במאמר שפרסם לאחרונה אלוף פיקוד העורף תמיר ידעי, מוצגת בעיית העורף במקרה של מלחמה. "מאז 2006 פיתח האויב מערכים רקטיים בהיקפים גדולים המסוגלים לשגר מטחים רחבי היקף ומתמשכים לכל שטח ישראל", כתב ידעי. "יכולות אלו הביאו את האויב לפתח תפיסה שלפיה האש לא תופעל רק לצורך טרור והפחדה, אלא גם לצורך שיתוק העורף באילוצו לשהייה ממושכת במקלטים, לשיתוק נמלי תעופה וים ולחדירת מעטפת ההגנה האווירית של צה"ל". מפקד העורף מעריך שבמלחמה הבאה יטושטש הגבול בין העורף הצבאי לאזרחי.
אפשר להמשיך בפירוט האיומים על אזרחי ישראל, המחדירים בשומע תחושת חוסר אונים. אלוף (מיל') יאיר גולן, למשל, שהיה גם מפקד העורף ובתפקידו האחרון סגן הרמטכ"ל, סבור למשל שאין טעם להפחיד את עצמנו, ומשמעת אזרחית להנחיות פיקוד העורף תמנע את תרחישי האימים. יש בצה"ל תפיסה כי האיום בעיקרו הוא סטטיסטי.
בכל מקרה, ברורים שני דברים: אין ביכולת ההגנה נגד טילים הקיימת היום לתת מענה לכל מטחי הרקטות; בסבב הגדול האחרון נאמר שהצלחת כיפת ברזל היתה גבוהה: כ־86 אחוזים. כלומר, מתוך 100 טילים, 14 חודרים. זה מספיק רע. ברור שמלחמה או ההימנעות ממנה באמצעים מדיניים וצבאיים, עלולה להיות התוצאה העיקרית של הבחירות הקרובות.
רה"מ בנימין נתניהו נראה כמי שמעדיף לדחות את העימות הגדול. די ברור, שהמלחמה אם תפרוץ תהיה בשתי חזיתות, חיזבאללה וחמאס. היתרון של נתניהו הוא ביכולתו לפעול מול נשיא רוסיה ונשיא ארה"ב, ולאזן בין לחץ צבאי וכלכלי על איראן ומגננה מול חמאס. לעת מלחמה, הוא היחיד שיש לו את המשושים הדיפלומטיים להגיע לסיומה.
נשאלת שאלה לגיטימית: מה עדיף לישראל - הידרדרות מהירה למערכה בעזה, או המשך מאמץ לשלוט במצב ולדחות את העימות, בהנחה שהוא בלתי נמנע, ככל האפשר. מה עם חיזבאללה? מבחינת ישראל, ריכוז כוחות גדולים בעזה, כאשר חיזבאללה מצטרף בדירוג לירי טילים, עלול לגרור טעות קשה. מרוב הבחינות, המצב ההפוך עדיף: שיתוק חיזבאללה, מגננה בעזה, ורק לאחר סיום בלבנון מערכה התקפית ברצועה. במאמר שפורסם לאחרונה ב־INSS הובעה תפיסה נחרצת לטובת ניהול מערכה קצרה ככל האפשר, כולל הפסקת אש גם אם טרם הושגו היעדים.
מבין המנהיגים שמתמודדים בבחירות, ידועות התפיסות של בני גנץ ויעלון, איווט ליברמן ונפתלי בנט. ליברמן ובנט מאמינים פחות או יותר בתוכנית שמורכבת ממהלומות אש בלבד, מהאוויר ובאמצעים מדויקים קרקעיים; אך ללא צורך בכניסה לתוך עזה. לבנט יש נטייה לבנות תוכנית משלו מעל לראשי הצבא.
איום הרקטות הכבדות לטווח קצר התברר כלא רציני, בשלב זה, ואין שום צורך לבנות את התוכניות בהתאם לאיום זה. נתניהו מתנגד לכיבוש הרצועה, הוא מאמין באפשרות ל"מכה קשה" לחמאס, אך לא במבצע לעקירה כוללת של תשתיות חמאס. בני גנץ לא שונה בעמדתו בהיבט הצבאי, אך ספק אם יש לו את היכולת המדינית הנדרשת כדי להביא לסיום המערכה בהסדרה או במהלך מדיני כלשהו.
הדבר היחיד שניתן להעריך: משבר ירושה שבו עולה ראש ממשלה חדש במקום נתניהו יגרום לקריסה מהירה יותר של המערכת המדינית ומעבר לפעולות צבאיות. כשזה יקרה, לישראל לא יהיו כלים דיפלומטיים טובים לסיום המערכה.
אם יש בעיה, תתקשרו
הפייסנות המופלגת של מדינות אירופה כלפי מחבלים פלשתינים קיבלה בסוף השבוע האחרון אשרור
הפרסום בסוף השבוע בצרפת, שלפיו ראש שירותי הביון בשנות ה־80 של המאה שעברה, איב בונה, מודה כי הגיע להסכם עם המחבלים הפלשתינים, ובאופן ספציפי אנשי אבו נידאל - הוא סנסציוני. ההסכם נעשה בעל פה, לדבריו, ולפיו המחבלים יחדלו מהפיגועים על אדמת צרפת, ובתמורה יוכלו להיכנס למדינה באופן חופשי ולנוע בשטחה ללא חשש.
אבו נידאל ושאר הארגונים העבירו את זירת הפיגועים לאיטליה, אבל לאיב בונה זה לא היה אכפת, כפי שאמר לחוקרים. הדברים היו ידועים גם לראשי המדינה.
זה לא שהדברים לא היו ידועים בדרך זו או אחרת; אבל היה קשה להאמין שמישהו בכיר, רשמי, יאשר שהדבר נעשה ממש בהסכם - גם אם בלתי כתוב. צרפת לא היתה הראשונה. שירותי המודיעין שלה עשו את העסקה האפילה אחרי הטבח במסעדת גולדברג ב־1982, שם נרצחו שישה בני אדם, ושנתיים קודם לכן היה הפיגוע בבית הכנסת ברחוב קופרניק בפריז.
ערפאת הסכים להפסקת פיגועים בתמורה לנציג רשמי של אש"ף במערב גרמניה // צילום: משה שי
לפני צרפת, נכנעה למחבלים הפלשתינים מערב גרמניה. טבח מינכן באולימפיאדה ב־1972 היה מבצע אכזרי ומהיר לכיבוש מערב אירופה. בריה"מ ומזרח גרמניה היו העורף הלוגיסטי, המדיני והמתכנן; המחבלים של ספטמבר השחור היו החיילים. זה היה שלב כמעט מכריע במצור על מדינת ישראל.
בכתבה שפורסמה ב"דר שפיגל" ב־28 באוגוסט 2012, לקראת שנת ה־40 לטבח, נחשף כי חצי שנה בלבד אחרי טבח מינכן, "נציגים מערב־גרמנים כבר ניהלו מגעים עם אנשים כמו אבו יוסף, עלי סלמה ואמין על הינדי. השלושה היו בין מתכנני ויוזמי הטבח במינכן. אפילו אנשי המשטרה הפדרלית, שתפקידה ללכוד פושעים, היו מעורבים בפגישות".
העסקה, שסימנה את הכניעה לטרור הפלשתיני, נעשתה כאשר ב־29 באוקטובר 72', כחודש וחצי אחרי הטבח, נחטף מטוס לופטהנזה גרמני. מערב גרמניה שחררה מייד את שלושת המחבלים שהצליחה לעצור בזירת הטבח, תמורת שחרור החטופים. במסגרת המגעים עם אש"ף דרש משרד החוץ הגרמני להוציא את גרמניה ואזרחיה מטווח הפיגועים.
"המניעים היו פשוטים", כתב "דר שפיגל", "בון ידעה שהפלשתינים השתוקקו להכרה בינלאומית. כל קשר עם נציגי מערב גרמניה, ואפילו חשאי, שדרג את מעמדו הבינלאומי של אש"ף כמוסד בפני עצמו. כתגמול לכך, ממשלת הקנצלר ברנדט וסגנו ולטר של קיוותה להגן על גרמניה מפני מתקפות טרור נוספות".
על האווירה בממשל הגרמני כתב "דר שפיגל" כי "משרדי ממשלת גרמניה היו ספוגים ברוח של פייסנות". התחקירנים מצאו במסמכים שנחשפו כי מבחינת הבכירים בגרמניה, הטבח היה לא יותר מ"מקרה משוגע" (וילי ברנדט) או "האירועים במינכן". הדרג הדיפלומטי שדרג את מעמדו של ספטמבר השחור לכדי "קבוצת התנגדות", "כאילו מדובר בפעולה מחתרתית נגד היטלר ולא באזרחים ישראלים". השגריר הגרמני בביירות הסביר לאבו יוסף את תחושת הקִרבה בין הגרמנים לפלשתינים: "גם לעם הגרמני יש בעיה משמעותית של פליטים"; לכן, אבו יוסף ימצא בגרמניה יותר הבנה למצב הפלשתיני.
בסופו של דבר, יאסר ערפאת הסכים להפסקת הפיגועים בתמורה לשיגור נציג רשמי של אש"ף במערב גרמניה. אותו נציג הבטיח לקראת המונדיאל ב־1974 שאין לגרמנים מה לחשוש, ואם תהיה בעיה ניתן להשיג אותו בטלפון בבית של הורי אשתו, ומסר את המספר.
שנות הפייסנות האירופית בשנות השבעים והשמונים חשובות ורלוונטיות מנקודת מבט של היום, יותר משנות הפייסנות שקדמו למלחמת העולם השנייה. הפלשתינים בעזרת האירופאים ובייחוד הגרמנים הצליחו לקנות בעלי ברית בלב החברה הישראלית. כוח הקנייה הגרמני היה גדול לפחות כמו הכניעה שלהם.
להציל את ישראל מעצמה
מ"נתניהו מכין מלחמה" ועד ה"ג'נוסייד שמבצעת ישראל" - תעמולת השקר הגדול ממשיכה לפרנס חלקים באקדמיה
במאמר הסתה שפורסם באחד מעיתוני הבוקר כונו טראמפ ונתניהו בכותרת "אחים בדם"; רוצה לומר, האחד הסית והוא שותף לרצח רבין; האחר מסית לרצח מהגרים היספנים, והדם באל פאסו ובדייטון על ידיו.
מאמרים אחרים מבשרים לקורא, תוך כדי ניתוח מלומד של מקבילית הכוחות הפוליטית משפטית ערב בחירות, שנתניהו מכין לנו מלחמה. זו הדרך היחידה שלו להיחלץ - אולי - ממלתעות כתבי האישום. ההסתה מבית המדרש של "נתניהו מכין מלחמה" מתיישבת טוב על קרקע שהוכשרה מאז עלייתו ב־2009 לשלטון: הוא הולך להרפתקה נוראה של הפצצת מתקני הגרעין באיראן, הוא עוסק בתעמולת הפחדה, וינחתו על ישראל אלפי טילים.
מי שניסח את תזת הפסיכוזה הישראלית בצורה המקיפה ביותר היה פרופ' לב גרינברג במאמר בעיתון הבלגי "לה ליברה־בלז'יק". גרינברג הגדיל לעשות כאשר האשים את ישראל במה שרבים מעמיתיו באקדמיה הישראלית ובתקשורת מאשימים אותה ברמיזה: שהיא מכינה "רצח עם סמלי" נגד העם הפלשתיני.
פרופ' גרינברג אחז באותה עת, ב־2004, בתפקיד של ראש מכון יוברט האמפרי למדיניות ציבורית באוניברסיטת בן־גוריון. שרת החינוך דאז, לימור לבנת, היתה קצת פחות "ליברלית" ממה שהיא היום, וניסתה לפעול בדרך הרבה יותר אגרסיבית ממירי רגב, למשל. היא קבעה שהאוניברסיטה לא יכולה להמשיך להעסיק את גולדברג, אבל כמובן שנשיא בן־גוריון באותה העת, אבישי ברוורמן, הגן בלהט על "החופש האקדמי" ו"חופש הביטוי" של גרינברג.
"רצח שייח' יאסין (מנהיג חמאס) הוא חלק ממדיניות כוללת של ממשלת ישראל שניתן לתארה כרצח עם סמלי", כתב גרינברג (23 במארס, 2004). "בגלל חוסר היכולת להמשיך מעבר לטראומת השואה וחוסר הביטחון שגרמה, העם היהודי, הקורבן הראשי של רצח עם, מפעיל עכשיו ג'נוסייד סמלי נגד העם הפלשתיני. ומאחר שהעולם לא ירשה השמדה כוללת, מה שמתבצע זו השמדה חלקית".
למעשה, תפיסתו מקובלת בניסוחים כאלה ואחרים על אינטלקטואלים ישראלים נוספים, כולל עיתון האליטה הישראלית "הארץ". לפני שבועיים פרסם מאיר עוזיאל ב"מעריב" נוסח של הרצאה שנושא באוניברסיטה הפתוחה ד"ר בני בן דוד (מי זה, לעזאזל?). "האלימות שישראל מפעילה כלפי הפלשתינים היא סוג של ביטוי בפעולה כתגובה לטראומת הרדיפה של היהודים בגולה". עוזיאל המזועזע פנה למרצה, וזה הטיל ספק בלגיטימיות של פרסום דבריו בכיתה. המסר המקובל כבר בספרי הלימוד: "הישראלים שואפים להתעלל בפלשתינים כמו שהנאצים התעללו ביהודים".
ההיסטוריון ד"ר יואל פישמן, שניתח את הטכניקה המיוחדת של הדה־לגיטימציה, סיכם את העמדה הזו כך: "בגלל מצבה של ישראל, הנתונה בפסיכוטיות קולקטיבית שהתוצאה שלה היא התנהגות לא אחראית ונפשעת, העולם ובייחוד אירופה חייבים להתערב לטובת כולם כדי להציל את ישראל מעצמה".
עמדות כאלה, מהאשמת נתניהו ברצח, דרך האשמת ישראל בחרחור מלחמה ועד האשמת ישראל בג'נוסייד - עומדות בבסיס האנטישמיות החדשה. האם זאת הסיבה שאחד הבולטים בחבורה, פרופ' דניאל בלטמן, כה מתפלץ מהגדרת האנטישמיות של הארגון הבינלאומי לזיכרון השואה? הוא הגדיר אותה כ"מסמך שערורייתי ומזעזע", שכמובן מסייע לממשלת נתניהו.
ידוע שעמדה השוללת מישראל את זכות קיומה, כמו גם אנטי־ציונות, נחשבות בהגדרות החדשות כאנטישמיות. כל חבורת האינטלקטואלים הזאת מגינה על גרמניה ומציגה את ישראל כנושאת הנאציזם החדש.
האם מישהו יכול לדמיין שהשחורים בארה"ב יהיו מוכנים שארגונים של לבנים דרומים יפעלו בקהילות שלהם ויטיפו להם על שוויון ועל ערכי הדמוקרטיה המהותית? או שיגידו להם: טרם התאוששתם מטראומת העבדות, ולכן צריך לקשור לכם את השרוולים מאחורי הגב?
התעמולה הזו מתבססת על נוסחת "השקר הגדול". לב גרינברג מאשים את ישראל ברצח עם חלקי בתקופה שבה ארגוני הטרור הפלשתיניים מבצעים טבח המוני באזרחים ישראלים באינתיפאדה השנייה. חיסול מנהיג של ארגון טרור הוא מכנה "רצח". בלטמן מריץ כבר שנים את התזה שלפיה ישראל על סף שלטון נאצי, 1932 בשעון גרמניה הנאצית. אורי אבנרי גרס כבר בתקופת משפט אייכמן, שישראל בדרך לנאציזם. אבל לגרסתו, זו לא היתה שנת 32' אלא בערך 1928.
מאחר שהאשמת ישראל בנאציזם היא דלק לאנטישמיות החדשה, יש לבלטמן סיבה טובה להתקומם נגד ההגדרות של האנטישמיות המודרנית. לא אתפלא אם בשלב הבא נשמע מפרופסורים ישראלים, שיש לאנטישמיות סיבות טובות, שלא לומר מוצדקות.
השקר הגדול השני זה "50 שנה לכיבוש" (עכשיו 52). ברית סורית־סובייטית־מצרית יוזמת מתקפה צבאית ומדינית לחיסול מדינת ישראל ביוני 67', אבל האינטלקטואל הישראלי הרוקד פוקסטרוט עם "אמן גרמני" מאמץ את התעמולה הקומוניסטית על התוקפנות הישראלית. ההתקפה של 67' על ישראל נמשכת עד היום באמצעים אחרים. כולל במצגות אוניברסיטאיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו