אי אפשר להישאר אדיש לסמל יוסי שישמן. לא לסיפור החיים הלא ייאמן שלו, שכולל שנים של פשע, מעצרים ובתי כלא - ואז מהפך בלתי אפשרי, שיקום, גיוס לצבא, שירות בסיירת גבעתי, קורס מ"כים, ועכשיו יציאה לקורס קציני חי"ר; ולא לבחור עצמו - מלא קסם וחן, קולח ורהוט, ואופטימי, למרות (ואולי בגלל) כל מה שעבר.
גם כל מי שנתקל בו בבית הקפה שבו נפגשנו בשבוע שעבר בתל אביב התאהב בו מייד, כי שישמן (21) הוא כל מה שישראל רוצה לראות בעצמה: היכולת לעשות את הבלתי אפשרי ולהצליח גם בתנאים הכי קשים שיש. הוא דיבר כמעט ללא הפסקה, דיבור קולח ורהוט, ולכן החלטנו להביא את סיפורו כמו שסופר, וכמו ששמענו אותו: בנשימה אחת.
"הגניבות הפכו לריגוש"
"נולדתי ב־10 בספטמבר 1998 בשכונת גני אביב, ליד שכונת הרכבת בלוד. ההורים שלי עלו מבריה"מ. אבא שלי, יוחנן, נולד במולדובה ועבר לרוסיה, שם הוא הכיר את אמא שלי, ולנטינה, שנולדה באוקראינה. יחד הם עלו לארץ. יש לי אח ואחות שגדולים ממני, ואח ואחות שקטנים ממני.
"מאז שאני זוכר את עצמי ידעתי שמשהו לא בסדר בבית. היו צרחות בלילה. ריבים בין ההורים. יד קשה מצד אבא. על כל דבר שעשינו, כל טעות, שילמנו. כבר בגיל צעיר לא רציתי לקום בבוקר וללכת לגן, כדי שלא יקרה משהו שיגרום לו לכעוס עלי. זה אף פעם לא עזר. מה שלא עשיתי, תמיד הייתי אשם.
"המקום שהיה אמור להיות הכי בטוח עבורי, הבית, הפך להכי פחות בטוח. אני זוכר את התחושות - פחד, כאב, תסכול, ובעיקר את זה שאף פעם לא היה לי מקום חם ואוהב. זה פיתח אצלי הרגלים של לא לסמוך על אף אחד.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
"הכעסים יצאו בגן. הייתי ילד אלים. מהרגע שאני זוכר את עצמי, ברחתי מהגן. בגיל 4 העיפו אותי מהגן בגלל אלימות כלפי הגננת. היא ביקשה ממני לסדר את הכיסאות, הבטיחה לתת לי שוקולד אם אסדר, אבל אחרי שסידרתי, היא לא נתנה לי את השוקולד, בנימוק שאז היא תצטרך לתת לכל הגן. אז זרקתי עליה כיסא.
"עברתי גן. גם בו לא התאקלמתי, ושוב נהגתי באלימות. אלה היו האינסטינקטים שלי, זה מה שהכרתי מהבית. שוב העיפו אותי מהגן, ונשארתי שנה בבית, עד גיל 5. הייתי מסתובב ברחוב ומחפש עם מי ללכת מכות. בעיקר ילדים ערבים שהסתובבו שם, והיינו מאיימים עליהם שלא יתקרבו, כי זאת השכונה שלנו.
"יום אחד כמה ילדים ערבים הרביצו לי, ממש פירקו אותי במכות, אבל אמרתי להורים שלי שנפלתי. למחרת יצאתי עם לום וחיפשתי אותם. הייתי בן 6. נתתי להם מכות, הגיעה משטרה והחזירה אותי הביתה.
"משם הכל הידרדר. נכנסתי לבית ספר, אבל לא הצלחתי להתרכז. פחדתי ממה שיקרה בבית. המורים תמיד התעסקו בזה שאני לא לומד ולא מכין שיעורי בית, ואף פעם לא בסיבה למה זה קורה, בבעיה עצמה.
