כשאני קורא מחדש את ההספד של הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג בנחל עוז, ב־30 באפריל 1956, נדמה שהוא מדבר עלינו. "רועי הנער אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה להיות חומה לנו, האור שבליבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו ולא שמע את קול הרצח האורב", אמר דיין.
גם הציבור הישראלי ממאן לראות, ממאן לשמוע. יש לכך סיבה טובה. בני אדם ושוחרי טוב מסרבים לקלוט, אף כי מסבירים להם זה 60 ו־70 שנה, שיש להם אויבים חורשי רע, שואפי הרס, טעוני שאיפות נקם מדיניות אם לא ממש השמדתיות.
הלב בוכה ועצוב על ילדו של ידיד, שחייו ככה נגדעו. אין מנחם וקשה לבוא ולדרוש "שינוי מדיניות" על בסיס רצח אחד.
אבל מה כן ניתן לעשות: בעלי בריתם המשפיעים ביותר של הארגונים הפלשתיניים ושל הרשות הפלשתינית הם פעילי שמאל אנטישמים, אנטי־ישראלים, המגיעים מאירופה, ומתרוצצים באופן חופשי בחבלי דרום הר חברון, בנימין ואזורים אחרים. התמיכה בדה־לגיטימציה מובילה להסכמה שחיי יהודים מותרים; שהיהודים הם אוולאד אל־מית.
מי שמעניק רוח גבית לתפיסה הזאת אלו ארגוני שמאל אירופיים, כסף של האיחוד האירופי ושל ממשלות אירופיות, וכסף של תורמים טובי לב מאמריקה המופנה לארגונים ישראליים, כביכול, הנלחמים "נגד הכיבוש".
הפרוטוקול של תגובת ישראל לרצח דביר שורק ידוע ואין מה לחדש בו: הרוצח יאותר, ועדיף שבמהלך המעצר גם יחוסל. בית המשפחה ייהרס. השחיקה בהרתעה איננה בתחום הביטחוני; השחיקה היא בהרתעה של הגורמים הפועלים כדי להפיץ שנאת־רצח.
בימים הקשים הללו, כששואלים מה לעשות, יש קודם כל לאסוף את הפעילים האירופאים שנכנסו כחוק לתחומי המדינה אבל פועלים נגד צה"ל ונגד אזרחי המדינה - ולגרש אותם לאלתר.
דביר שורק ז"ל. הפרוטוקול של תגובת ישראל ידוע // צילום: באדיבות המשפחה
הרצח של דביר הגיע בשעה שבישראל מתרומם צונאמי של דה־הומניזציה נגד המתנחלים. אחד קובע, ברוח העבר, כי דרושה ממשלה בלי "משיחיים" ובלי "חרדים". זה כמה שנים התקשורת מלבה פוביות מפני "הדתה". נערך קמפיין להשחרת המכינה בעלי, כשהכוונה להרוס את כל מערכת הגיוס בקרב הנוער הדתי. ככל שרבנים קיצונים והזויים יותר, כך הם מבוקשים יותר בתקשורת.
אכן, כשפרצה האינתיפאדה השנייה לפני 19 שנים, חל מהפך ביחס הציבור למתנחלים, שיכולת העמידה שלהם עוררה הערצה; גבורתם בתוך יישוביהם ומעבר להם שימשה בסיס איתן לצה"ל ולשב"כ במלחמתם נגד הטרור, שלבסוף הובס. היה צורך להפוך את הקערה על פיה.
בשנים האחרונות יש תחושה שההסתה נגד המתנחלים הצליחה; היא כבשה את ליבם של חלק מיהודי אמריקה המתקדמים. מעבר ל־63 השנים מאז הרצח בנחל עוז, יש טעם לחזור לרוחו של אותו נאום גטיסברג הישראלי, שהתווה את הקו למערכה ההיסטורית נגד הטרור.
טירוף ומערכות
האווירה הפוליטית בארה"ב אלימה מתמיד, אבל מעשי הטבח של השבוע החולף הם עניין של צופן תרבותי שהפך לנוף מולדת
ב־1 באוגוסט 1966 טיפס צ'רלס ויטמן על מגדל אוניברסיטת טקסס באוסטין עם שני רובים, שני אקדחים ורובה ציד קצוץ קנה. הוא החל לצלוף לעבר עוברים ושבים בהתרחשות מורטת עצבים שנמשכה יותר משעה וחצי. 13 הרוגים נותרו ברחוב ועוד כ־30 נפצעו.
ותיק המארינס ויטמן עיצב את המודל לפסיכו־אמריקני. שורשי מעשי הטבח ההמוניים בארה"ב מקורם בצופן תרבותי. אף אחד לא הסית את ויטמן או את הרוצח מבית הספר בקולומביין ב־1999. אבל היום ניתן לקשר את מעשי הטבח באל פאסו ובדייטון גם לטירוף הפוליטי האוחז את אמריקה; כאשר ההרתעה החברתית והמוסרית קורסת, כאשר נשברים החישוקים התרבותיים והחסמים הפוליטיים, האלימות פורצת.
למחלה התרבותית מצטרף הקיטוב האידיאולוגי חסר התקדים. הממסדים האמריקניים, כמו גם ההנהגה הממוסדת של שתי המפלגות, לא קיבלו את ניצחון דונלד טראמפ כלגיטימי. זה מקור המחלה שנקראת "מופרעות-טראמפ" ואצלנו "ביביפוביה". בישראל מוכרת התופעה של אי־כיבוד תוצאות הבחירות, וכתוצאה מזה טירוף מערכות משפטי ופוליטי.
האזרח הישראלי יודע לחיות עם הקיטוב הזה, לפחות כך זה נראה עד עכשיו. תחילתה של השגעת הפוליטית בארה"ב היא בממשל אובאמה, שפתח בחקירות באמצעות האף.בי.איי נגד טראמפ עוד בזמן מערכת הבחירות. צחוק הגורל הוא, שאובאמה עצמו הוא היום יעד להתקפה מצד השמאל המהפכני שהשתלט על המפלגה הדמוקרטית.
התרומה העיקרית של המעטפת הפוליטית לאווירה האלימה בארה"ב היא באי־יכולת של שתי המפלגות להגיע להסכמה בנושא יסודי לביטחון המדינה ולדמוקרטיה האמריקנית, והוא חסימת ההגירה הבלתי חוקית. לאורך שלוש שנותיו של טראמפ בנשיאות נרשם רצף בלתי פוסק של מפורסמים, שביטאו בגלוי תשוקה לרצוח את טראמפ. סטנדאפיסטית הופיעה עם אביזר דמוי ראשו הכרות של טראמפ; בהפקת תיאטרון של "יוליוס קיסר" היה ברור לקהל שהבימוי והשחקנים מכוונים לרצח הנשיא, ולא בצורה המגנה את המעשה.
האווירה הכללית היתה של התרת רסן. משום מה נשכח הצלף המטורף שטיווח לפני שנתיים את חברי הקונגרס הרפובליקנים, שהתאמנו לקראת משחק ראווה בבייסבול. אחד מהם נפגע קשה מאוד ונלחם על חייו במשך חודשים. היורה היה ממחנה ברני סנדרס במפלגה הדמוקרטית. גם הרוצח מדייטון, קונור בטס, שפעל שעות אחרי הטבח באל פאסו, השאיר אחריו עקבות במדיה החברתית. הוא איש שמאל רדיקלי, שהביע תמיכה בארגון האלים "אנטיפה" שמבקש לדרדר את הפוליטיקה באמריקה להתנגשויות אלימות. שוטר חיסל אותו אחרי שהספיק לרצוח תשעה אנשים.
הספורט הלאומי של מימוש עצמי באמצעות רצח המוני בבתי ספר התחיל כבר לפני שנים רבות. אבל חזר כתופעה בסוף 2012 בטבח בבית ספר בניוטאון בקונטיקט. בשלוש השנים האחרונות, אירועים שהיו מתרחשים פעם בעשר שנים או בחמש שנים, הפכו לשגרה.
ארה"ב היא לא המדינה היחידה עם מתח פוליטי אידיאולוגי מקוטב עד הקצה. פולין, ישראל, צרפת, גרמניה ובריטניה מאוימות באותה מידה מבפנים. אבל בעיקר באמריקה זה מגיע לכדי ירי המוני ללא הבחנה באוכלוסיות חסרות מגן. תרומתו של הנשיא טראמפ להתמוטטות המוסרית־חברתית היא בזלזול שלו בחסמים תרבותיים. הוא דחס אדי דלק נפיצים בזמנו באמצעות תיאוריות קונספירציה לגבי הנשיא אובאמה, ובציוצי טוויטר גסים ובוטים.
התגובה של הדמוקרטים ושל פרשני תקשורת, כי טראמפ אשם במעשי הטבח, רק מרחיקה את החברה האמריקנית מהתמודדות אמיתית עם האלימות. המסקנה בשלב זה היא הפוכה ממה שהדמוקרטים חוזרים ואומרים, שיש לאסור נשק. עובדה שרק שוטר חמוש עצר את הרוצח בדייטון.
הזיכרון הוא קצר, וקשה לראות איך מעשי הטבח ישפיעו על הבחירות בשנה הבאה. קולות השחורים יכריעו לגבי המנצח בין מועמדי הדמוקרטים. הם עשויים להכריע גם מי יהיה המנצח בבחירות לנשיאות. מומחים ישראלים לפוליטיקה האמריקנית העריכו שכ־35 אחוז מקולות היהודים ילכו לטראמפ. ספק אם אחרי מעשי הטבח האחרונים, תחזית זו תתממש. חלק גדול מיהודי אמריקה שייכים לקבוצות הפוליטיות שנוטות להאשים את טראמפ, ולכן המציאות הנוכחית תרחיק אותן ממנו.
כל אנשי הקמפיין
בניגוד להנחה הרווחת, הקו של ליברמן הוא לא אנטי־נתניהו, אלא במפגיע נגד החרדים
זה קרה לנתניהו גם בקדנציה הקצרה של שנות ה־90. ההצלחה האדירה שלו בשינוי המציאות מול הפלשתינים ובכלכלה, יצרו את אותו ביטחון שאפשר לשמאל לרוץ על סדר יום פנימי, בעיקר חברתי. אהוד ברק לא היה צריך להסתובב כל היום עם מריצת הצל"שים שלו, הוא היה כנתון. אישיות ביטחונית. לכן דיבר על מצוקת האשפוז וביקש את סליחתם של "בני עדות המזרח", ואלה נדרשו להירשם אצל החברה סוניה למפלגת העבודה שהתחפשה אז ל"ישראל אחת".
ובימינו, הצלחה אף גדולה יותר של נתניהו לאורך עשור שלם גורמת לכך שמבצעים צבאיים מזהירים הרחק מגבולות המדינה נתפסים כדבר שבשגרה, עוד הפקה הוליוודית בכיכובם של כוכבי ויוסי כהן וצוות A שלהם. זה מאפשר לליברמן לזנוח לפתע את ה"עונש מוות למחבלים" ואת חיסול הנייה, ולעשות קופה על החרדים.
זה עובד. גישושים בקרב מצביעי ימין מלמדים שיש ביניהם שמתכוונים, לפחות בשלב זה של הקמפיין, להצביע לליברמן, "כי הוא היחיד שיכול לעצור את החרדים לפני שימכרו להם את המדינה". זו תחרות אנטישמית במסרים של לפיד וליברמן. לא חשוב שכמו כל הבטחה של ליברמן, אם במקרה הוא יגיע לעמדת הכרעה פוליטית, דבר מההבטחות לא יתממש.
אבל זה אפקטיבי ביותר במסע הבחירות. עצם הבניית הקמפיין סביב נושאי דת־מדינה ואנטי־חרדים מוכיח כי ליברמן לא ניהל את המשא ומתן הקואליציוני בתום לב, אלא חשב כבר איך להמציא את עצמו מחדש.
הקו החדש של ליברמן לא מתבסס על שנאה אישית נגד נתניהו, כפי שטוענים יועצים בכירים בצמרת ש"ס שמכירים היטב את הקליינט. הקמפיין שלו מבוסס על ההתפתחויות הפוליטיות והסקרים הנלווים אליהם בין ספטמבר 2016 לדצמבר 2017. מה קרה אז? מלבד חקירות נתניהו, זו היתה תקופת שיא במשברים מול החרדים, בעיקר בנושא עבודות הרכבת בשבת. מי היה מאמין? יש עתיד, הרבה לפני המצאת גנץ ובראשות לפיד, עלתה בתקופה ההיא לסביבות 25 מנדטים, והיה לפחות סקר אחד של ערוץ 10 דאז שהעניק ללפיד 29.
זה בערך מה שגנץ מקבל היום אחרי החיבורים והחיזורים הגורליים. הליכוד צנח אז משך תקופה ארוכה אל מתחת ל־25 מנדטים וגירד את ה־20. הפרשנים והסוקרים טענו שהחקירות לא משפיעות על התמיכה בנתניהו, אבל עצירת העבודות ברכבת - כן.
השבת של ביאליק
רוצים להבין למה השבת היא חילונית ודתית גם יחד? חזרו לטקסטים של המשורר הלאומי
מי שדואג שנזכור מה חשב המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק על זהות החברה הישראלית, עוד הרבה בטרם קום המדינה, הוא שמואל אבנרי. ביאליק לא שמר שבת בביתו, אבל סבר שבפרהסיה של החברה היהודית בארץ, ובייחוד בתל אביב שבה התגורר, השבת צריכה להישמר.
השבת, שנחשבה על ידי רבים וטובים, ובהם ביאליק, לערך אוניברסלי וכתרומה לאנושות, הפכה בחוגים רבים לפגיעה בזכויות // צילום: זלוטן קלוגר/לע"מ
במאמריו, מצטט אבנרי את ביאליק בנושא, ורבים השתמשו אחריו בציטוטים משום שיש בהם כוח אדיר הגורם לקורא לפקפק בנימוקי הערכים האוניברסליים שבית המשפט נדרש להם חזור והידרש: "הטרם יבינו אלה המחללים את השבת בזדון וביד רמה, בצורה גסה ופרועה כזאת... עד כמה יש במעשיהם מן הפראות והנבלה? הטרם ידעו אלה כי השבת היא המתנה הגדולה ביותר שהביאה היהדות לעולם, והיא בלבד דיה לתת לנו זכות של קיום תרבותי בין העמים? הטרם יבינו כי השבת היא הסמל המזוקק והצרוף ביותר של הרעיון הסוציאלי ושוויון ערך האדם?
"...ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלוהים ואין צלם אנוש בעולם. אילו היתה העבודה תכלית לעצמה - הרי אין מותר לאדם מן הבהמה". הדברים נכתבו בסביבות 1930.
שמואל אבנרי, חוקרו המובהק של ביאליק, תיאר כך את עמדת המשורר בראיון ליעקב בר־און ב"מקור ראשון" (17.12.2010): "ביאליק היה בעד שמירת השבת בציבור", אמר, "לכן התנגד לתחבורה ציבורית, ולפתיחת חנויות ובתי קולנוע בשבת. כאן ניתן להביא את דבריו למשורר ש' שלום, שלפיהם יש לעשות הבדלה גמורה בין מה שאדם עושה בפרהסיה לבין מה שהוא עושה בחדרי ביתו. שם יעשה בינו לבין עצמו את החשבון עם קונו".
ההיטפשות של המערכת הפוליטית בישראל הביאה לכך שמה שנחשב על ידי רבים וטובים, ובהם ביאליק, לערך אוניברסלי, תרומה עילאית לאנושות, הפך בחוגים רבים לפגיעה בזכויות. יש אחדים, ובהם ליברמן, שמכריזים על תמיכתם ב"מדינה יהודית" וחוק הלאום; אך אין משמעות ל"מדינה יהודית" שמשמידה את ערכיה בפרהסיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
