תלות מסוכנת

כשראו בכחול לבן בעיניים כלות כיצד הקדים אותם בנימין נתניהו והחל במלאכת שתיית קולות מחנהו, מיהרו גנץ וחבריו להצטרף למגמה. ההחלטה שקיבלו השבוע להתחייב על ממשלה ליברליתללא חרדים,מסמנת את הורדת הכוונות מהיריבים הפוליטיים והפניית כלי הנשק לתוך המחנה. היעד לכבוש את מעוזי הליכוד נגנז לטובת האסטרטגיה החדשה להוריד את מפלגת העבודה וישראל ביתנו על הברכיים.

בכחול לבן הבינו כי הסיכוי היחיד שגנץ יקבל מנדט להרכיב ממשלה הוא לסיים כמפלגה הגדולה בכנסת. לא בשוויון עם הליכוד כמו בפעם הקודמת, אלא בפער. אם לנתניהו לא יהיו 61 ממליצים, ועל פי הסקרים הנוכחיים אין לו, יטיל הנשיא את הרכבת הממשלה על ראשהמפלגה הגדולה ביותר.

אבל לקמפיין החדש, והמאולץ משהו, יש שני באגים רציניים שעשויים להטיל צל על הצלחתו. הראשון הוא ההודאה הברורה, לראשונה, שלכחול לבן אין קואליציה בלי הליכוד. למצביעים משמאל די בעובדה זו כדי לנטוש. הם הרי לא מתנגדים אישית לנתניהו אלא לרעיון הימני כולו. מבחינתם אין הבדל של ממש בין נתניהו לבין יריב לוין, מירי רגב וציפי חוטובלי. כולם מוקצים באותה מידה. זה נכון שמכולם נתניהו הוא היריב החריף ביותר, אולם אין לכך קשר לדעותיו אלא בעיקר ליכולתו לנצח מערכות בחירות ולאפשר לימין למנוע תחרות הוגנת על ידי הצבת מנהיג המאפיל באיכויותיו על כל השאר.

מבחינת מצביעי השמאל, זה אף גרוע מכך. ההחלטה על הקמפיין החדש מעמידה את המחנה, אולי לראשונה בתולדות המדינה, במציאות חדשה שבה מנהיגיו מודים בפה מלא כי אין להם אפשרות למשול בעצמם ללא סיוע של הימין.

מבחינה פוליטית, ייתכן שאנשי כחול לבן כרו לעצמם בור לא קטן ליום שאחרי הבחירות. כי גם אם הקמפיין יוכתר כהצלחה, כחול לבן תסיים כמפלגה הגדולה ביותר וגנץ יקבל את המנדט להרכיב את הממשלה, הרי כל עוד הליכוד לא מצטרף ייאלץ גנץ להחזיר את המנדט. היות שהוא עצמו הודיע שאין לו ממשלה בלי הליכוד, מדוע שיצטרף אליו הליכוד ולא ימתין לתורו לקבל את המנדט להרכיב קואליציה? תרחיש צירוף הליכוד כולו מבוסס על התפטרותו של נתניהו ביום שאחרי - אם ייכשל בבחירות, כפי שעשה ב־1999. אולם נתניהו בוודאות לא יתפטר אם יידע שהמנדט יחזור אליו בתום המועד. אם בכחול לבן בונים על זה שבליכוד ידיחו את רה"מ, הרי מדובר יותרבפרי דמיון פורה במיוחדמאשר בתוכנית עבודה פוליטית רצינית. הסיכוי שזה יקרה, אפסי ואף מתחת לזה.

כבר לא שותפים טבעיים

הבאג השני הוא הקמפיין האנטי־חרדי עצמו. ההיטפלות לציבור החרדי והאשמתו בכל חוליי החברה לא הומצאו על ידי גנץ. גם לא על ידי אביגדור ליברמן ואפילו לא על ידי יאיר לפיד. רק שאצלם השקר בולט יותר והצביעות מתנוססת על ראש התורן. בבחירות 2019 ב' אבדה הבושה. ליברמן, המשת"פ מספר אחת של הסיעות החרדיות, הפך ראשון את עורו כדי להגדיל את האלקטורט והפך בן לילה לאויבם המר ביותר. תקצר היריעה מלפרט את אינספור הקומבינות, הבחישות, הערבובים והסגירות מאחורי הקלעים שביצע יחד עם הנציגים החרדים במרוצת השנים, שפסקו בניסיון להחיות את מפלגת העולים הגוועת, ואולי גם יחזרו בהמשך בהתאם לצורך הפוליטי הבא של מנהיגה הדומיננטי וההפכפך.

וכעת מחרה מחזיק אחריו גנץ,שהצטרף השבוע לפסטיבל השנאהכשהחליט לפתע לקושש את המנדטים האבודים של ישראל ביתנו, העבודה והמחנה הדמוקרטי, בדמות מסרי קיטוב ומשטמה, שמהם חמק עד כה כשהבטיח פוליטיקה נקייה ושיח מאחד. בנאומו הראשון אחרי שהצטרף לחיים הפוליטיים, זה שכולם חיכו לו לפני בחירות 2019 א' בכיליון עיניים, אמר גנץ: "אפעל להעמיק את השותפות עם החרדים". בשיחה המוקלטת שפרסם ספי עובדיה לפני אותן בחירות לעג גנץ לאלה שמכריחים אותו להודיע ש"לא ימכור את נשמתו" עבור קואליציה עם החרדים וציין כי ייתן להם כל מה שהם רוצים עבור קואליציה משותפת. אשאיר להם שני שליש דף ריק שירשמו מה הם רוצים ויקבלו, אמר לבני שיחו.

כחול לבן כרו לעצמם בור לא קטן. בני גנץ // צילום: יוסי זליגר

האפשרות לשיתוף פעולה עתידי עם החרדים עמדה גם בליבה של מחלוקת חריפה בין גנץ ללפיד לפני הבחירות הקודמות. בעוד האחרון סבר שיש להמשיך לתקוף את החרדים כפי שעשתה יש עתיד מאז נכנסה לפוליטיקה, גנץ דחה זאת בתוקף ואמר שיש לשמור עימם על יחסים טובים בשביל האפשרות לקואליציה משותפת עתידית.

לא ברור אם הקמפיין החדש של כחול לבן יצליח. השאלה מבחינת מצביעיה הפוטנציאליים היא עד כמה אמין גנץ כשהוא מתחיל פתאום לתקוף את החרדים ולפסול אותם כשותפים. מבחינת כל השאר, השאלה היא איך התנערה כחול לבן כל כך בקלות - עבור שיקולים פוליטיים - מהמסר העיקרי שאותו ביקשה להעביר עם הקמתה כאנטי־תזה מוחלטת לנתניהו שהואשם על ידיהם בקיטוב ושיסוי. חודשים ספורים בלבד אחר כך, מוצאת את עצמה התנועה במופע שנאה מרהיב הרבה יותר כנגד ציבור גדול ומשמעותי.

כל הכתבות ב"ישראל השבוע"

החלטותיהן של המפלגות הגדולות - הליכוד וכחול לבן - לנטוש את הזירה הבין־גושית ולהתרכז בשתיית קולות המחנה שלהן עצמן, היא בשורה רעה למדי עבור מפלגות הלוויין: העבודה והמחנה הדמוקרטי משמאל, וימינה מימין. המגמה בסקרים מתחילה להיות מושפעת, ונראה ששתי המפלגות הגדולות טרם אמרו את המילה האחרונה בפוטנציאל הגידול העתידי שלהן.

עבור העבודה מדובר במלחמת קיום, לא פחות. זה נכון שכעת המצב נראה יציב, אבל כשמצביעי שמאל יריחו את ריח המהפך באוויר שתעניק להם כחול לבן רגע לפני פתיחת הקלפיות, ספק רב אם יצליחו לעצור את הנהירה.

איפה הבשורה של אהוד ברק, שרצה לאחד את המחנה ולגבש אותו לקראת ניצחון אפשרי, ואיפה המציאות, שבה גוש השמאל מפורד ומסוכסך יותר מאי פעם? במקום לתקוף את הימין הם תוקפים בעיקר זה את זה. בפעם הקודמת, כשזה קרה בגוש הימין, זה נגמר בבכי. מפלגה אחת לא עברה והממשלה לא קמה. בשמאל לא לומדים את הלקח ועשויים למצוא עצמם באותו מצב בעוד שבועיים.

מאחורי הצעקות

הפכנו את הלימון ללימונדה, השתבחו בקמפיין הליכוד אחרי פרסום הקלטות נתניהו בערוץ 13, שבהן נשמע ראש הממשלה נוזף בצעקות באיוב קרא על שאינו פועל מספיק למען שידורי החדשות של ערוץ 20. ואכן, תגובת הליכוד, במקום לנסות להכחיש או להכפיש את כלי התקשורת המפרסם, שיתפה פעולה עם הפרסום ועטפה אותה בעטיפה אידיאולוגית של מלחמה מוצדקת למען האיזון בתקשורת.

ייאמר מראש: הקרב על האיזון בתקשורת מוצדק מאין כמוהו. לפני שהוא טובע בדיונים פרוצדורליים של תקנות, מועצות, היתרים ורפורמות, על שר התקשורת, כל שר תקשורת, לפעול למציאת פתרון למחלה הכרונית המסוכנת ביותר של התקשורת בישראל, שהיא חוסר האיזון הקיצוני בעשרות השנים האחרונות. אפשר לטעון שאת נתניהו פחות מעניין הצד האידיאולוגי שבעניין ויותר הצד האישי, כפי שאפשר לטעון שאת הצורך ברפורמות במערכת המשפט גילה רק כאשר חרב החקירות הונחה על צווארו. מניעיו אינם חשובים, כל עוד יובילו אותו לקבל את ההחלטות הנכונות. לא בכדי גם יריביו מאותו מחנה תומכים במהלכיו.

ובמקביל לכל אלה שוב נחשפת במערומיה צביעותה של התקשורת, שמצאה לנכון לצבוע בפלילים את מעשיו של נתניהו בנושא ערוץ 20 ולזעוק את זעקת מועצת הכבלים והלוויין שכמעט פוזרה - מועצה רגולטורית פרוצדורלית שבינה לבין עבודה עיתונאית וחופש העיתונות אין קשר ולו הדחוק ביותר, העיקר שאיש לא יפריע להם בשידוריהם החד־צדדיים והמוטים.

בהפגנות למען ערוץ 10 יצאו כלל עיתונאי ישראל בקריאה נרגשת לראש הממשלה שייטיב עם הערוץ ויפעל להמשך קיומו בניגוד לחוק, ואילו לגבי חדשות ערוץ 20 לא רק שקולו נדם, אלא שערוץ 10 עצמו הוא שפעל באמצעים משפטיים למנוע את קיומם.

"כל שאלת העמימות היא נגזרת של עניין ההרתעה". דיכטר // צילום: אורן בן חקון

קודם הרתעה, ואז עמימות

נדמה שמאז יצא לאקרנים ב־1997 סרטו של בארי ווילסון "לכשכש בכלב", בכיכובם של רוברט דה נירו ודסטין הופמן, לא היה מנהיג בעולם שמלחמה פרצה במהלך תקופת בחירות במדינתו שלא נחשד שיזם או ליבה אותה לצרכיו הפוליטיים. הסרט, המבוסס על ספרו של לארי בייהארט "גיבור אמריקני", מספר את סיפורה של מלחמה מומצאת, שהתרחשה רק בשידורי החדשות אך לא במציאות, ושאותה יזם צוות הקמפיין של הנשיא האמריקני המכהן שהתמודד לכהונה נוספת ומצא עצמו בפיגור רב בסקרים.

המלחמה המדומיינת, שחדרה לליבותיהם של אמריקנים רבים, הביאה לנשיא את הניצחון, והנחילה לעולם כולו את תיאוריית הקונספירציה שלפיה אין מלחמה בתקופת בחירות שלא הגיעה כתוצאה מהזמנה ישירה של ראש הממשלה שרצה להשתמש בה על מנת להגדיל את סיכוייו לנצח.

השבוע חזר ונישא שמו של הסרט ההוליוודי האלמותי כשטילי נ"ט חיזבאלליים נורו לשטח ישראל ונענו בירי תותחי צה"ל, במה שהיה נראה לרגעתחילתה של מערכה מלחמתית.כמה שעות אחר כך כבר התברר כי השגרה שבה למסלולה, לא מלחמה ולא פוליטיקה היו מעורבים באירוע. יאיר לפיד, שדווקא הקפיד לנהוג כמנהג נתניהו כראש האופוזיציה ולא לתקוף את הממשלה המכהנת תוך כדי התמודדות צבאית מורכבת, חטא הפעם לכללים שלו עצמו והשמיע דברי ביקורת חריפים שמהם השתמע כאילו נתניהו אשם בירי המחבלים ולא, נניח, המחבלים עצמם.

הטיעון קלוש למדי. זו מדיניות העמימות שהופרה, כך טען. יממה לאחר מכן הצטרף גנץ לטענה ואמר דברים דומים נגד נתניהו. יו"ר ועדת החוץ והביטחון אבי דיכטר כמעט שלא האמין למשמע אוזניו. מילא כשזה בא מלפיד, שאין לו מושג ירוק בתהליכים צבאיים, אבל גנץ? הוא יודע בדיוק שראש ממשלה לא יכול להפר מדיניות עמימות על דעת עצמו.

"כל שאלת העמימות", אומר דיכטר, "היא נגזרת של סוגיה כללית יותר והיא עניין ההרתעה. לפעמים להיות עמום משרת את ההרתעה ולפעמים להפך - הפרסום הוא שמרתיע.

"אחרי כל פעולה - בסוריה או בכל מקום אחר - מגיע הצבא אל הדרג המדיני עם המלצה כיצד ישראל צריכה לנהוג אחרי הפעולה. האם להודיע עליה בשער בת רבים, או להותיר את האויב מבולבל. גם בתוך הצבא יכולות להיות דעות שונות, ולעיתים כולן מובאות בפני הדרג המדיני - הקבינט או ראש הממשלה ושר הביטחון. בדיונים כאלה משתתפים גם ראש המל"ל, ראש המוסד, ראש אמ"ן וגורמים רבים נוספים. מי שחושב שרה"מ יכול לכופף את הדרג הצבאי ולהכריח אותו להודיע ברבים על פעולה בניגוד לעמדתו - אין לו מושג ירוק איך הדברים מתנהלים".

כראש השב"כ, למשל, היה נוהג דיכטר לנסח עמדה בשם הארגון ומציג אותה לראש הממשלה. "לעיתים", הוא אומר, "כשהיה ויכוח חריף ביני לבין אחד מבעלי התפקידים מתחתי שסבר אחרת, הייתי מביא גם אותו להשמיע את עמדתו בפני רה"מ על מנת להרחיב לו את היריעה ולאפשר לו לקבל החלטה מושכלת תוך כדי ראייה כוללת. אבל מצב שבו יש עמדה אחת, ורה"מ פועל בניגוד אליה - לא יכול לקרות ולא קרה גם הפעם.

"שגנץ ישאל את עצמו כמה פעמים כרמטכ"ל נתניהו כפה עליו לעשות פעולות בניגוד מוחלט לעמדתו. התשובה שישיב לעצמו נכונה גם במקרה הזה. לכן הטענה כאילו הפרת מדיניות העמימות היא שהובילה לירי הטילים היא יותר ממופרכת. והם יודעים זאת".