"מכיתה א' לא למדתי, לא השקעתי. הייתי משוכנע שאני כישלון, ואם גם המנגנון משדר לי שאני כזה, אז למה בכלל לנסות. לא הייתי שייך, ובטח שלא הייתי כמו כולם: הם הצליחו, ואני לא.
"ויתרתי. התחלתי לברוח מבית הספר. לעשן סיגריות. לגנוב. אמא שלי היתה נותנת לי כל בוקר כסף לקנות לחם, והייתי מנצל את ההזדמנות, גונב במכולת קופסת סיגריות ומחביא במכנסיים. הרי אף אחד לא חושד בילד בן 9.
שישמן באימונים בבסיס גבעתי. "בפעם הראשונה שחזרתי לשכונה בלוד עם הנשק והמדים, כולם ננעלו בבתים. אנשים פחדו שאעשה מרחץ דמים" // צילום: מרים צחי
"מהר מאוד חבר'ה גדולים התחילו לתת לי כסף, כדי שאגנוב עבורם. גנבתי כל מה שמכניס כסף - סיגריות, אלכוהול, כאלה. זה נהיה ריגוש. אין שום סם שיכול להחליף את ההרגשה הזאת: המתח, הפחד, מתפוצצים לך בגוף. זאת התמכרות קשה.
"שנה אחר כך התחלתי לשתות אלכוהול. אני זוכר את הפעם הראשונה. ישבתי ברכב עם חבר'ה יותר גדולים, לקחתי כוס ועוד כוס, ופתאום הפסקתי להרגיש את כל החרא. כבר לא היה אכפת לי שאני לא מצליח בלימודים, כי זה נתן לי לברוח. התחלתי לשתות יותר ויותר.
"נתפסתי כמה פעמים על גניבות, אבל בגלל שהייתי מתחת לגיל האחריות הפלילית, השוטרים לא יכלו לעשות לי כלום, רק לשלוח אותי למוסד סגור. אבל אמא שלי נלחמה עלי שאשאר בבית.
"בגיל 11 הידרדרתי לסמים. זה היה מאוד נגיש בלוד. בהתחלה ג'וינטים, אחרי כמה שבועות באנגים, ואז כדור קלונקס, ואתה ממשיך להידרדר. בסוף הגעתי עד קוקאין. הייתי משוכנע שאלה יהיו החיים שלי. מגיע בבוקר לבית ספר, אומר למנהלת 'שלום, יש לי כאב ראש', והיא שָמחה, כי זה עשה לה פחות בעיות, אז היתה שולחת אותי הביתה. קראו לי 'המאפיונר הקטן': כולם ידעו שיוסי שישמן זה מתכון לבעיות.
"עבריינים כבדים קראו לי"
"לא למדתי. רק ברחתי כל הזמן. מהר מאוד המשטרה התחילה לעצור אותי על אלימות. הייתי נכנס לכל ריב בשכונה, העיקר להיות במרכז העניינים. בגיל 13 הגעתי בפעם הראשונה לכלא אופק, למעצר של 24 שעות. כשחזרתי לשכונה, כבר הסתכלו עלי אחרת, בתור הילד שישב בבית סוהר.
"פתאום העבריינים הכבדים קוראים לך, ואתה מתחיל להצטרף אליהם לשודים של תחנות דלק, דואר, פריצות לדירות. זה עבד כמו בצבא: יש מי שאוסף מודיעין, יש אנשים שמוכרים אותו, ויש את זה שמבצע.
"ואז, במשך שנה לא קרה כלום. אמרתי שבטח אלוהים שומר עלי. הייתי בורח מהבית, מעשן, מסתובב ברחובות, עושה סמים. מבחוץ מלא אקשן, מבפנים הייתי בנאדם מת. אמא ניסתה להילחם עלי, אבל מה היא כבר יכלה לעשות מול ילד שאפילו בית המשפט והמשטרה לא ממש יכלו עליו?
"ההורים התרגלו לאסוף אותי מתחנת המשטרה או מבית חולים. אחי הגדול היה רב איתי שאשתנה. אבל אני המשכתי. לא הבנתי שאני בשפל, ולא חשבתי שאני יכול אחרת. חייתי באשליה שהכל טוב, שאני בפסגה. בגיל 14 חברים ניסו לשכנע אותי להפסיק, כי הייתי על הפנים בגלל הסמים. אבל לא היה להם סיכוי.
"בגלל העבר הפלילי שלי לא קיבלו אותי לתיכון. ניסיתי להתקבל לפנימיית בן־שמן, אבל גם שם לא קיבלו אותי, אז הלכתי להדסה נעורים, ליד נתניה.
"ביום שהגעתי לשם, התמוטטתי. הקאתי, איבדתי את ההכרה, הכל כי לא היו לי סמים. הבנתי שאני חי במעגל שאני לא יכול לצאת ממנו. זה היה סבל שלא נגמר: חייתי כדי להשתמש בסמים, והשתמשתי בסמים כדי לחיות.
"כשיצאתי הביתה בפעם הראשונה, הבאתי איתי חומר בחזרה לפנימייה. בהתחלה השתמשתי שם בשקט, ואחר כך עם עוד חברים. זה השפיע עלי מייד. לא למדתי, הציונים היו על הפנים, והתחלתי לברוח גם משם ולהסתובב בתל אביב.
"אחרי חצי שנה בפנימייה, אבא שלי התקשר ואמר לי שאני צריך להגיע למחרת לחקירה במשטרה. השוטרים שאלו אותי על דברים שידעתי. הבנתי שמישהו 'פתח' עלי, אבל לא אמרתי מילה.
"קיבלתי מעצר בית לחמישה ימים על שימוש עצמי. כשיצאתי מהמעצר, נתקלתי במישהו שנטפל לבחור שלמד איתי בעבר והלכתי איתו מכות. שוב נעצרתי. הפעם החזיקו אותי 24 שעות בתחנה.
כנער. "הייתי משוכנע שאני כישלון"
"חזרתי לפנימייה, וכאילו לשגרה. הרי מישהו שומר עלי מלמעלה, לא? המשכתי להשתמש, והכל כרגיל.
"אחרי שבוע התקשר אלי מישהו ואמר לי ששניים מהחבר'ה שלנו נעצרו. ידעתי שזה הסוף. שצדקתי כשחשדתי שמישהו 'פתח'.
"ארזתי את הדברים שלי, עישנתי, ואז הלכתי למנהל הפנימייה ואמרתי לו שיש שוטרים בדרך כדי לעצור אותי. הוא לא הבין על מה אני מדבר. אחרי כמה דקות השוטרים הגיעו.
"לקחו אותי לתחנת לוד. היו שם כמה שוטרים בגדלים לא סימטריים, שחקרו אותי עד 1 בלילה. לא הודיתי בכלום. בסוף לקחו אותי שוב לכלא אופק.
"הייתי משוכנע שגם הפעם אני בבית בתוך 24 שעות, אבל למחרת לקחו אותי לבית המשפט לנוער. שם אמרו לי שדוחים לי את המשפט בשלושה ימים והחזירו אותי למעצר, לאגף 31, שבו מחזיקים קטינים שהם עצורי ימים.
"בימים האלה המשיכו לחקור אותי. הכניסו לי מדובבים לתא, הלכתי איתם מכות. הייתי בקריז, בלי סמים. האחים שלי, שבאו לבקר אותי, פרצו בבכי. אמא שלי האכילה אותי בכפית כשאני קשור לכיסא.
"עשו לי עימות עם חבר, ועדיין לא הודיתי. בסוף העמידו אותי לדין על תשע עבירות שוד, שלושה ניסיונות התפרצות, התפרצות, תקיפה בנסיבות מחמירות ותיק של הריגה מהתקופה שהייתי בן 13 (תיק שנפל בהמשך, בגלל מחסור בראיות). כל לילה אמרתי לעצמי שכשאצא, אחתוך את מי ש'פתח' עלי. הוא דפק את החיים שלי, ואני אדפוק את החיים שלו.
"עצרו אותי עד תום ההליכים. בבית הסוהר השגרה היתה של מכות בחצר. מרביצים לערבים ולבדואים, לוקחים בגדים למי שיש לו נייקי ואדידס. אני הייתי בין החזקים. לא פחדתי מכלום. מהר מאוד למדתי איך מבריחים סמים לכלא - לא תאמינו כמה זה קל - והתרגלתי. היה לי טוב שם.
"אחרי שישה חודשים הציעו לי לצאת ל'רטורנו', מרכז לטיפול וגמילה מהתמכרויות בבית שמש. סירבתי. כמה שבועות אחר כך, כשעליתי למשפט, הבנתי שמבקשים להכניס אותי לשש שנים בפנים.
"עורך הדין שלי, ארז מלמד (שהיום הוא שופט נוער), אמר לי שאני יכול לצאת מזה רק דרך 'רטורנו'. עדיין לא הסכמתי. ואז אחותי הקטנה פרצה בבכי ואמרה לי שאני אהיה פושע. נשברתי".
"השיקום התחיל ב'רטורנו'"
"בגיל 15, שמונה חודשים אחרי שנעצרתי, הגעתי ל'רטורנו'. ברגע שנכנסתי לשם, אנשים התחילו לחבק אותי ולהגיד לי שהם אוהבים אותי. זה הלחיץ אותי, הייתי בטוח שעושים לי 'כיפה אדומה'. אם אבא שלי לא אוהב אותי, איך זה יכול להיות שמי שלא מכיר אותי אוהב אותי?
"הייתי שלושה חודשים בלי סמים, מה שגרם להרבה התפרצויות זעם ואלימות. פתחו לי עוד תיקים, אבל הצוות שם נלחם עלי ולא ויתר. הם האמינו בי. נתנו לי את מה שבחיים לא נתנו לי עד אז, ולאט־לאט זה התחיל לטפטף.
"במקום ללכת מכות, התחלתי להרביץ לשק איגרוף. התחלתי לדבר עם עובדים סוציאליים, ואז גם ללמוד. בתוך חצי שנה השלמתי 12 שנות לימוד. עשיתי קורס של מדריכי רכיבה על סוסים, ובפעם הראשונה הבנתי שאלימות רק הורסת לי את החיים, ושאם היו לי חברים אמיתיים, הם היו עוצרים אותי מלהידרדר בצורה כזאת.
"הייתי אמור להיות ב'רטורנו' שלושה חודשים, נשארתי שנתיים וחצי. לא היה בהיסטוריה שלהם מישהו שנשאר שם כל כך הרבה. התחלתי ללוות נערים אחרים, להדריך בעצמי.
"קיבלתי פטור משירות צבאי בגלל העבר הפלילי שלי, אבל הבנתי שהצבא יכול להיות קרש הקפיצה שלי לחיים אחרים, אז החלטתי להילחם כדי לשנות את זה, למרות שידעתי שאצטרך להתאמץ פי 2 מאחרים כדי להצליח.
"הצבא כמובן לא היה מוכן לדבר איתי, כי היו לי תיקים פתוחים. ב־5 ביולי 2016 יצאתי מ'רטורנו' והלכתי למכינת 'אחד משלנו', שנמצאת גם היא בהדסה נעורים. זאת היתה בשבילי סגירת מעגל. גם במכינה חיבקו אותי: המדריכים נלחמו עלי מול מערכת המשפט, ואני נלחמתי כדי ללכת לצבא. ידעתי שאני אתגייס, ויהי מה.
"אחרי שנה הגיע סוף המשפט שלי. בתיק המרכזי שלי בבית המשפט המחוזי בלוד קיבלתי שש שנות מאסר על תנאי, קנס על תנאי וצו עיכוב יציאה מהארץ. וכמובן, ליווי צמוד של קצינת מבחן. בתיק אחר, בבית משפט השלום ברמלה, יצאתי בלי הרשעה, וכך גם בתיק שהתנהל בבית משפט השלום בראשון לציון.
"אחרי שנגמרו המשפטים, הצבא אישר לי לעשות צו ראשון. אחרי המבחנים של צו ראשון הגעתי לשיחה עם פסיכיאטרית. היא הסתכלה בתיק שלי וקיבלה חום. מייד המליצה על פטור מצה"ל. הייתי בשוק, ראיתי את הכל מתמוטט עלי שוב.
"אחרי חמש דקות התאוששתי, והבנתי שאף אחד לא יחליט לי על החיים. עליתי למפקדת לשכת הגיוס, ביקשתי לדבר איתה, והיא קיבלה אותי. אמרתי לה שאני מתכוון להתגייס, ולא חשוב מה הם יגידו. שאני נעול על זה. היא הסכימה לקבוע לי ועדה עליונה, ובינתיים חזרתי למכינה לעוד חצי שנה של הדרכה.
"בוועדה העליונה בצבא היתה שאלה אחת באוויר: אם נער כמוני יוכל להחזיק נשק. בסופו של דבר, הם השתכנעו שכן".
"כבר לא נשבר מכלום"
"התגייסתי באוקטובר 2017 לטירונות בחוות השומר. חודשיים וחצי עם אוכלוסייה קשה, כמוני, שלא רבים מהם מצליחים להחזיק מעמד בצבא. סיימתי בתור המצטיין הפלוגתי.
"החלטתי להמשיך ליחידה קרבית. החלום שלי היה להגיע לשייטת 13. הייתי רץ בים, קורע את עצמי. אבל הצבא לא הסכים. אני חושב שהם טעו, אבל לא נשברתי. ביקשתי לשרת בגולני. שלחו אותי לגבעתי.
עם חיילי הצוות שלו בגבעתי (שישמן במרכז). "הם המשפחה שלי. אני לא יודע אם אני מוכן לחטוף כדור בשביל אחי הגדול, אבל בשבילם כן! עם 7,000 סימני קריאה" // צילום: מרים צחי
"שוב, היה ברור לי שאני צריך להוכיח את עצמי. הגעתי לגיבוש והתקבלתי לסיירת. האתגר לא היה רק פיזי, אלא להתמודד עם עצמי. הרי כל מה שעברתי, כל מה שאני, זה לא נעלם. זה תמיד נמצא שם בפנים. פשוט למדתי להתנהג אחרת, להבין ששום דבר לא יכול לשבור אותי, ואני זה שקובע את סוף הסיפור.
"במארס 2018 התחלתי מסלול של 14 חודשים בסיירת גבעתי. הצוות שלי בצבא הוא המשפחה שלי. אני לא יודע אם אני מוכן לחטוף כדור בשביל אחי הגדול, אבל בשבילם כן! עם 7,000 סימני קריאה.
"לחברים בצוות לא סיפרתי על העבר שלי עד סוף המסלול. הם ביקשו הרבה פעמים, אבל לא אמרתי כלום. לשתוק אני הרי יודע. בלילה האחרון הם חפרו לי, 'שישמן ספר'. אז סיפרתי. הם היו בהלם.
"למחרת בבוקר יצאתי לקורס מ"כים שנמשך כשלושה חודשים. אחרי שסיימתי אותו, קיבלתי לפקד על חיילים שהתגייסו במארס 19' ונמצאים עכשיו בשלב המסלול המתקדם. אנחנו נמצאים עכשיו באימון בהר קרן, והם כמו הילדים שלי, אני אעשה הכל בשבילם.
"בשבועות הקרובים אעזוב אותם ואעלה לחודש לפעילות מבצעית בשכם, ובנובמבר אצא לקורס קצינים. הנתונים שלי לא התאימו לקצונה, אבל נלחמתי, והמפקדים נלחמו עלי. מהרגע הראשון היה ברור לי שאהיה שם, שאעשה יותר ממה שהרוב עושים. כמו ב'רטורנו' או במכינה, גם אם יהיה לי קשה, אני תמיד אעבוד יותר. זה מה שאני מצפה מעצמי.
"הצבא נתן לי כלים להתמודד עם עצמי ולתפקד גם במצבים הכי קשים. בעבר הייתי נשבר בסיטואציות כאלה. כל דבר קטן כמו עייפות או תסכול היה שובר אותי. היום כבר לא".
"רוצה להיות דוקטור"
"בפעם הראשונה שהגעתי עם נשק לשכונה בלוד, כולם ננעלו בבתים. אנשים פחדו שאעשה מרחץ דמים. הם לא באמת מאמינים שאני לא משתמש ולא שותה. החברים שלי מפעם נשארו באותו מעגל: אף אחד מהם לא הצליח לשנות את מסלול חייו. רובם בכלא, אחד מהם השתחרר אחרי חמש שנים וחצי. אין לי קשר איתם.
"החלטתי שלשכונה הזאת אני לא חוזר יותר. רציתי לשנות את החיים שלי. קיבלתי מהצבא דירה של האגודה למען החייל בראשון לציון, שאני גר בה עם שותפים.
עם חייליו בבסיס. "אחרי שאסיים שנתיים קבע אחפש פסגות חדשות" // צילום: מרים צחי
"עם אבא שלי אני לא בקשר. במהלך התקופה שלי ב'רטורנו' עשיתי טיפול ואמרתי לו הכל: כל מה שאני חושב ומרגיש. היה לו קשה עם זה, והקשר בינינו התנתק. עם אמא אני כמובן בקשר, וגם עם האחים, ובעיקר עם אחותי הקטנה, שהיא החיים שלי.
"אחרי קורס קצינים אני רוצה לחזור לסיירת. לפקד על צוות. אין לי כוונה להוריד הילוך. חשבתי לסיים ואז ללכת לשייטת, לעשות את כל המסלול מההתחלה, אבל אני לא חושב שייתנו לי, כי לא תישאר לי תקופת שירות מספיקה.
"אני חתום לשנתיים קבע. אחריהן אחפש פסגות חדשות. לעשות תואר, להיות דוקטור. ד"ר יוסי שישמן נשמע מצוין. אני רוצה לכבוש את העולם. נפלתי בלי סוף בחיים, ואני עדיין פה. מוכן לתת עבודה".
ריבלין: "הלב שלו במקום הנכון"
את הנשיא רובי ריבלין הכיר יוסי שישמן בטקס הנחת אבן הפינה לשלוחת אסף של מכינת "אחד משלנו", על שמו של אסף רמון. ריבלין בא לאירוע עם רונה רמון, ושישמן נשלח מטעם המכינה כדי לנאום.
החיבור היה מיידי. ריבלין הוקסם מהבחור הצעיר ובסיום האירוע ביקש לדבר איתו. הוא שאל אותו איך הוא מצליח לדבר ברהיטות כזאת מהראש, בלי לכתוב, ושישמן ענה שהוא לא יודע קרוא וכתוב.
"התכוונתי שאני כותב עם מלא טעויות", הוא אומר בחיוך כובש. "בהרצאה הראשונה שלי הכנתי לי נקודות, וכשעליתי לדבר, ראיתי פתאום מה כתבתי ונבהלתי. הכל שם היה שגיאות. אז החלטתי לוותר, ופשוט לדבר מהראש. זה מה שאני עושה מאז".
שישמן שכלל את היכולת הזאת לכדי אמנות. הוא נואם רהוט, שובה לב. בחודש שעבר סיים מזכירו הצבאי של הנשיא, תא"ל בועז הרשקוביץ, את תפקידו והזמין אותו לדבר בטקס החילופים שנערך במשכן הנשיא, בהשתתפותם של ריבלין והרמטכ"ל אביב כוכבי.
שישמן לא הותיר עין אחת יבשה בקהל. הוא סיפר על קורותיו, על העבר כילד באלכוהול, בסמים ובפשע, ועל ההחלטה לשנות את מסלול חייו, להתגייס ולהגיע לקצה. על המסלול התובעני במיוחד שעבר: טירונות מקא"מ (מרכז לקידום אוכלוסיות מיוחדות, לשעבר "נערי רפול"), לוחם קרבי בגבעתי וקורס קצינים.
עם הנשיא ריבלין והרמטכ"ל אביב כוכבי בטקס חילופי המזכיר הצבאי של הנשיא
ריבלין החליט לשתף את דבריו של שישמן בחשבון הפייסבוק שלו. התוצאה היתה צפויה: אינספור שיתופים, תגובות ואהבה.
"אני לא מפסיק לקבל הודעות", אומר שישמן. "אני משתדל לענות לכולם - בפייסבוק, באינסטגרם, בפרטי. בשבת שעברה זה היה כמעט הדבר היחיד שעשיתי.
"הכי חשוב לי זה שאמא שלי היתה גאה. היא מאושרת. הבטחתי לעצמי שיותר לא אראה אותה בוכה מעצב. מאוֹשר - כן, ברור. היא בכתה כשסיימתי את 'רטורנו', ואת המכינה, ואת הקורסים בצבא. אבל לא מעצב".
"לקראת סיום התפקיד שלי החלטתי שבנאום סיום התפקיד, אספר קצת על העשייה בבית הנשיא", מספר תא"ל בועז הרשקוביץ, ששימש עד לאחרונה מזכירו הצבאי של הנשיא, ובעבר מפקד 669, שלדג והימ"מ. "בחלק האחרון של הנאום שלי דיברתי על אופטימיות. ציינתי שאני יוצא מבית הנשיא אופטימי יותר משנכנסתי, ואז אמרתי שיש דוגמה אחת שאני לא רוצה לספר עליה, אלא אני רוצה להביא אותה.
"דיברתי עם יוסי כמה שבועות לפני הטקס וביקשתי ממנו שיבוא וידבר על הסיפור שלו. חשבתי שזו דוגמה מצוינת של צה"ל כצבא העם, ואיך הוא מאפשר שוויון הזדמנויות, האנשים רק צריכים לרצות ולרוץ קדימה. זה סיפור שמראה איך בן אדם שמחליט לקחת את עצמו בידיים יכול לעשות הכל".
הנשיא רובי ריבלין אמר לנו השבוע: "הסיפור של יוסי הוא כל מה שאנחנו רוצים לספר לעצמנו על הכוח של החברה הישראלית. על הכוח של מעטפת ההגנה החברתית, שצה"ל מעניק. פגשתי אותו בהנחת אבן הפינה למכינה, שהקימה רונה רמון לזכרו של אסף. משפחה של אנשים שנגעו בשמיים בעצמם, אבל הקפידו לדאוג גם למי שלא יכול אפילו לחלום על העננים, כדי שימצא את הכנפיים שלו וימריא לבד.
"ויוסי הצמיח את הכנפיים נגד כל הסיכויים, בעשר אצבעות ובנשמה מופלאה, שהביאה אותו למקומות שאף שכל לא יכול להביא אליהם אם הלב לא במקום הנכון.
"והלב של יוסי במקום הנכון, גם כשהחיים התישו אותו פעם אחר פעם, הוא דאג לחזור אל הלב. אי אפשר לעמוד מולו כשהוא מספר ברהיטות ובחדות כאלו את קורותיו, בלי להתמלא דמעות. לי לא קשה במיוחד להתרגש, אני מתרגש בלי הפסקה מהאנשים שעושים את המדינה הזו למה שהיא, מההרים שהם מוכנים לטפס עליהם כדי לבוא בשעריה של החברה הישראלית, מה'ביחד' שעוטף אותנו בכל פעם שמישהו מרים יד וקורא לעזרה. אבל יוסי, יוסי נכנס לי ללב.
"הוא טוב מבט ומרחיק לראות, ואין בו גרם אחד של ציניות או פוזה, והוא השראה עבור לוחמים רבים אחרים, שמביטים בו היום ואומרים: גם אני יכול. וזאת מנהיגות.
"אני עוד אמשיך ללוות את יוסי, אין לי ספק בכך. ואני גם אמשיך להתרגש ממנו ולשאוב הרבה כוח מהילד הזה, שעושה את הלא ייאמן פעם אחר פעם".
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו