פוליטיקלי קורקט, ובקיצור פי.סי, הוא מה שמותר וראוי לומר או לעשות, ומה שאסור כי זה לא מתאים. במקור, פוליטיקלי קורקט מדבר על נימוס. נימוס זה מעולה, אני בעד נימוס. אתה לא מכנה אדם בשם מעליב. לא משפיל אדם. לא פוגע ברגשות שלא לצורך.
אבל הנה קמה חבורת משועממים ומשעממים, שמתפרנסים מהפצת מרירותם בציבור, והפכה את הנימוס האנושי הבסיסי לכלי פוליטי, לכלי של שליטה. כך קמה כת הפי.סי, המונהגת על ידי אנשים לא יצירתיים, לא תורמים לחברה, לא בקשר עם עצמם, שכל מה שהם עושים זה לסרוק את המרחב הציבורי וללכוד התבטאויות שאינן עולות בקנה אחד עם מערכת החוקים הסבוכה, שהם עצמם יצרו ורק הם שולטים בה. כשהם מוצאים אחת כזאת, הם מאבדים את הנימוס ומשתמשים במילים הכי קשות שיש במילון.
בשבוע שעבר שוב הועלה ירון לונדון על המוקד של הכת. בכת הזאת נהוגים קורבנות אדם, וגברים אשכנזים מבוגרים ("פריבילגים", בלשון הפי.סי) הם מאכל התאווה הנחשק ביותר. יש לחסידי הפי.סי קשבים ומאזינים בכל מקום, שבודקים כל רצף אותיות אקראי כדי למצוא אדם שבשרו ייאכל בצוותא. הם אוהבים בשר מובחר, ואינם נרתעים מלאכול את בני מינם.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
כולם אויבים, כולם יכולים ליפול, כולם חשופים להתקף הזעם הקיבוצי של חברי הכת. בהינתן עילה, פוצחת המקהלה בשירת "הוא גזען", ואחר כך ישירו על הגיל של הקורבן - "זקן", "זקנה", "מביישים את בחרותם". השיט הזה.
ומייד תתייצב הכוהנת הגדולה, גברת כיס־מרה־מהצפון, ותכריז - לפטר! עכשיו! לכלבים! ושובל של תגוביות מורעלות יינעץ בבשרו של מי שסטה מהשורה. לעיתים יצליחו לחסל את הקורבן במכה ראשונה, לעיתים זכויותיו כה רבות, שנדרשות כמה מהלומות עד שישלחוהו הביתה, כדי שרובוט מתוצרתם יתפוס את מקומו. בכל מקרה, לאחר טיפולם הקורבן כבר לא יהיה אותו הדבר. הוא ישקול כל מילה ויהפוך לצל דהוי של מי שהיה.
עבירות רבות כולל ספר החוקים של הדיבור התקין, והעבירה הכי גרועה היא הכללה. אמרת "ערבים" ולא אמרת בדיוק את שמותיהם של כל הערבים שכיוונת אליהם - אתה מכליל. המכליל עונשו מוות ציבורי.
ובאמת, יש הכללות מכוערות ומזיקות. אבל יש גם הכללות הכרחיות, פרי לימוד והתבוננות של דורות, ומי שמתעלם מזה, זורק חוכמת שנים של קיום אנושי לפח. המוח שלנו מכליל. זה כלי חשוב מאוד. "תיזהרו במעבר חציה, נהגים ישראלים הם חארות" - זו הכללה שימושית, למשל.
אלא שהנהגת הכת אומרת לנו שבשום מקרה אסור להכליל (חוץ ממתנחלים, חרדים וגברים. זה מותר ורצוי). הם אומרים זאת רק למטרות שליטה, כי אנחנו, כבני אנוש, מכלילים, תמיד הכללנו ותמיד נכליל, למרות נכלוליהם של אלה. וכאשר הם מזהים הכללה שאינה ראויה על פי ספר ההכללות שלהם, הם מתנפלים ומשחררים את נחיל המילים הרעות שהם שומרים לשעת כושר.
"נאצי", מילה שהם אוהבים. גם "שואה" באה להם טוב ובקלות. "פשיסט" תמיד הולך. אין להם נימוסים, רק זעם מלאכותי, שתפקידו אחד: לתת להם תחושת חשיבות, כי אין להם כזאת באופן אחר.
