הגול. את השער השני שלו במדי ברצלונה כבש אנטואן גריזמן כמו לאו מסי ("ראיתי אותו כובש ככה באימונים, אז ניסיתי גם"), וחגג כמו לברון ג'יימס (הפרחת קונפטי לאוויר). אפשר לחשוב שהצרפתי קצת "עף על עצמו", אבל האמת היא שהיו אלה האילוצים שגרמו לו לשאוב השראה מהכוכבים הגדולים ביותר בתחומם.
הרי גריזמן הגיע לברצלונה כדי להיות חלק משלם, ולא להיות זה שנדרש לחבר את סך חלקיו. והנה, במשחקו השלישי בליגה - לא רק שאין מסי, גם אין לואיס סוארס, כבר אין פיליפה קוטיניו, ואפילו עוסמאן דמבלה לא בנמצא. פתאום, כשגריזמן הביט ימינה, הוא ראה שם את ראפיניה, משמאל הופיע קרלס פרס, ועל הספסל המתין בסבלנות אנסו פאטי בן ה־16. כולם מוכשרים, אבל לא איתם חלם גריזי לחלוק מגרש כשחתם בבארסה.
מסי וסוארס תומכים בגריזמן ובחברים מהיציע // צילום: EPA
וכך, בלית ברירה, כשהכוכבים הפצועים ביציע, החליט הצרפתי לעטות על עצמו (שוב) את חליפת הכוכב שאותה השאיר במדריד לאחד ז'ואאו פליקס. הוא כבש כמו מסי, חגג כמו לברון, התקלח כמו פדרר ונסע הביתה כאילו היה יוסיין בולט. בקרוב, הוא יודע, יוכל לחזור ולהיות אנטואן גריזמן המקורי - סתם עוד אלוף עולם צרפתי.
הקבוצה. במונחים של הכדורגל המודרני, קריסטל פאלאס היא קשישה. הגיל הממוצע בסגל שלה הוא יותר מ־27, אותן ספרות שמרכיבות את הגיל של מאמנה רוי הודג'סון, בן 72 (החל מלפני שלושה שבועות). וככזאת, לפאלאס יש את הפלוסים שבאים עם השנים: ניסיון, ידע ופרספקטיבה, אך גם את המינוסים: עייפות החומר, עייפות בכלל, וחוסר עניין במשחקים שאינם הקרם של הקרם. בשל כך היא מסוגלת באותה נשימה להפסיד לעולה החדשה שפילד יונייטד, ושבוע אחר כך לנצח את מנצ'סטר יונייטד באולד טראפורד לראשונה בתולדותיה. בהתאם לכינויה, "הנשרים", היא משתדלת להיות טורפת, אבל מפאת גילה אינה נוגעת בנבלות.
שחקני קריסטל פאלאס חוגגים באולד טראפורד // צילום: AFP
במילים אחרות, פאלאס היא טורף בוטיק. היא לא נושכת את כולם, אבל היא כן האחרונה שניצחה את יונייטד בתיאטרון החלומות, את מנצ'סטר סיטי באיתיחאד, את ארסנל באמירויות, את ליברפול באנפילד וגם את וולבס במוליניו. עם זאת, קשה עד בלתי אפשרי להאמין שתזכה באליפות, ספק אם תסיים אפילו בשישייה הראשונה, אך בכל פעם שהקשישה הזאת תיכנס לאצטדיון גדול, כל הנוכחים יקומו על הרגליים ויעשו לה כבוד.
השחקן. רוברט לבנדובסקי הוא היום, יותר מתמיד, באיירן מינכן. הוא הפנים שמופיעות לצד שם הקבוצה, הגב שרואים שחקני היריבות, הרגליים שכבשו את כל חמשת שעריה לעונה זו, והידיים שמסוגלות להביא שחקנים כמו פיליפה קוטיניו.
ואולי הכי באיירן: מבין כל שחקני הסגל, החלוץ הפולני מחזיק בכמות הגדולה ביותר של שאפתנות בווארית. זאת שמתבטאת ברצון בלתי נשלט לנצח, לדרוס, לשלוט, להאמין, ולעשות כל שנדרש כדי להשיג את המטרות הנשגבות ביותר. בעזרת השאפתנות הזאת הוא כובש בקצב ממוצע של גול בכל 99 דקות, והשאפתנות הזאת היא שהיתה חסרה לו מהסביבה בתקופה האחרונה.
לבנדובסקי. חתום על השערים היחידים של באיירן מינכן העונה // צילום: AP
"שחקן יכול לנצח משחקים לבד", רמז כשחלון ההעברות חרק, "אבל בתארים זוכה קבוצה". ההגעה של קוטיניו, אם כן, היא הדרך של באיירן ליישר קו עם הכוכב בסעיף השאפתנות. הברזילאי מייצג במדויק את מה שהפולני רצה – כוכב גדול בכסף רב – למרות שבינתיים לבנדובסקי נראה כמי שמסוגל לכבוש בלי סוף גם אם אין מסביבו אף אחד.
המאמן. 40 ימים ולילות היה מאושפז סיניסה מיכאילוביץ' בבית החולים, שם הוא נלחם בלוקמיה שתקפה אותו לפני כחודשיים. 40 ימים ולילות לא עזב את המבנה האפרורי, עד שהחליט לעשות זאת במפתיע לכבוד משחק פתיחת העונה של קבוצתו בולוניה מול הלאס ורונה. חמוש בכובע ורזה מתמיד הגיע המאמן הסרבי לבית המלון, משם לאצטדיון, ועם שריקת הסיום חזר מייד לבית החולים. המשחק הסתיים ב־1:1, אך זהות המנצח ברורה לכל.
כי מיכאילוביץ', וזו זכותו, הגדיר את המאבק שלו בצורה ברורה. הוא בחר להסתכל על המחלה כעל משחק, ויצר הקבלה בין עולמו הישן לבין זה שהתפרץ לחייו לאחרונה. "אנחנו משחקים כדי לנצח, לא כדי להימנע מהפסד", הסביר במילים שמתאימות לכאן ולכאן, "אם נראה פחד, נתגונן, לא נהיה אמיצים - הגול הראשון שנספוג יהרוס אותנו. זאת הטקטיקה שלי במגרש, ועכשיו גם מחוצה לו. אין לי ספק, אני אנצח".
סיניסה מיכאילוביץ'. "אין לי ספק, אני אנצח" // צילום: AP
המשחק של מיכאילוביץ' עדיין בעיצומו, אבל נדמה שהוא שולט במגרש. ממיטת בית החולים הוא אימן את הקבוצה, צפה במשחקים, דיבר על שחקנים, ולא נתן לדבר לעצור אותו. אין לדעת איך המשחק שלו יסתיים, אבל ההגעה שלו למגרש ביום ראשון היתה 0:1 גדול לטובתו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו