסיבת העיתונאים. על כורסה לבנה, חובש כובע בדמותו, מתנשף. הוא מודה לנשיא, לאוהדים, מתרגש עד עמקי נשמתו. במשך שעה הוא מדבר וכולם מקשיבים. על האתגרים, על העבר, על חייו כמאמן, על מסי, ועל הקרב הצפוי מול היריבה העירונית אסטודיאנטס שהנשיא שלה הוא אויבו הגדול - חואן סבסטיאן ורון. "אני לא מתכוון לשכוח מה אנשים עשו לי", רמז, מהפנט כהרגלו. יכול להיות שהוא קצת גס, קצת מגזים, קצת לא בקו הבריאות, אבל למי אכפת. דייגו חזר, וזה הדבר היחיד שחשוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
