אני לא נפגעתי. אני מהנשים הבודדות שאני מכירה באופן אישי, שלא חוו פגיעה. טוב, כמעט. אני זוכרת את הרב בכיתה י', שנדחף לידינו על הספסל בשעת החברותא. אפילו אזרתי אומץ ויחד עם חברה ניגשתי מובכת לראש האולפנה לספר מה קרה. אך כשהוא הסביר לנו בקור רוח שאין שום סיכוי שמשהו לא בסדר קרה שם, חזרנו לאותו ספסל, רק זזנו רגע לפני שהוא נדחף שוב.
בתקופה ממושכת בחיי הייתי מועדת לחלוטין להיות כאותן נפגעות שיינברג, נותנת אמון, ברבנים, מבקשת רשות. תודה לאל שלא היה מנוול כזה בסביבתי.
מאז התפוצצה פרשת שיינברג, יחד עם כולם החסרתי נשימה. כשהייתה הזדמנות לצעוק הגעתי להפגנה מול בית המשפט ויחד מחינו: "רב אנס לכלא נכנס". אך בחודש האחרון בשיחת טלפון שקיבלתי מל', אחת ממתמודדות שיינברג ממובילות המאבק, נגררתי פנימה, לתוך המעגל. המבט המתבונן – חומל שלי הפך למבט שותף ומעורב. אבל לא רק אני.
הנשים האלה הצליחו לסחוב אותנו לתוך מעגל הריפוי שלהן. מסיפורים חשוכים על ניצול סמכות מזוויע. מתחיל להירקם כאן תהליך שהשתקף גם בשיחות הטלפון שלי עם ל' ואחרות, וגם בפרסומים שהתלוו לתהליך מימון ההמונים.
הסמיכות בין הצלחת הקמפיין לימי בין המיצרים איננה מקרית בעיני. הפגיעה המחללת של הגוף היא פגיעה בציון, בירושלים, היא חורבן הבית בעצמו. אולי זה החורבן העכשווי שלנו, בהא הידיעה. בדידותה של בת ציון לאחר שכולם עוזבים אותה מבוססת בדמה ובסבלה, מפנים לה עורף, מתוארת במגילת איכה ולא יכולה להיות מוחשית יותר מפגיעותיו של שיינברג שהותירו את הנשים מבודדות בסודם האפל, המזוויע, אפילו בין קורות ביתן.
לחברה שלנו, אינסטינקטיבית, יש נטייה להסיט מבט. קל יותר להתעלם, להתנער ולשכוח. השכחה בדרך כלל משתלבת עם הבלבול השורר אצל הנפגעות, עם העמימות שהפוגע דואג לבסס במזיד. הנפגעת לא יכולה להצביע ולומר "את זה הוא עשה לי". אין למילים שלה מקום וקול. הכאב שלה איננו ראוי, איש אינו רוצה לראותו.
נדרש זמן רב, ארבע שנים, עד שנשים שנפגעו היו מסוגלות לקום ולהשמיע קול בציבור, קול שהיינו צמאים לראותו מתחולל. זה איננו מובן מאליו. בינתיים חלפה דרכנו סערת Me Too, והן בקושי הצליחו להשמיע קולן בציבור. ורוב נפגעות שיינברג עדיין בחשיכה.
רוב הנפגעות עדיין בחשכה. הפגנה נגד שיינברג // צילום: מירי צחי
התהליך של גיוס ההמונים הפך בעיני את הכל. הפגיעה עברה מן המקום החשוך למקום הדיגיטלי המבקש נראות. הן הציבו יעד לגיוס ההמונים ואחר כך הגדילו אותו בהצלחה. ללא ספק, זוהי טרנספורמציה גם אם סוחטת ומתישה. עם קמפיין גיוס ההמונים נוצר מרחב בו החברה רואה את הנפגעות, הופכת אותן לראויות יותר בעיני עצמן, ולוקחת אחריות על יצירת המרחב המרפא הזה.
התנועה שלהן היא ממקום 'לא ראוי' למקום הראוי בעיני עצמן ולכזה הראוי להתבטא, לחיות, להיות נוכח, להיראות לאחרים ולצאת למאבק נוסף נגד הפוגע. היא התאפשרה כי אחרי שהן נוכחו ברוע הקיצוני שישנו בעולם, הן העזו לתת אמון בעצמן ואח"כ בחברה שלנו.
ל', חברתי החדשה המובילה את המאבק, מציינת שוב ושוב שהתהליך שלו היינו עדים היה ויהיה מקור לריפוי גדול לכל הנשים שנפגעו. לאלה שנפגעו ופעילות יחד איתה וגם לאלה שעוד לא שם, שעדיין לא מסוגלות להישיר מבט לפגיעה. בתהליך טמון ריפוי גם לבני המשפחה, אלה שיודעים ואלה שאינם יודעים, ובאופן עמוק גם לכל מי שנפגעו אי פעם במרחב שלנו. שקמו ועשו מעשה או שרק מתבוננים בעין מבקשת, שנחזיק גם עבורם את התהליך.
כשנשים שחוו פגיעה שואלות אותי "את חושבת שאפשר להרפא מזה" עולה לי תמונה של פצע מזוהם שעטפנו בסמרטוטים כי זה מה שהיה לנו בשעת הפציעה. דלקת רוחשת, מכוסה סמרטוטים, ומעליהם בד צבעוני, אולי אפילו בגד של מותג מוביל.
הדלקת מנהלת את הגוף ואת הנפש, ואנו ממשיכים עסקים כרגיל. עד שתשתית לא יכולה לשאת עוד, הכל משתבש ואין ברירה אלא לעצור. להשיל שכבות, לראות את הפצע שנחבש בחפזה. לרחוץ, למרוח בשמן ובמשחות טובות ולעטוף מחדש. בסוף התהליך תישאר צלקת. הפצע לא יעלם, אבל את המשפט הזה משלימות בד"כ המטופלות בעצמן: עם צלקת אפשר לחיות.
לפני שנתיים זיהיתי עם חברותי את הימים שבין ט' באב לט'"ו באב כמרחב ריפוי לנפגעות בלוח השנה היהודי. הקריאה המשותפת במגילת איכה בהקשר פגיעות היא חוויה עצמתית ומטלטלת. במעגל בו ישובות נשים חרדיות, דתיות ולא דתיות שחוו פגיעה, עם נשים שבאו להיות 'העדות המלוות' הנותנות תוקף לכאב, נרקמת חוויה של אותה נראות שלא נחוותה בשעת הפגיעה. המבט המוסט הצידה אינו עוד ובמקומו ישנו שדה של עין טובה. במעגל זה, שהוא פיזי ובעל משמעות סמלית, שיעור הריפוי גדול מסך המשתתפות בו. נשים רבות סיפרו לי שעצם הידיעה שישנו מעגל כזה מחזקת מאד ומשמעותית עבורן בתהליך ההחלמה.
במעגל זה, בליל ט' באב, נשים משתפות בתהליך הריפוי שלהן. בשירה, תנועה, כתיבה ואומנות פלסטית. מכיוון שהדגש הוא על תהליך הריפוי מתוך הישרת המבט אל השבר, סיומו בבוקר ט"ו באב. השכם בבוקר, כמעט כמו בסליחות, מטפסות נשים מכל הארץ למעין סמוך לירושלים, למעגל ריפוי והתברכות. למעגל העיניים הטובות מצטרף משאב הטבע המרפא, המים הטובים, איילת השחר העולה במזרח. השנה יצטרפו למעגל, בנוכחות פיזית או מזדהה, נפגעות עזרא שיינברג שצומחות מקרבן למתמודדות, נזמן יחד את הרחבת תנועת הריפוי.
נעמה פלסר היא מטפלת הוליסטית ומנהלת 'עבודה שבגוף'. בליל ט' באב ובבוקר ט"ו באב ייערכו אירועי בין המיצרים לט"ו באב, במסגרת 'עבודה שבגוף' בירושלים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו