"חיי מדף": אמת בגוף שני

בביוגרפיה הסבוכה והמרתקת שכתב דיוויד בלוס על ז'ורז' פרק (וראתה אור בעברית בתרגום של יניב חג'בי בהוצאת בבל), מתעכב המחבר על המשחקיות שאפיינה את כתיבתו של הסופר היהודי־צרפתי. עוד לפני הכתיבה, מספר בלוס, פרק כבר היה שחקן בכל רמ"ח אבריו. הוא היה יכול לשקוע לחלוטין במשחק פוקר, ברידג', שבץ־נא או מונופול, אף על פי ש"לא היה יותר משחקן בינוני בכל אחד מהמשחקים הללו".

בצעירותו, פרק עוד התנסה במבנים הפורמליים של כתיבת רומן בעל עלילה סדורה, אך במהרה עבר לדון בסוגיה אבסורדית הרת גורל - למה נועדה הכתיבה? כדי לענות על שאלה זו הוא חש צורך במימוש הפוטנציאל שהספרות מותירה בגרעינו מבלי לאפשר לו לפרוץ (והרי "אוליפו", שמו של חוג הסופרים והמתמטיקאים שפרק היה חבר בו, הוא ראשי תיבות של "סדנה לספרות פוטנציאלית" - Ouvroir de litérature potentielle).

דוגמה לנביטה שכזו ניתן לראות בשימוש המסעיר של פרק בגוף שני יחיד (אתה) ברומן "איש ישן", שנכתב באמצע שנות ה־60. בעוד השימוש בגוף שלישי יחיד (הוא/היא) היה כבר מקובל בקרב מספרי סיפורים, הפנייה אל הקורא בגוף שני יחיד היתה חריגה ובלתי מקובלת.

מעניין לחשוב על הבחירה של פרק כהפרה של מוסכמה נוחה לבריות: כשהסופר כותב את גיבורו בגוף ראשון (למשל, הולדן קולפילד ב"התפסן בשדה השיפון" של סלינג'ר), אנחנו, כקוראים, מייד מאחדים בין הכותב לבין הגיבור. מבחינתנו, המחבר לא יצר ייצוג של דמות אלא הציב את עצמו בתוכה. בגוף שלישי יחיד ההתמזגות הזו, לתוך גופה ונפשה של הדמות, היא חלקית. בלוס מגדיר את גיבורי הגוף השלישי היחיד כ"ממלאות־מקום", כלומר הן עשויות לייצג את סט הערכים המלא של הכותב עצמו, ואף לשאת את תכונות האופי שלו, אך הן אינן הוא עצמו.

ומה יוצרת פנייה לקורא בגוף שני יחיד? אינטימיות זרה, ניגוד אבסורדי. מערכת קוטבית שבה מצד אחד הקורא עצמו נסחף בעל כורחו לעלילת הספר ומשמש בה כגיבור של ממש; ומצד אחר הוא מורחק ומורתע, שכן הפנייה אליו גוררת ניכור, חשש וחשדנות. הפנייה אל הקורא והפיכתו למעורב מפרות קוד, מרימות את המסך וחושפות את פריכותה של הכתיבה. למעשה, זו אינה פנייה ישירה אל הנמען, אלא הזמנה עבורו לנכס מאפיינים שאינם שלו.

מאז הניסיוניות של פרק, גוף שני יחיד הפך להיות אמצעי שגור בקרב כותבים רבים. ובכל זאת הוא עדיין מייצג את המשחק והגמישות ההכרחיים לספרות: רגע שבו מתגלה העולם המקביל שבו כל כלל או מוסכמה אינם בגדר חוק, כי האמת של הכותב אינה "אמת" בהגדרה מילונית. היא רק אפשרות, כדברי פרק, "להבין את עצמי טוב יותר, להתנער מטעויות מסוימות, לגרום לאנשים לחשוב - במילה אחת, ספרות".