הדרך היחידה להתמודד עם הכת היא לא לשחק את המשחק שלה. לא להצטדק ולא להתנצל. המשחק הזה מחסל את ההומור, את הדעתנות, את היצירתיות, את ההתרסה, את הציניות, את ההגזמה הספרותית. בתקין הזה אין חיים, אין עסיס. זה יבש. זאת פוליטיקה של בוטים.
אנשי כת הפי.סי, ואני מכליל בכיף, לא מחפשים לתקן את העולם, הם מחפשים עילה להתקפי זעם, שבינם ובין אהבת אדם אין כלום. לכן, כשמישהו אומר לי "אל תכליל" כמענה יחיד לרעיון שלי, אני יודע שאין לו שום מחשבה עצמאית, אז הוא נטפל למחשבה שלי, כדי ליצור לעצמו תחושת חשיבות. ואז אני ממשיך בדרכי, מחפש חושבים מקוריים שעוד נשארו, פה ושם, שטרם נעקצו על ידי יתוש הפי.סי הארצישראלי.
חד־קרן
ישבתי בגינה, הבטתי לשמיים. היה רקיע עם עננים יפים כאלה, תלתליים עם רווחים, המושלם ביותר לראות צורות. חלפו כל מיני חיות ופרצופים, כלי רכב, ומה לא. כולם היו פגומים מעט, או הרבה. ג'ירפה בלי הצוואר, תנין בלי הראש, כאלה.
ואז הוא הגיע. חד־קרן מושלם. קרנו איתנה, בזווית הנכונה, ראשו ראש סוס, והוא לבן כשלג צח. זה היה ליל ירח מלא, ובעוד ענן החד־קרן נע לו באיטיות, לשנייה אחת קסומה התלבש לו הירח בדיוק על המקום של העין. היה לי חד־קרן ירחי מושלם.
בזמן שהתווכחתי עם עצמי אם שווה לצלם או פשוט להתבונן, חלף לו הענן, נגוז החד־קרן. לא צילמתי.
שמחתי שלא צילמתי. אמנם, את רוב שש השניות שבהן הוא היה מושלם, כולל שתי השניות עם הירח בתור עין, בזבזתי בוויכוח אם לצלם או לא, אם הוכחה עדיפה על נוכחות, אבל לא התפתיתי והשארתי את החוויה הזאת זמנית ובת חלוף.
מחקר חדש קובע שאנשים שמצלמים בטיול את הנוף לא זוכרים כלום מהטיול, ואנשים שלא מצלמים זוכרים. האשליה שיש לנו, שאם נצלם זה יהיה כמו להדגיש את הרגע במרקר צבעוני, ולכן הוא ייוותר בזיכרון, היא אשליית שווא. למה? כי אם אנחנו מצלמים, אנחנו לא נמצאים ברגע, אנחנו נמצאים בצילום.
נסו לזכור רגע אחד שבו צילמתם משהו. את הפעולה עצמה. זוכרים? נכון שלא? כמו שלא תצליחו לזכור אפילו פעם אחת שבה הייתם בשירותים, אלא אם כן קרתה שם, חלילה, דרמה. כשאנחנו לא נמצאים, אנחנו לא זוכרים. נכון, הטלפון זוכר, אבל מי מסתכל בתמונות בכלל?
הצילום בסלולר מרמה אותנו. הוא מספר לנו שהחיים שלנו שווים צילום. יותר מזה - הוא מאפשר לנו לייפות רגעים סתמיים לכאורה, ועם הפילטר הנכון וההעמדה הנכונה והוצאת הלשון המתבקשת, להפוך כל רגע לחגיגה.
אבל כל זה נשאר ברמה הכי חיצונית. זה לא מגיע למוח. זה בינינו לבין הטלפון, לא בינינו לבין הלב שלנו. ובעודנו מצלמים את חיינו כאילו אנחנו עדת פפראצי שדולקת אחרינו, ליבנו נאטם ונעצב ומאבד את שמחתו הפנימית, מעצם הקיום ברגעים הקטנים של החיים.
בקיצור, באתי לעבודה למחרת, פגשתי את חברתי הילה. אמרתי לה: "לא תאמיני מה ראיתי אתמול בעננים! חד־קרן, שהעין שלו - הלבנה במילואה!"
אמרה: "תראה תמונה".
אמרתי: "לא צילמתי".
אמרה: "אין תמונה, לא קרה".
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו