משא עצמי

"אי M", ספרה החדש של חוקרת התרבות והיהדות חביבה פדיה, נכתב כפרוזה הגותית, שבה העלילה וההגות דרות בכפיפה אחת ומניעות האחת את האחרת. לעיתים הן משתלבות זו בזו, ואילו פעמים אחרות הן מתחרות ביניהן על קדמת הבמה. עד כה פרסמה פדיה ספרי מחקר ועיון, פרוזה ושירה, וביצירתה זו יש ביטוי לכל אלו יחד.

שם הספר רב משמעויות: זהו גם כינויו של אי באוקיינוס הדרומי אליו נוסעת גיבורת הספר לשם עריכת מחקר בגנטיקה אנתרופולוגית, הוא גם מתייחס לאות הראשונה בשמה, אלינור (אי/E), גם מרמז על יחסיה עם אמה, ממנה התייתמה והיא נוכחת־נעדרת בחייה, וגם ניתן לפרשו כהרמז לשירו של המשורר ג'ון דאן: "שום אדם איננו אי, כולו משל עצמו, כל אדם הוא פיסה מן היבשת, חלק מארץ רבה" (בתרגומו של רמי דיצני), המתקשר היטב לספר.

היות המחברת אשת אקדמיה בא לידי ביטוי בספר באופן מובהק, ולולא הייתה חוקרת בעצמה, ספק אם הייתה מיטיבה לכתוב כך את דמותה של אלינור. כמו במחקרה של הדמות, גם הפרקים עצמם הם פרגמנטים של התבוננות אנתרופולוגית בסוגיות שונות. כיוון שכך, הכתיבה היא פעמים רבות אסוציאטיבית, נעה בין זמנים ונושאים שונים. לעיתים יש תחושה של הפרזה בשרשרת האסוציאציות, הבאה לידי ביטוי בחזרתיות ובריבוי שאין בהם צורך, דבר המעיב מעט על חווית הקריאה.

סגנון הכתיבה המאפיין חלקים נרחבים מן הספר - משפטים קצרים במיוחד, לעיתים מקוטעים במתכוון - תואם להפליא את תוכנם של אותם חלקים, העוסקים במה שהיה ואיננו עוד ונוגעים במותה של האם וכן בשברון לב רומנטי, ואפשר ממש לשמוע את המוזיקליות שלו כסטקטו. סימני הפיסוק מכפיפים עצמם לתוכן, והצורה מוותרת לטובת המהות. כובד משקלן של המילים על הדף מורגש, והן חורצות בו ממש.

כריכת הספר

על אף שמילותיה של המחברת שקולות ומדודות, הטקסט אינו מינימליסטי ולא עירום מאמצעים אמנותיים, להפך - הוא משופע בדימויים ובמטאפורות ונדיב בתיאורים. כמו כן, הוא עתיר רפרנסים תרבותיים הטוענים את הטקסט במשמעויות נוספות - לתנ"ך, לשירה העברית, לספרות העולמית, להגות, למחזות ולקולנוע, וקיימים בו עושר תרבותי ומנעד תרבותי רחב להפליא.

בחירותיה של פדיה בנוגע לסגנון ולתוכן הביאו ליצירתו של טקסט מורכב ומרובד, ולצד התוצאה המרשימה הן גם נושאות עמן מחיר - דחיסות הגורמת לקריאה להיות פחות קולחת והופכת את הספר לכזה שיש לקרוא לאט ולהניח לו לשקוע, בטרם ניתן להמשיך הלאה.

במידה רבה, זהו ספר על נתינה ועל אהבה, על הקשר ביניהן ועל האופן בו הזהות תלויה בשתיהן, דבר הבא לידי ביטוי בקשת רחבה של מערכות יחסים, ביניהן יחסי אימהות ובנות, יחסי חברות ויחסים רומנטיים. כך, למשל, מתארת פדיה באופן חד ורגיש היבט טעון ביחסי הורים וילדים: "באותו רגע עצמו שהילד מתחיל לחשוב שאמו היא בעלת חוב כלפיו, הוא הופך לבעל חוב כלפיה. זהו הרגע שבו האם מתחילה להיות קורבן. עד אז, אפילו אם הייתה הורגת את עצמה למענו, לא היה זה קורבן כי אם נתינה".

אלינור, המרותקת לתרבות שאותה היא חוקרת ולאנשים הנקרים בדרכה, מהרהרת תוך כדי בחייה שלה, ותהיות ותובנות העולות בנוגע למחקרה האקדמי מוצאות ביטוי גם באופן בו היא חוקרת את אשר בנפשה. עולה השאלה עד כמה מערכות יחסים שהיו ואינן עוד ממשיכות לעצב אותנו ומהי מידת ההשפעה שיש להן עלינו. אלינור בודקת מיהי ומהי בתוך מערכות היחסים שבחייה, ולאור פרידות שחוותה, גם מיהי בלעדיהן. מסע החקר העצמי כתוב כך שהוא מרתק אליו את הקורא והופך אותו לשותף בו.

פדיה מציגה דיכוטומיות כמו נשיות וגבריות, מזרח ומערב, ואז מערערת עליהן, מטשטשת את הפער שביניהן והופכת ניגודיות מוחלטת לרצף. "יש פנומנולוגיה שונה לזיכרון אישה ולזיכרון איש", היא כותבת, "מסע בעקבות הזמן האבוד הוא שונה אם כותבים אותו איש או אישה. איך היה הזמן הזה אם הייתה מתחקרת אותו מרסלה פרוסטה ולא מרסל פרוסט. מסע בעקבות ההזמנה האבודה. הזמנת אהבה. מסע של אישה".

בספר משפטים רבים שאפשר לקרוא כמעין אמרות שפר, דוגמת "אנשים הם אלים ששכחו זאת". לו היו אמרות אלו מושלכות אל חלל האוויר על מנת לעמוד בפני עצמן, הייתה נלווית להן תחושה של קלישאתיות, אך האופן המעמיק והמתוחכם בו פדיה מפתחת אותן ודנה בהן הופך אותן למעניינות ולבעלות משמעות.

"אי M" / חביבה פדיה, ידיעות ספרים, 328 עמ'