שלום, אני כותבת

יש לי מסורות מוזרות שעוזרות לי לא לשכוח מחויבויות שנתיות. בכל יום הולדת אני מחליפה נורה בסנן המים. בכל שנה בימי בין המצרים אני אצל רופא עור ואצל כירורג לאיתור מוקדם של סרטנים. מה קשור בית מקדש לסרטנים? לא קשור. ככה נתקע לי.

יש לי חבר שבכל פתיחת שבוע הספר הוא הולך לתרום דם. לא בניידת של מד"א בכיכר עמוסת הספרים. סתם הולך לתרום דם, כי שבוע הספר מזכיר לו. ככה נולדת מורשת. ייתכן שהנינים שלי יקיימו מצוות החלפת נורה בסנן המים בימי ההולדת ברעד וביראה, ממשיכים מסורת קדמונית שהתחילה במקרה.

לכל הטורים של אמילי עמרוסי

זה במעגל השנה. יש גם גלגל שבועי. אני לא מדברת על תולדות ההיגיון כמו: ימי חמישי = החלפת ספרים בספרייה, או ימי ראשון = הולכים לישון מוקדם. אלא על מורשת עממית שאין לה בסיס תבוני: בימי שלישי אוכלים שניצל תירס, בימים זוגיים עושים כביסות.

• • •

ימי שלישי, ימי כתיבת הטור, מכונים אצלנו "יום שלישי הרשע". יום שבו ילדים השבים מבית הספר נכנסים הביתה על קצות האצבעות. יום שבו אמא וסנדוויץ' ליד המחשב ונקישות המקלדת נשמעות בבית כמו מטח יריות. בימי שלישי הרשעים אני כותבת אליכם.

היומן מראה שכבר שנה אני פה, עם עמוד במוסף הזה. 52 שבועות שהם 52 טורים. לפני כן כתבתי טור במוסף הפוליטי. תשע שנים היגגתי שם מדי שבת על אירועי היום והשעה, נהנית מכל רגע, עד שנוכחתי שאני מתחילה לחזור על עצמי. כי גם אירועי היום והשעה חוזרים על עצמם, וכי אפילו לקאטו הזקן היו רגעים שהוא שעמם את עצמו. אז עברתי לפה. פה שבו מותר לדבר על אתמול ומחר, ושום דבר מהיום. ומותר להשתמש בעברית בגמישות מקסימלית. ובסימני שאלה ולא רק קריאה. ומותר לדבר על החיים שלי. ומותר ומותר לאהוב.

ויש פה עוד משהו שלא היה באכסניה הפוליטית הקודמת: למטה משמאל חקוקה כתובת האימייל שלי. ואתם כותבים לי. כל מחמאה שאני מקבלת מכניסה לי את השד פלתיון למקלדת: עכשיו אני צריכה לעמוד בציפיות! לא בטוחה שאצליח. יש כמובן גם תגובות פחות מחמיאות. בכל אופן: יש מישהו בבית, הד עונה מהנקיקים, יש שם קוראים!

(לכל כותב יש נמען אחד. היה לי נמען שחשבתי שכתיבתו טובה דייה כדי לכתוב אליו. לפני חודש החלפתי אותו בנמען אחר. לא השקעתי בזה מחשבה. זה פשוט קרה. שניהם כמובן לא יודעים. מעניין אם מבחוץ רואים שאני כותבת עכשיו לאדם שונה מזה שכתבתי אליו קודם).

• • •

כתיבת הטור אורכת שבוע לפחות. היא מתבצעת בתוך ראשי, בקופסת המחשבות שהיא המכונית, במקלחת התובנות של שטיפת הכלים, בצינור ההשראה תחת הדוש, ברגעי הנבואה של שבת בבוקר. במילים אחרות: בכל מקום או עת שבהם אין זמינות לאמצעי תיעוד ואי אפשר או אסור לכתוב על פתק. מה ששורד את השבתות, המקלחות, הנהיגה, ומטפס כל הדרך למעלה מתהום הנשייה - הוא חכה שבעזרתה אני דגה את ההמשך.

יש והטור נכתב כמה פעמים ונמחק כמה פעמים. טורים שלמים, אחרי ריצוף וטיח ולפני תקיעת מזוזה, ירדו לטמיון. אמנות הכתיבה היא אמנות המחיקה. סך המילים הנכתבות והנמחקות בכל שבוע, אם היו נשקלות לפי דיו, היה מגיע למשקל של בואינג. אבל המילים כבר לא נשקלות בדיו, אלא נרשמות כאותות דיגיטליים על חול לבן נטול משקל. ב"וורד", כמו גלים על חול, אין סימני מחיקה. ובכל זאת נברא העולם במילה, גם המילה המוקלדת.

חשובה הכנות. חשוב הדיוק. לתת שם מדויק לרגשות, למעשים. לגדוע את ההגזמה המילולית שסובבת אותנו. כששילמתי באפליקציה למתנת סוף שנה לוועד קיבלתי: "תודה, חבר אמת". חבר אמת? זאת אמא של ילד מהכיתה שאני לא יודעת את שמה. כל הודעה מאדם זר בענייני עבודה כוללת "אהובה" ו"יקירה" באופן "מזעזע" ו"מדהים" עד שבא לי "למותתתתת". כשהכל "מזעזע" ו"מדהים", שום דבר לא מזעזע ולא מדהים. אז לפחות כאן אני מנסה לדייק. בוחנת את המילים כמו אתרוג, כמו יהלום.

• • •

בראשונה כתבתי על נושאים שישבו לי בבטן והיו גדולים ממני. ילודה. גירושים. אלוהים. אחרי חודש אמרתי את שלי. ועכשיו מה. מה נעשה, אני פועלת במפעל מילים שמייצר תוכן ועלי למלא 930 מילה בכל שבוע. אז ייתכן שבשניים מכל עשרה טורים היה משהו שאני חייבת להגיד והעולם חייב לשמוע. השאר לא נזכרים בראשי הקוראים ולא מעוררים מחשבה. הרי אני יכולה לכתוב 930 מילה על כיוון פתיחת הדלת בבית, האם לשמאל או לימין. אחרי מותי ישאלו למה התכוון המשורר. אני המשורר. לא התכוונתי לכלום. סיפקתי בידור.

גם הכהן הגדול התעסק בפרטים טכניים, ערך שיבוצי עבודה ללוויים, קיבל פניות ציבור, סידר שיבריקו את הכיור. וכל המחנכים הגדולים היו מחנכים גדולים במאה אחוז מהזמן? יותר מחצי ממנו הקדישו לקריאת שמות ולניסיונות למחוק מהכרית הצידית של כף היד את כתם הטוש הכחול שאיתו כתבו על הלוח.

כתיבה היא נגיעה בנשגב. היא יכולה להיות אמנות רק אם יש לך באמת מה להגיד. כשיש לי מה להגיד זה נכתב בתנופה אחת, במהירות. בשבוע שלא פענחתי בו סוד גנוז ואין לי מה לכתוב בו, או שיש לי, אבל הוא מספיק פרטי כדי להישאר בין האוזניים - אני אומרת לעצמי: בסדר, את ספקית של תוכן פלוס צורה. "פעם ב" יהיה תוכן של מיליונרית רעיונות, ולפעמים תיתני רק את הצורה. תמיד אפשר לכתוב טור על איך את כותבת טור.