המאמץ העיקש שמשקיע חמאס בניסיונות להוציא פיגועים ביהודה ושומרון מתבצע במקביל למאמץ העיקש לא פחות שמשקיע הארגון בשימור השקט ברצועת עזה.
על פניו מדובר בשני מאמצים סותרים, אבל למעשה הם משלימים זה את זה כחלק מהזהות רבת הפנים של הארגון. חמאס מעוניין בשקט בעזה כדי לשקם את התשתיות האזרחיות ברצועה, להעלות את רמת החיים של תושביה ולצמצם את הביקורת הפנימית שמופנית כלפיו על המצב הכלכלי הקשה בה. את הזמן הזה הוא מקדיש גם להתעצמות צבאית (ברקטות, רחפנים וטילי נ"ט בעיקר) לקראת יום פקודה.
לעומת זאת, ביו"ש מעוניין חמאס בערעור היציבות. המטרה התמידית היא פגיעה בישראל, אבל יש לו מטרות משנה חשובות לא פחות, ובראשן הוצאת הציבור הפלשתיני מאדישותו. האזרחים ביו"ש צרובים עדיין בזיכרונות האינתיפאדה השנייה ועסוקים בשגרת יומם, ומגלים מעט מאוד עניין במאבקים לאומיים.
חמאס סבור כי פיגועים - והפעילות הישראלית־הצבאית הבלתי נמנעת שתבוא בעקבותיהם - יעוררו את הרחוב הפלשתיני ויאחדו אותו מאחורי הארגון, ובמשתמע גם יפגעו במשילות של הרשות הפלשתינית.
הנקודה הארכימדית מבחינת חמאס היתה עסקת שליט. לא רק התמורה העצומה שקיבל בתמורה לחטוף אחד, אלא הדם הטרי (והמקצועי) שהוזרם לעורקי מכונת הטרור שלו. מי שריכז את המאמצים בשנים הראשונות היה סלאח ערורי - תחילת מטורקיה, אחר כך מקטאר וכיום מלבנון - עד שמונה למס' 2 בזרוע המדינית בארגון. מינוי זה, שהיה שדרוג משמעותי מבחינתו, היה גם שנמוך במעמד יו"ש בארגון: קודמו, חאלד משעל, תושב הגדה במקור, שם את עיקר יהבו של הארגון על יהודה ושומרון; מחליפו, איסמעיל הנייה, עזתי, העביר את משקל הכובד לרצועה. לא עוד עזה כ"פרויקט", אלא כעניין המרכזי של הארגון ומוקד פעילותו.
שינוי הבלאנס הזה מתבטא לא רק בהזרמת כספים אלא גם בקבלת החלטות. עליית קרנה של הרצועה העבירה את מוקד הכוח למשולש הצבאי הפנים־עזתי שמובילים יחיא סינוואר, מוחמד דף ומרוואן עיסא. מבחינתם, נכון להיום, המשימה היא ביצור מעמד הארגון בעזה, ואחר כך כל היתר; זה לא אומר שבחמאס מגדלים כיום יוני שלום צחורות, אבל בשונה מבעבר - הארגון מתנהל באופן ברור מהראש ולא מהבטן.
הפיגוע שיביא למלחמה
העברת הפיקוד לעזה מתבטאת גם בשני תחומים נוספים: הקשר עם איראן ומאמצי הטרור ביו"ש. בראשון, בניגוד לתפיסה הרווחת, מנהל חמאס מדיניות מורכבת; משלל סיבות - מרצון בעצמאות ועד לשיירי המאבק הסוני־שיעי - הוא מסרב להתמסר לחלוטין לטהרן מבחינה כלכלית, כדי שלא ייאלץ להכפיף את עצמו למרותה מבחינה צבאית. ערורי, שהתקרב מאוד גם לחיזבאללה, אמנם דוחק לכך, אך בהצלחה מוגבלת; סינוואר וחבורתו מעדיפים כרגע להישאר עניים, אבל גאים ועצמאיים.
מתנהל מהראש. סינוואר (משמאל) // צילום: אי.אף.פי
העניין השני, הטרור, עבר גם הוא לאחריותה הכמעט־בלעדית של עזה. כאן הסיבות פחות אידיאולוגיות ויותר פרגמטיות: הנהגת החוץ, בראשותו של ערורי, לא הצליחה לייצר פיגועי טרור משמעותיים, וההחלטה היתה לרכז את המאמצים ברצועה, באמצעות מגורשי עסקת שליט שכונסו שם תחת "מטה הגדה". השמות שמביא השבוע נדב שרגאי מלמדים על השיטה: כל פעיל מנסה לגייס חוליות במגרש הביתי שלו.
מאמץ יומינטי כזה קיימה גם הנהגת החוץ. ההבדל הוא שבעזה מקבל "מטה הגדה" את היכולות של מה שמכונה כיום במערכת הביטחון "צבא חמאס" - ארגון צבאי מסודר עם כ־30 אלף לוחמים, ולצד אמצעי הלחימה שלו מחזיק גם ביכולות טכנולוגיות לא מבוטלות שמאפשרות לו לתמוך במאמץ הפיגועים בגדה. גם שליטת הארגון בצד המערבי של מעבר ארז - ובמשתמע להפעיל למטרותיו כל מי שנכנס לישראל למטרות הומניטריות או מסחר - שדרגה את מאמץ הפיגועים בגדה.
בשב"כ מזהים בכל רגע עשרות מאמצים מקבילים של "מטה הגדה" לגייס ולהפעיל חוליות טרור ביו"ש. מדובר במאמץ טקטי בעיקרו - גם מי שמבצעים אותו בעזה אינם נחשבים בכירים בחמאס ולא מחזיקים בתפקידי מפתח בארגון - אבל כזה שהשפעותיו עשויות להיות אסטרטגיות. הניסיון מלמד שפיגוע גדול שיצליח, אם יקושר לעזה, עשוי לחייב את ישראל לצאת למלחמה - בוודאי אחרי שנה וחצי שבה סופגת הממשלה ביקורת קשה על הימנעותה מתגובה רחבה על טרור הבלונים והגדר בעזה.
סיכול מוגבל
חמאס קורא את התמונה אחרת. מהמסרים הגלויים והחשאיים שהוא מקבל הוא משוכנע שישראל תעשה הכל כדי להימנע ממלחמה - כולל לבלוע צפרדע בדמות פיגוע משמעותי מהגדה. ספק אם הוא צודק; בדיוק כמו שחטיפת ורצח שלושת הנערים בקיץ 2014 היו בין הזרזים שהובילו למבצע "צוק איתן", תתקשה ישראל גם עתה להבליג על פיגוע רב־נפגעים או כזה שיעורר הד ציבורי.
ועדיין, צודק חמאס בכך שישראל אינה מעוניינת במלחמה, ותעשה הכל כדי להימנע ממנה. כחלק מכך, משקיעה מערכת הביטחון מאמץ עצום בסיכול טרור מהרצועה. מדובר באתגר מרכזי של מערכת הביטחון, בהובלת השב"כ, שנועד להשיג שלל מטרות - ממניעת פיגוע והצלת חיים, דרך מניעת בעירה רחבה ביו"ש שעלולה לגלוש גם לאינתיפאדה שלישית, ועד למניעת האפשרות של הידרדרות למערכה בעזה.
הבעיה העיקרית של ישראל היא הקושי לסכל את הפיגועים בעזה. משוואת הטרור ביו"ש השתנתה ב־2002 כאשר ישראל החזירה לעצמה את השליטה בכל השטח הפלשתיני; בעזה, לעומת זאת, אנשי חמאס מוגנים - למעט בסבבי לחימה. המשמעות היא שהמודיעין אמנם נאסף בשתי הגזרות - עזה ויו"ש - אבל הסיכול מתבצע רק באחת מהן, בגדה.
זה מחייב את השב"כ להיות ממוקד מאוד כדי לוודא שלא בורח לו פיגוע בין האצבעות, וזה מחייב את צה"ל לא לחפף ב"כיסוח הדשא" - פעילות שמתבצעת מאז מבצע "חומת מגן", שבמסגרתה נעצרים מדי לילה כל מי שיש לגביהם מידע או חשד למעורבות בטרור, כדי לסכל טרור עוד לפני שהוא הופך מקומקום לקטר.
תחת הדירקטיבה המדינית הקיימת של הימנעות מהסלמה ברצועה, תתקשה מערכת הביטחון לשנות את המשוואה הזאת. אבל ספק אם המציאות הנוכחית ברצועה תימשך לאורך זמן. היא שברירית ונפיצה מדי, וסביר יותר שתתכנס לאחד משני קצוות: הסדרה, או הסלמה (ואפשר שהסלמה שבסופה מאמצי הסדרה).
בכל אחד מהתרחישים האלה, צריכה ישראל לשים את "מטה הגדה" במקום גבוה בסדר העדיפויות. אם בטיפול רך, בדרך של שיחות ותנאים, ואם בטיפול אלים - בעיקר סיכול ממוקד, גם במטרה להרתיע - אחרת היא תחיה תחת סכנה תמידית של פיגוע שיצליח, ויחייב אותה לצאת לאותה המלחמה שממנה היא מבקשת להימנע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו