קולו של אבא: רגע, מה איתנו?

"תסתכלי גם עלי רגע, תראי איזה חתיכת צדק, לא מי יודע מה, אולי רק עפר לרגלייך, אבל גם כן חתיכת צדק של עפר לרגלייך" (מאיר אריאל)

שני דברים תפסו אותי במסיבת הסיום של גן "תות" (שלושה, אם מחשיבים את האבא שחפר לי 20 דקות על הדירה שקנה במחיר למשתכן): לראשונה זה שלוש שנים לא היה במסיבה שום שיר של סטטיק ובן־אל; ושני פתגמים שהיו מרוחים לרוחב הקיר: "אמא יודעת הכי טוב" ו"אמא יש רק אחת". הלכתי לשאול את הגננת הראשית (כפרה עליה, הילדה מעריצה) לגבי זה, והיא אמרה לי שאצל הילדים סטטיק ובן־אל נמצאים כבר במגמת ירידה. לגבי העניין השני לא היתה לה תשובה טובה, רק שהיא לא מכירה שום פתגמים על אבות וילדים. 

מיד אחרי השיחה עם הגננת גיגלתי "פתגמים אבהות", בעיקר כי רציתי להעמיד אותה על טעותה, אבל התוצאה הראשונה שקיבלתי היתה אִמרה של גוסטב פלובר: "עצם הרעיון של הבאת מישהו אל העולם ממלא אותי חלחלה. לא הייתי רוצה להיות אב! בן משלי? הו לא, לא, לא! שיירקב כל בשרי, ושלא אעביר לאף אחד את הצער והחרפה של להיות בין החיים!" טוב, אולי זה צריך עוד קצת שיוף בקצוות לפני שתולים את זה על הקיר של הילדים.

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

אני בטוח שעם קצת מאמץ הייתי מצליח לדוג פתגם מלבב קצת יותר מזה של פלובר, אבל מה שמצאתי כנראה בכל זאת מלמד אותנו משהו על ההיצע. ובאמת, אין לי שום בעיה עם זה שאנחנו די מחויבים היום להלל ולהעצים נשים בכל הזדמנות שנקרית בפנינו (וגם אם היתה לי בעיה עם זה, הייתי מסתיר אותה טוב־טוב כדי לא להיחשד במיזוגניה), אבל רגע, מה איתנו? אמנם אני גבר פריבילג, שקוטף כסף מהעצים וזוכה למעמד חברתי גבוה רק מעצם היותו שעיר, אבל אולי גם אני צריך שיספרו אותי לפעמים? אז נכון, אמא יודעת הכי טוב, אבל גם אבא יודע משהו, ואמא יש רק אחת, אבל אני לא רואה גם יותר מדי אבות שרצים להשתתף איתנו בתשלום של הגנים.

אחרי שכתבתי את סוף הפסקה הקודמת, ירדתי עם הילדים לגן השעשועים. כעבור כמה דקות של משחק שמתי לב שעודדי (3) נתקע באמצע איזה סולם. הלכתי אליו וניסיתי להסביר לו שאין לו ממה לפחד ושיתחיל לטפס כבר, כי הוא עשה את זה הרבה פעמים בעבר. הוא התחיל לבכות. ככל שניסיתי לשכנע יותר, הבכי שלו רק גבר. אחרי שניסיתי לדחוף אותו פיזית במעלה הסולם, נשאר לי ריח מוכר על היד, ורק אז הבנתי: קרתה "תאונה". 

ניסיתי לקחת אותו על הידיים לשירותים הציבוריים הקרובים, אבל הוא השתולל ולא נתן לי להתקרב. אחרי בערך חצי שעה של מאבק מזיע, שבו הצלחתי רק להכניס אותו לתא שירותים ולהעביר וִיש של מריחה יותר מאשר ניקוי, התייאשתי והתקשרתי לאישה. 

היא הגיעה בתוך כמה דקות חמושה במגבונים (מגבונים הם הדבר השימושי ביותר שאפשר שיהיה לטרמפיסט בגלקסיה, לא מגבת), ובנחישות שלא אפשרה לו שום מקום להתנגד, הרימה את הילד לכיור, ניגבה, שטפה, מלמלה משהו מרגיע והחליפה לו לתחתונים ולמכנסיים חדשים, שמתברר שהיא תמיד שומרת למקרה חירום בבגאז'.

טוב, אולי בכל זאת יש סיבה שלא כותבים עלינו פתגמים.