הגיבורים הנשכחים: "ידענו שהסיכוי לצאת מזה חי קטן"

כשמפקדו הנערץ של יהודה קן-דרור הודיע שהוא מחפש מתנדב למשימה, יהודה ידע כי סיכוייו לשוב ממנה בשלום אפסיים. למרות זאת, הוא קיבל עליו לבצע את התפקיד, שחלק היו רואים בו כבשר תותחים, אך הוא התייחס אליו כאל תפקיד חייו.

המוות לא היה זר ליהודה, אחד מעשרת ילדיהם של שמחה ושלמה קן-דרור מירושלים. חמש שנים אחרי שאחיו, אליהו, נהרג במלחמת העצמאות, הוא התגייס לצנחנים כלוחם ולאחר מכן כנהגו האישי של מפקד גדודו, אהרן דוידי. הלוחם הצעיר התגאה בתפקידו, ובזמנו הפנוי ניצל את הג'יפ שקיבל כדי להסיע ילדים עם מוגבלויות ששהו בבית חולים בסמוך לשכונת מגוריו.

זמן קצר לאחר שהשתחרר מצה"ל, נפתח ב-1956 מבצע קדש, וקן-דרור חבר מחדש למפקדו, דוידי, שפיקד על גדוד מילואים, וכך הגיעו לקרב במתלה. חטיבת הצנחנים לחמו בחיילים מצרים שהסתתרו בעמדותיהם מבלי שהכוחות הישראליים הצליחו לזהות אותם, ולנוכח מספר הנפגעים נאלץ מפקדו של יהודה לקבל החלטה קשה – הוא ביקש מנהגו האמיץ לנסוע במהירות אל תוך מעבר המתלה, כדי לזהות היכן כוחות האויב. קן-דרור לא היסס לרגע.

מתוך אמונה שפעולתו תסייע לחבריו לצלוח את הקרב בשלום, החליט קן-דרור לצאת למשימת ההתאבדות המטורפת ולחשוף את עצמו לאש האויב. הוא דהר עם הג'יפ לאורך 500 מטרים, כשתוך כדי נורתה עליו אש כבדה. הכוחות המצרים אכן התגלו בעקבות פעולתו, וכך הצליחו הלוחמים הישראלים להשיב באש ולחסל רבים מהם, אולם יהודה נפצע בבטנו באורח אנוש. בכוחותיו האחרונים הוא הצליח לזנק מכלי הרכב, שהמשיך לדהור בכוחות עצמו, והסתתר באחת התעלות במשך כל הלילה.

-הגיבורים הנשכחים של צה"ל: הלוחם שנשכח בחדר קירור

חבריו ומפקדיו היו משוכנעים שהוא נהרג, כי מי מסוגל לצאת בחיים ממשימת התאבדות שכזו, אולם לתדהמתם בשעות הבוקר הם גילו אותו כשהוא מדמם ונאנק מכאבים, ועדיין בחיים. קן-דרור הובהל לבית החולים קפלן ברחובות, שם נאבקו הרופאים על חייו במשך שבועות ארוכים. ב-3 בינואר 1957, חודשיים לאחר שגילה גבורה עילאית שהצילה את חבריו לנשק, נדם לבו.

על פעולה זו זכה קן-דרור בעיטור הגבוה ביותר שניתן בצה"ל – עיטור הגבורה. בנימוקי הענקת האות נכתב כי קיבל את העיטור על "מעשה גבורה עילאית שנעשה נוכח פני האויב, תוך חירוף נפש". הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף משה דיין, העלה על נס את התנדבותו ושיבח את אומץ לבו ואת נכונותו לחרף את נפשו בצורה "בלתי רגילה תחת אש קטלנית בקרב".

הוריו של יהודה נאלצו להתמודד פעם שניה עם השכול וכל אחד עשה זאת בדרכו שלו. אביו סירב להשתתף בטקסי הזיכרון שנערכו לכבוד בנו באנדרטת הצנחנים, בטענה שאירועים אלה לא ישיבו אליו את בנו. אמו דווקא השתתפה והביאה בכל פעם זרי פרחים גדולים. "הבן שלי היה מביא לי פרחים", אמרה כפי שפורסם בעיתון 'חדשות' בשנת 1986, "עכשיו אני מביאה לו". בני הזוג קן-דרור נפטרו בתאריכים שמסמלים את מעשה גבורתו של בנם. האב, שלמה, הלך לעולמו בערב יום הזיכרון 1979. אמו, שמחה, נפטרה שש שנים לאחר מכן סמוך למועד פעולתו הנועזת של בנה.

מפקדו של יהודה באותם ימים ומי ששלח אותו לפעולה, אהרן דוידי, הפך לימים לקצין צנחנים ראשי הראשון בצה"ל והשתחרר בשנות השבעים בדרגת תת אלוף. בכתבה על הקרב במתלה הוא התייחס למשימה שהטיל על נהגו האישי ואמר: "שנינו ידענו שהסיכוי לצאת מזה חי קטן מאוד". אולם למרות המשימה הבלתי אפשרית, ולמרות שבסופו של דבר הוא נפטר מפצעיו, קן-דרור הצליח גם הצליח למלא את משימתו בגבורה ולשוב ממנה, גם אם באופן זמני, בחיים.