שבועות שאני והחברות של ברבור (בר זומר) נערכות למסיבת הרווקות שלה. רוב הציבור מכיר אותה כדוגמנית עם גוף משגע ופנים שצייר אלוהים, אבל אני נשבעת לכם שהיא יותר יפה מבפנים.
ועל אף שהמסיבה הזאת, שנערכת ברגעים אלה, עמוסה בשיתופי פעולה עסקיים, תמונות מפולטרות והתחייבויות למותגים, היא רגע מזוקק של אושר, של שמחה, של אהבה שאינה תלויה בתיוגים.
אבל אתמול בבוקר לא היה חלומי כמו שחלמתי. פתחתי את העיניים לבשורה שחייל נרצח. התמונה שלו פילחה לי את הלב, דווקא בפתחו של יום שמח כל כך. סיפרו ברדיו שהיו סביבו מתנות, ספרים שקנה כאות תודה לרבנים. אין עונג גדול מההבעה על פניו של אדם שהבאת לו מתנה. אני יודעת שזה שולי, אבל כאב לי שלא זכה לראות אותה.
פיגועים מזעזעים אותנו, מכווצים לנו את הלב, אבל החיים אוספים אותנו בחזרה. החדשות ברדיו נגמרות, את מקבלת שיחת טלפון, וזהו, שיגרה.
וכשיצאתי מהאוטו ראיתי את בר, שעמדה נרגשת מחוץ להסעה, עם חיוך ענק ועיניים בורקות מצפייה. תמיד אני אומרת שהיא נראת כמו שמש באמצע הלילה אבל וואו - איך שהיא זרחה.
לכל הטורים של מעיין אדם
צילמתי אותה בשניה היפה הזאת והעלתי לסטורי, כמו שאני מעלה כל רגע שתופס אותי בנשמה, ואז הגיעה ההודעה "בזה את מתעסקת?? ברנז'ה מסריחה, בושה!"
כשהתאוששתי מהמתקפה פרסמתי שיש לי כוונה לחגוג לה בכל הכוח, כי "לא ניכנע לטרור" ושאר סיסמאות שמקובל לומר. עד כמה מקובל? ובכן, זכיתי להודעות תמיכה מפה ועד מחר.
תפקידי לעשות לה יום מאושר. מעיין אדם עם בר זומר במסיבת הרווקות
הרבה אנשים מוכרים חוטפים כשהם מעלים תמונה שיגרתית ביום עצוב. יוצאים עליהם, אומרים שהם מנותקים וחסרי רגישות. אבל אתם יודעים, קוראי הנאמנים, הרי יש לי אלרגיה לצביעות.
כי הסיפור פה הוא לא אני או ה"ברנז'ה", שמושכת תשומת לב ציבורית. זהו סיפורה של כל החברה הישראלית. כל אחד מאיתנו מתחבט עם עצמו ביום של פיגוע מה לשתף ומה להצניע. מתי לגיטימי לחזור לשגרה ומתי זה לא מתאים, כי קצת אסור להראות שהחיים ממשיכים. אבל בר כאן, והיא כל כך יקרה לי - אז תפקידי לעשות לה יום מאושר.
אז כן, זהו יום של פיגוע, אבל רצה הגורל ואני בחגיגה. זו מסיבת רווקות של אחת החברות הכי טובות שלי, ואני מסרבת להרגיש אשמה. אני לא צריכה להוכיח לאף אחד שישראל וחייליה יקרים לי כמו אוויר לנשימה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו