ישראלים רבים שנוסעים לרומניה מגיעים לעיר הבירה בוקרשט, מבקרים את דרקולה ונוטים לאכול ממליגה או שתיים. אך רומניה היא מדינה שמחה, צבעונית, מפתיעה, מלאה ניגודים, מעוטרת כפרים מסורתיים וגוני ירוק אינסופיים, ומשופעת מים ויערות חסרי גבול.
רומניה של היום פתוחה, לבבית ומכניסת אורחים. רוב תושביה הם נוצרים אורתודוקסים והכנסיות הן לגמרי חלק מהנוף. רומניה יודעת לשמוח, וכל מפגש הופך סיבה להרים כוסית צויקה, אלכוהול שזיפים תוצרת בית, שבו רק כ־50 אחוזי אלכוהול.
בין טחנת קמח לטוויית הצמר
שלוש שעות טיסה קצרצרות יביאו אתכם אל שדה התעופה בקלוז'־נאפוקה (Cluj-Napoca), בירת טרנסילבניה והעיר השנייה בגודלה ברומניה. מחצית מתושביה הם סטודנטים, עובדה המשפיעה על אופייה הצעיר והתוסס. בקלוז' מתארחים פסטיבלים וירידי אמנות, ויש בה פארקים, גנים, כנסיות, מוזיאונים וטירות. חובבי הקניות ימצאו בה שני קניונים גדולים, ואפילו בית חב"ד ראשון נפתח בעיר.
מקלוז' ממשיכים למרמורש. זהו מחוז כפרי בצפון־מערב רומניה, אשר תושביו הם ברובם רומנים המשמרים את מורשת אבותם ה"דאקים" בגאווה ובאדיקות בשמות, בסמלים, באמונות התפלות ובאמנות.
כנסיות עץ ואוכלוסיה דתית // צילום: יוסי זליגר
את תחילת הטיול באזור מומלץ לעשות בשעת בוקר מוקדמת. הנוף האורבני והדרכים הראשיות אט־אט מתחלפים בדרכים הכפריות הפתלתלות.
מרמורש, המכונה גם "ארץ מעבדי העץ", משובצת עשרות כפרים המתהדרים בכנסיות עץ שהשתמרו היטב, ובהן שמונה כנסיות שהוכרו על ידי אונסק"ו כאתרי מורשת עולמית.
מקומיים חמים ומכניסי אורחים // צילום: יוסי זליגר
בכפר סאצ'ל (Sacel), כשלוש שעות נסיעה מקלוז', אפשר לעצור ב־Moara lui Mecles, בית אירוח כפרי אשר בו טחנת קמח וטוויית צמר המופעלת באופן הידראולי באמצעות הטיית מי הנהר ושימוש באנרגיית המים, ובעלת החווה מארחת את באי המקום בשמחה ובלבביות. בעזרת גוגל תקשרנו ברומנית בסיסית. שאבנו מים מהבאר, שיחקנו עם חיות המשק וקנינו בקבוק צויקה, תוצרת בית כמובן.
זו היתה קבלת הפנים הראשונה שלימדה אותנו על החומר האנושי שממנו עשויים תושבי האזור. נפרדנו בחיבוקים ובנשיקות שניכר כי יצאו מן הלב.
המשכנו לכנסיית העץ של "סנט ניקולאה" ביישוב ברסנה. זו אחת משמונה הכנסיות שהוכרזו כאתרי מורשת עולמית. המקום הוא אתר תיירות, הכניסה והחניה בו חופשיות, וגם כאן התרשמנו מהשקט, מהסדר ומהארגון. המקום נדמה כמוזיאון אנושי חי וצבעוני, שבאופן מפתיע אינו צפוף.
למרות הנצרות הדומיננטית, ההיסטוריה היהודית היא חלק בלתי נפרד מחבל מרמורש. בכפר ברבשט חיו בתחילת המאה ה־20 כ־40 אלף יהודי מרמורש, שהיו עובדי אדמה פשוטים, יראי שמיים וקשורים לחצרות חסידיות. במרמורש נולדו כמה חסידויות, ובהן סאטמר, סיגט וקרעטשניף, אך חיי הקהילות נגדעו באחת עם מעבר השליטה בחבל זה לידי הונגריה הנאצית. כעדות אילמת נותרו בתי קברות ובתי כנסת נטושים ברחבי מרמורש לספר את סיפורם.
בית הכנסת בעיירה סיגט // צילום: יוסי זליגר
בסיגט, עיר הבירה של החבל, אפשר לבקר בבית העלמין, בבית הכנסת ובמוזיאון "בית אלי ויזל", המספר את סיפורם של יהודי מרמורש ואת סיפורו המשפחתי. המקום, בית הולדתו של ויזל, מתוחזק על ידי מקומיים ופתוח בימות השבוע.
במעבר חד, חזרנו לטיול בטבע. התרשמנו מאוד מהסדר ומהאסתטיקה גם בבית הפשוט ביותר.בחזיתות הבתים ערוגות פורחות, וזקנים יושבים על ספסלים ומפטפטים בנחת. גברים ונשים צרובי שמש מעבדים את שדותיהם בידיהם ובכלי עבודה מסורתיים, ובתקופה זו של השנה עוסקים באיסוף תבואה, פירות ועצים לקראת עונת החורף. וגם כאן - למרות התכונה הרבה בשדות, ישמחו לקטוף לך שזיפים מהעץ ולהזמינך לעוד כוסית צויקה טובה.
במהלך השהות באזור מומלץ ללון בפנסיונים מקומיים, כגון בעיירה וישאו דה סוס, שממנה יוצאת המוקניצה, רכבת הקיטור התיירותית.
במהירות של 20 קמ"ש, עם 200 ק"ג עץ בכל נסיעה ומים מנהר הוואסר, נעה לה רכבת היערות, שורקת ומפריחה עשן קיטור ציורי. היא חוצה את הרי מרמורש במרכזו של אחד הנופים הפראיים של רומניה עד ל־Paltin, שם כל הנוסעים יורדים לארוחה, למנוחה ולריקודים בזמן שהקטר מסתובב, ולאחר שעה קלה חוזרים לווישאו. בתחנת הרכבת בתוך בית הקפה קיים חדר הנצחה ליהודי וישאו דה סוס.
מרמורש הוא מחוז מיוחד, ויש עוד הרבה מה לראות בחוויות המתוכננות וגם באלה הספונטניות שתצברו. כך או אחרת, תהיו מוקפים פשטות ואנשים חמים ומכניסי אורחים, שמשאירים טעם של עוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו