הזירה הפלשתינית במגמת הסלמה: נפיצות גבוהה בשתי גזרות

רצף האירועיםשל הימים האחרונים לא מותיר מקום לספק: הזירה הפלשתינית נמצאת במגמת הסלמה ברורה ומסוכנת, ולראשונה מזה זמן רב נדרשת ישראל להתמודד עםרמת נפיצות גבוההגם ביהודה ושומרון וגם ברצועת עזה.

לכאורה אין קשר בין הזירות. המחבל שביצע את פיגוע הדריסה שלשום בגוש עציון פעל על־דעת עצמו, ולא נשלח על־ידי ארגון כלשהו. אפשר שהוא קיבל השראה מהמחבלים שרצחו שבוע קודם את החייל דביר שורק באותה הגזרה, וביקש לנצל הזדמנות כאשר הבחין בצעירים שעמדו בטרמפיאדה - מחוץ לאיזור המוגן מפני פגיעת רכבים.

ועדיין, גם ברקע הפיגוע הזה (כמו בקודמו) ניתן לחוש לכל הפחותברוחו של חמאס. הארגון מיהר לברך על הפיגוע, וקבע כי הוא תוצאה של המאבק על הר הבית. צמד המלים הזה - הר הבית - הוא מתכון בדוק להלהטת הרוחות, בוודאי בשבוע של חג הקורבן שגם כך העלה באופן טבעי את המתח באיזור.

הפיגועים האלה לא מוציאים בשלב הנוכחי את הרחוב הפלשתיני מאדישותו. ביו"ש לא נרשמו הפגנות או עליה במה שמכונה בשפה המכובסת "פח"ע עממי" (זריקות אבנים ובקבוקי תבערה), אבל ישראל לא יכולה להתעלם מהעלייה במספר הפיגועים הקשים, ובעיקר מהאפקט המדבק שלהם. בשלב הנוכחי הוחלט אמנם שלא לתגבר את הכוחות בגדה, אבל נדרשת לכל הפחות הגברה של העירנות המודיעינית במאמץ לסכל ניסיונות פיגוע נוספים.

גם בעזה הרחוב מנותק מהאירועים. ההפגנה שלשום על הגדר היתה "רגילה", בלי מספר חריג של משתתפים, אבל ירי הרקטות שלשום ואתמול בערב הוא כבר עניין אחר. אם את השיגור (שיורט) בליל שישי עוד פטרו במערכת הביטחון ב"שוב עניין של סוררים ומאוכזבים" - בדיוק כמו ניסיונות החדירה שסוכלו בשבועות האחרונים על הגדר - הרי שמטחי הרקטות שנורו אמש לשדרות (ויורטו) הם כבר לא עניין שניתן לשייך אותו למג'נון השכונתי: עמדה מאחוריהם יד מכוונת, או לכל הפחות עין מתעלמת במכוון.

ישראל לא רוצה במערכה ברצועת עזה מכל הסיבות שבעולם. חמאס מבין זאת, ובדיוק כמו ערב מערכת הבחירות הקודמת, באפריל, מנסה לנצל את המצב לטובתו. יד אחד שלו עסוקה, כאמור, בבחישה עמוקה בנעשה ביו"ש - מקריאה להמונים לצאת לרחובות ולבצע פיגועים, ועד הנחית ומימון של חוליות טרור לפעול מיידית - ויד שניה שלו ממשיכה במשחק המוכר של העלאת והורדת גובה הלהבות בעזה.

ישבור את הכלים? יחיא סינוואר // צילום: AFP

ישראל לא תבליג על הירי לשדרות, בדיוק כמו שלא הבליגה שלשום. ועדיין, היא נדרשת כעת למשחק מורכב יותר מאשר פינג־פונג באש. אם תכה חלש מדי, חמאס יבין היטב את החולשה וימשיך ללחוץ במטרה לקבל ויתורים (מעוד כסף, ועד הקלות במעברים ועניינים נוספים שיסייעו לו לשפר את המצב הכלכלי וההומניטרי הקשה ברצועה). אם תכה חזק מדי, היא עלולה להיקלעלסבב לחימה לא מתוכנן, שעל־רקע אדי הדלק שממילא קיימים באוויר עלול לגרור הסלמה לא רק בדרום אלא גם ביהודה ושומרון.

ועדיין, המחויבות הראשונה והיחידה של ממשלת ישראל ושל צה"ל היא לתושבי הדרום. מציאות של חזרת ה"טפטופים" של רקטות לעוטף היא בלתי מתקבלת על הדעת; חובה לגדוע אותה מיידית, גם במחיר של הסלמה - על כל הסיכונים שבה. אם נגזר על ישראל להיקלע ללחימה בעזה, עדיף שזה יקרה כאשר הילדים בחופשה וניתן לפנות את התושבים בקלות, וכאשר התנאים המבצעיים נוחים יחסית מבחינת צה"ל (אוגדת עזה סיימה רק לפני שבועיים תרגיל גדול ונטען כי היא מוכנה מתמיד למערכה).

רצוי כמובן שישראל תצליח להרגיע את הזירה הדרומית מבלי לגלוש למערכה רחבה - כפי שעשתה כמה פעמים ב־18 החודשים האחרונים - ואפשר גם להעניק חבל למתווכים המצרים ושליחי האו"ם. אבל בקצה של אלה צריכה להיות התניה ברורה: המשחק באש לא יהיה חד צדדי. אם חמאס יתמיד בו (ביו"ש, בעזה או בשניהם), סופו שהיא תופנה אליו - ובעוצמה רבה.