"הדבר היחיד שמצער אותי בזה שאמא התחילה ללמוד באקדמיה בגיל 46, זה שהיא לא עשתה את זה כשאני הייתי תלמיד בבית הספר, כדי שגם אני ארוויח מזה ולא רק האחים הקטנים שלי", אומר מנדי (28), בנה השני מתוך 11 ילדיה של שרה קרסיק. "זה מצחיק, אבל רק אחרי שאמא התחילה ללמוד, היא הבינה שאפשר לוותר לילדים על כל מיני דברים קטנים שקשורים ללימודים. לנו, הגדולים, היא לא ויתרה כמעט על כלום".
מהקצה השני של הסלון נשמע צחוקה הנבוך של שרה. "את עושה כל מה שאת יכולה בשביל הילדים, ותמיד יהיה מי שיראה את זה אחרת", היא אומרת. "29 שנים הקפדתי להיות בבית כדי לקבל את הילדים שלי אחרי בית הספר, שלא יהיו בצהרונים. ואז מגיע אחד הילדים ומספר שאמא של חבר שלו עובדת בניקיון, ושאל אם אני מוכנה גם ללכת לנקות בתים, כדי שגם הוא ילך לצהרון".
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
זה 30 שנה היא נשואה לרב יוסף קרסיק, כיום הרב המועצה האזורית עמק חפר, ויחד הקימו משפחה לתפארת. הבת הבכורה, חיה, בת 29. הבן הצעיר, שלוימי, בן 7 וחצי, נולד חצי שנה לאחר לידת הנכדתם הראשונה. בתווך יש את מנדי, שמוליק (27), ברוך (25), אלחנן (23), מוישי (21), חני (18), אייזיק (16), אברימי (14) ורחלי (11). בנוסף יש להם שישה נכדים, הקטנה שבהם בת שנה וחצי.
כששלוימי היה בן 3 והתחיל ללכת לגן, הבינה שרה שזאת ההזדמנות שלה להגשים את החלום ולעשות שינוי. ארבע שנים וחצי לאחר מכן, בגיל 50, היא נראית נמרצת מתמיד. עם שישה ילדים שעדיין גרים בבית, לצד הדרכת כלות ועריכת פעילויות לנשים ביישוב, היא החלה עכשיו לעבוד גם כאחות, אחרי שסיימה ארבע שנות לימוד בבית הספר לסיעוד בבית החולים לניאדו, בשיתוף המרכז האקדמי רופין.
היא חוזרת ואומרת שההשגחה העליונה ליוותה אותה בכל הלימודים. הציון שלה בבגרות הספיק בדיוק כדי להתקבל ("היה צריך ממוצע 70, לי היה 70.02"), במבחן הפסיכומטרי היא ניחשה את כל פרק האנגלית והצליחה, ושנה אחרי שהתחילה את הלימודים, קבעה המועצה להשכלה גבוהה שיתקבלו למסלול הזה רק נשים חרדיות שקיבלו חינוך חרדי (בניגוד לממלכתי־דתי, שבו התחנכה שרה).
היא מניחה על שולחן האוכל הארוך בסלון כוסות וקנקן מים קרים. ליד השולחן הזה היא בילתה לילות ארוכים של לימודים, עד שעות הבוקר המוקדמות. "כשהתחלתי ללמוד לא היה לי אינטרנט ולא טלפון חכם. קניתי טלפון חכם רק כשאבא שלי חלה, כדי שאוכל להיות בקשר איתו ועם המשפחה כשהוא עבר טיפולים בארה"ב. יש לי מחשב לא חדיש במיוחד, אבל גם בו השתמשתי רק במקרים נדירים.
"היתרון בלימודים בלניאדו הוא שלא היה צורך בכלים האלה במהלך הלימודים. הרי לציבור דתי, שלא לומר חרדי, אין צורך בכל אלה. הקצו לנו בבית החולים חדר לימודים, שהיה בו את כל מה שצריך, כולל מחשבים עם אינטרנט מוגן, וגם שם התוכן היה ענייני־לימודי בלבד. זה אחד הדברים שקנו אותי, מבחינה דתית - היכולת לשמור על האמונות שלך גם במסגרת הלימודים האקדמיים".
שרה גדלה בשכונת חב"ד בקריית מלאכי, במשפחה בת 11 ילדים, שישה בנים וחמש בנות. היא הבת הראשונה שנולדה אחרי שלושה בנים. אביה, יוסף בלוי ז"ל, התחיל ללמוד משפטים בגיל 60 ועסק בעריכת דין עד שנפטר לפני פחות משנה ממחלת הסרטן, בגיל 75. אמה, מרים, עבדה שנים כמורה, ובגיל 42 פתחה מעון יום והפכה להיות מפקחת על רשת המעונות לגיל הרך "חיה", השייכת לעמותת כולל חב"ד. "הרוח הזו של עשייה בגיל מאוחר נמצאת אצלי בגנים", היא אומרת.
בביתה ביישוב בת חפר. "בלימודים ראיתי איך כל החלקים של הפאזל, שעליהם גדלתי כל השנים, מתחברים לתמונה שלמה לנגד עיניי" // צילום: אפרת אשל
ב־1989, כשהיתה בת 19 וחצי, נישאה ליוסף קרסיק, שהיה אז בן 23. "לפני שהכרנו, הוא היה חמש שנים בארה"ב והיה 'חויזר' (רבנים החוזרים מהזיכרון על דרשת הרב) של הרבי מלובביץ'. התלמידים הכי מלומדים וחכמים עושים זאת, וזה כבוד גדול.
"אבל היה ברור לי שאני רוצה לחיות בישראל, ולכן שאלתי אותו אם הוא רואה את עצמו יוצא לשליחות בארץ או בחו"ל. כשהוא ענה 'בארץ' - זה היה מצוין מבחינתי".
הם גרו כשנה במושב הדתי צפריה שליד כפר חב"ד, שם למד בעלה. אבא שלה היה באותם ימים מזכיר המועצה הדתית של בקעת הירדן וים המלח, וכשראש מועצת הערבה התיכונה פנה אליהם כדי לחפש רב לערבה, הם קפצו על המציאה.
"היינו השליחים הראשונים בערבה, לפנינו היה משה רבנו", היא צוחקת. "עברנו ליישוב ספיר בערבה, עם חיה, שהיתה אז בת חודשיים. שם נולדו לנו עוד שלושה ילדים, כולם היו בחינוך ביתי עד גיל 6. ראיתי בילדים מקצוע לכל דבר. אני חושבת שזאת קריירה, לגדל ילדים. קריירה שאני אוהבת מאוד".
כשהיא מדברת על הילדים, פניה זורחות. תמיד היתה אמא מעורבת, פעילה, גאה. שניים מבניה שירתו ביחידות מובחרות בצבא.
קולה מתרכך כשהיא מראה לי תמונה של אחד הבנים, שלא גדל מעולם בבית. "זה אלחנן", היא מגלגלת את שמו על לשונה בערגה. "הוא בן 23, הבן החמישי שלנו, שנולד עם שיתוק מוחין בגלל היפרדות שליה לקראת סוף ההיריון. אני רק זוכרת שהבהילו אותי לחדר הניתוח, שם הרופא אמר שאני אהיה בסדר, אבל הוא לא יודע מה יהיה עם העובר. אחרי כמה שעות, כשהתעוררתי מהניתוח, אמרו לי שהתינוק פגוע, ולבעלי אמרו שאחרי שאתאושש כדאי לנו ללכת הביתה, שלא ניקשר אליו, כי כנראה הוא לא ישרוד. היינו שבורים".
היא ראתה את בנה לראשונה אחרי שלושה ימים, אחרי שבדיקת MRI הראתה פעילות מוחית נמוכה מאוד בשל מחסור בחמצן לפני הלידה. "זה היה מראה קשה מאוד. הבנתי מייד שגם אם הוא ישרוד, אנחנו למרבה הצער לא נוכל לגדל אותו, ושאנחנו צריכים לעזוב את הערבה כדי להיות קרובים יותר למרכז, שם נוכל לדאוג לו לטיפולים".
הם קראו לתינוק אלחנן, סמל לרחמי האל על שרה, שאיבדה הרבה דם במהלך הלידה, ועל התינוק, שנשאר בחיים. "הבנו שאנחנו חייבים למסור אותו למשפחת אומנה, כדי לא לפגוע בילדים האחרים. היו לי עוד ארבעה ילדים בבית, בחינוך ביתי. חיה, הגדולה, היתה בת 5, וברוך הקטן היה בן שנה וחמישה חודשים. ראיתי בגידול שלהם פרויקט חיים, לא רציתי שכולם יסבלו.
"השתדלתי לא לחשוב יותר מדי. בפעם הראשונה שנפגשנו עם אם האומנה, היא אמרה לי שהיא לא שופטת אותי. אחרי חודש היא אמרה שאם הוא היה שלה, היא לא חושבת שהיתה מחזיקה מעמד בטיפול בו. סיפרה שהוא בוכה כל הזמן, ומגיעים לו המון תשומת לב והמון טיפול. הייתי בקשר מצוין עם המשפחה הזאת וגם איתו, רק שלצערי הוא לא מבין את זה עד היום.
"בהתחלה הייתי צעירה, חשבתי שיום אחד יקרה נס והוא יוכל לחזור. אם הייתי רואה שהוא מזהה אותי, שחשוב לו שאני אהיה איתו ולא מישהי אחרת - היה ברור שהוא חוזר הביתה. אבל כשהבנתי שהוא בכלל לא ברמת ההבנה הזו, הבנתי שאני לא יכולה ששאר הילדים שלי ישלמו את המחיר הכבד הזה, של אמא שעסוקה סביב השעון בילד אחד".
אחרי שנה וחצי באומנה עבר אלחנן למוסד השיקומי על"ה ירושלים. בגיל 6 עבר לעל"ה בני ברק, ובארבע השנים האחרונות, מאז גיל 19, הוא תלוי במכונת הנשמה ולכן נמצא במוסד השיקומי "רעות" בתל אביב. פעם בכמה שבועות עולה שרה על אוטובוס ונוסעת מבת חפר לתל אביב כדי לבקר את בנה, שאינו יודע באמת שהיא באה.
• • •
שרה ויוסף עברו לבת חפר כדי להיות מסוגלים לטפל באלחנן, אם יוכל לחזור הביתה. הם באו בימיו הראשונים של היישוב, כשהמועצה האזורית חיפשה רב שיידע להסתדר גם עם ציבור לא שומר מצוות. הרב קרסיק התאים לקריטריונים, ומאז הם כאן, שומרים על יחסי שכנות טובים עם חילונים ודתיים גם יחד.
שרה (עומדת שלישית משמאל) עם בעלה, יוסף, ועשרה מ־11 ילדיהם (ללא אלחנן). "במשך שנים החברות אמרו לי שאני לא מממשת את עצמי"
"במשך השנים הקמנו ביישוב גני ילדים דתיים. יש לנו שכנים שאינם שומרי מצוות, ששולחים את הילדים שלהם לגנים הדתיים, כדי שיהיו שם מספיק ילדים ושהם לא ייסגרו. יש לי חברות טובות חילוניות, והן בנות בית אצלי, ואני אצלן. זה מראה על חיבור אמיתי, מהלב.
"כאמא, וגם כרבנית, הייתי תמיד מכוונת לעזרה לאחרים. אנשים היו יכולים להתקשר אלי בכל שעות היום, להתייעץ, לקבל עזרה, בכל מה שלכאורה לא מתאפשר לפנות לרב. הייתי בעיקר בבית, הייתי זמינה, זה היה הייעוד שלי, לעשות לאחרים. היום אני פחות זמינה, כי אני עובדת בבקרים ופחות מחוברת לטלפון, אבל מדי פעם אני עוסקת גם בייעוץ.
"לאורך כל השנים, החברות והשכנות אמרו לי שאני לא מממשת את עצמי. אנשים היו מופתעים שאני מציגה את עצמי כעקרת בית, כי אני גם רבנית ומדריכת כלות. אבל מבחינתי הייתי קודם כל אמא.
"תמיד אמרתי שאחרי שהילד הכי צעיר שלי ייצא מהבית, אלך ללמוד. לא באמת ידעתי מה. חשבתי שאלך לחינוך, כמו הרבה חברות שלי. אבל פתאום הבנתי שאחרי שגידלתי וחינכתי את הילדים בעצמי, אני רוצה משהו אחר. משהו עם תוצאה יותר מיידית. כמו מיילדוּת".
היא ביקשה מחברה שתבדוק עבורה באינטרנט איפה אפשר ללמוד סיעוד, ובמקביל התקשרה למסלול הלימודים בלניאדו, בעקבות מודעה שהופיעה בעיתון דתי. "הבחורה שענתה לי אמרה שצריך ממוצע בגרות של 70 ופסיכומטרי 520. הסברתי לה שאני בת 50, ידעתי מאבא שלי שמגיל מסוים כבר לא באמת מבקשים ציוני בגרות, אבל היא אמרה שללימודי סיעוד צריך.
"היתה לי בגרות מלאה, ממוצע 70.02. עם יד על הלב, בתיכון לא בדיוק השקעתי בלימודים. השקעתי כדי לעבור, לא יותר מזה. כשראיתי שהממוצע הזה הוא בדיוק מה שמחפשים, הבנתי שמלמעלה מובילים אותי יד ביד ללכת ללימודים האלו.
"כשיוסף הגיע הביתה, סיפרתי לו שיש לי בגרות ואני הולכת לעשות פסיכומטרי כדי להתחיל ללמוד סיעוד. הרי כל השנים אמרתי שאחרי שאסיים לגדל ילדים, אלך ללמוד. אז הנה הגיע הזמן. זה לא נשמע לו מופרך, הוא זרם איתי.
"התקשרתי לבית הספר 'בית חנה' בצפת, בית ספר תיכון של חב"ד, שם למדתי. תחשבי איזה מצחיק זה, אחרי כמעט 30 שנה מתקשרת מישהי לבקש תעודת בגרות. הם מצאו את תעודת הבגרות שלי באיזה קלסר. הדף כבר בצבע חום מרוב שהתיישן. צילמתי אותו, כדי שיהיה לי עותק אם הוא יתפורר".
כשהבינה שלא תוכל לעמוד בתשלום של קורס הכנה למבחן הפסיכומטרי, החליטה להתכונן בכוחות עצמה. "לקחתי את הספרים של הילדים שלי מבית הספר היסודי, והתיישבתי ללמוד. הייתי לומדת בבוקר, כשהם היו בבית הספר, ואחר כך בערב, אחרי שהם הלכו לישון. הייתי יושבת כאן באמצע הסלון ופותרת משוואות בחשבון. אמנם ידעתי מתמטיקה, אבל לא ממש זכרתי דברים קטנים, ובהם התמקדתי".
ועברית? ואנגלית?
"יש לי עברית טובה, במיוחד ביחס לעברית של הדור הנוכחי. באנגלית אני ממש לא טובה, וגם לא ניסיתי ללמוד אותה מעכשיו לעכשיו. הבנתי שבמבחן אני פשוט אנחש, ואם אתקבל ללימודים, אקח קורסים רלוונטיים באנגלית.
"נעזרתי בחברים שהיה להם אינטרנט כדי להוציא מבחנים לדוגמה, ובחנתי את עצמי. וכמו בתיכון, כשראיתי שאני מקבלת במבחנים האלה תוצאה שמספיקה לי - הפסקתי ללמוד. לא ניסיתי להגיע לציון גבוה יותר. רק מה שצריך, 540 נקודות. ככה התכוננתי במשך שלושה חודשים".
המבחן נערך יום לפני ליל הסדר. שרה התיישבה בכיתה באוניברסיטת בר־אילן, בין עשרות נבחנים צעירים ממנה. שלוש שעות ו־20 דקות לאחר מכן, בתום המבחן, כבר מיהרה לחזור אל ההכנות לחג.
התוצאות הגיעו לאחר כחודש. שרה קיבלה 540, והציון המשוקלל שלה עמד על 570: מספיק בדיוק כדי להתקבל ללימודי הסיעוד בלניאדו.
"אני חיה את ההווה, וימים יגידו לאיזה כיוון הקב"ה לוקח אותי". קרסיק בעבודה כאחות // צילום: אפרת אשל
היא החלה את הלימודים כשרחלי (היום בת 11) החלה את לימודיה בכיתה א'. "היא מאוד התרגשה שאנחנו מתחילות ללמוד ביחד, ואני כאילו אהיה תלמידה כמוה, עד שהיא תגיע לכיתה ד'. כל אחד מהילדים חווה את השינוי הזה לפי גילו ומצבו, וכולם פרגנו".
כשהגיע היום הראשון ללימודים, היא קמה כהרגלה עם כל הילדים, הכינה להם סנדוויצ'ים לארוחת עשר, אבל לעצמה לא הכינה דבר. "פשוט לא חשבתי על זה. לקח לי זמן להיזכר מה זה יום לימודים משמונה עד שלוש, חמש פעמים בשבוע. היו ימים עם קורסים באנגלית, שבהם הייתי מסיימת בשש בערב. ממש שכחתי שצריך גם להתרכז ולאכול בזמן הזה".
בעלה היה זה שהחל לקבל את הילדים בשעות הצהריים לאחר תום הלימודים, עד שהיא הגיעה הביתה. "אבל הבטחתי להם, וגם עמדתי בזה, שהם לא ירגישו שאמא פחות נמצאת.
"בכל ערב הייתי יושבת עם כולם, שומעת מה היה בגן ומה היה בבית הספר. הקפדתי ללכת לאספות הורים. היה חשוב לי לדעת מה קורה, להיות שם עבורם בכל מה שצריך. זה שאני תלמידה בעצמי, לא אומר שאני לא אמא".
איך הסתדרת בכיתה שבה רוב הסטודנטיות הן בנות 20 ומשהו?
"ביום הראשון עשו לנו משחק היכרות, שבו כל אחת התבקשה להציג את עצמה דרך דימוי ויזואלי כלשהו. כולן התביישו. אני הרמתי את היד ובחרתי בשביל שמתעקל. סיפרתי שאני אמא ל־11 ילדים וגם סבתא, ואני מרגישה שאני נמצאת בעיקול של הדרך, ואני מקווה שהיא תהיה מצוינת.
"כל הסטודנטיות מאוד התרגשו, הן לא ראו את זה כמובן מאליו. הייתי בין הבודדות שבאו מחב"ד, אז היו להן שאלות על חב"ד, על דת, על חתונה. אבל אני חושבת שההבדל העיקרי ביני לבין התלמידות הצעירות הוא שאני הייתי פשוט מוקסמת מהחומר שלמדנו. מבחינתי, לפני כן חוויתי את העולם, וכשהגעתי ללימודים, פתאום הבנתי את התיאוריה שמאחוריו.
"אחרים לומדים־לומדים־לומדים, ואז נתקלים בסיטואציה מסוימת, שמתלבשת על התיאוריה שלמדו. אצלי זה היה הפוך. למשל, קודם הכרתי את מחלות הילדים ואת דרכי הטיפול בהן, כי גידלתי ילדים, וכשהגעתי ללימודים, למדתי את התיאוריה עליהן. וזה היה דבר קסום בעיניי.
"גם לימודי כימיה, למשל. בקבלה מוסבר שהעולם נברא בעשרה מאמרות. אלוקים אמר יהי אור, ויהי רקיע, והדברים שאמר חיברו את כל החלקיקים שמהם בנוי העולם. אלה הדברים שעליהם גדלתי.
"ואז אני מגיעה לשיעור כימיה, ולומדת על קשרים בין מולקולות, ומבינה שהחפץ שאני רואה בנוי מהמון חלקיקים מחוברים, בדיוק כמו שלימדו אותי על בריאת העולם. הייתי חוזרת הביתה באנרגיות מטורפות, מתלהבת מהידע".
לא היתה סתירה בין האמונה לבין מה שלמדת?
"מבחינתי, ראיתי איך כל החלקים של הפאזל, שעליהם גדלתי כל השנים, מתחברים לתמונה שלמה לנגד עיניי".
היה חשוב לה שבית הספר ישמור על מנהגי הדת ודרכי האמונה, וכך אכן היה. התלמידות לא נדרשו להשתמש באינטרנט בבית, אלא רק בבית הספר. תוצאות המבחנים נכתבו על דף ונתלו על לוח המודעות, ולא היה צורך להיכנס לאתר בית הספר. גם המרצות מרופין דאגו להתלבש בצניעות כשבאו לבית הספר.
"הרגשתי שהכל מתחבר לי כמו שצריך, מבחינה לימודית ודתית. המחזור שלי היה של בנות איכותיות, היינו 48 בנות וכולן, חוץ מאחת שילדה יום לפני המבחן הממשלתי שמסמיך לאחיות, הוסמכו. מנהלת בית הספר, ד"ר אסתר שטראוס, ישבה וקראה את כל תהילים לכל אורך הזמן שאנחנו נבחנו בפנים, וזו מסירות גדולה בעיניי.
"היום, החברות הטובות שלי מהלימודים הן בנות 23. אחת התחתנה לא מזמן. כשבאתי לחתונה, הצלמת שאלה אותי אם אני אמא של החתן".
• • •
מהתמונה שתלויה על הקיר בסלון ניבטות עיניו הטובות של אביה, יוסף. לפני ארבע שנים, בגיל 72, הוא חלה בסרטן הלבלב. בשלוש השנים שנאבק במחלה, שרה למדה על בשרה איך זה להיות בצד המטפל, ובמקביל בצד המטופל.
"אבא שלי היה אדם משכמו ומעלה. פעיל, חכם, שפתאום חש ברע, והתברר שהוא סובל מגידול. בהתחלה הוא הלך לרופא, שאמר לו שהוא מצטער, אבל אין הרבה מה לעשות במקרים של סרטן בלבלב, ושיתחיל לכתוב צוואה. תחשבי איך זה שובר בן אדם.
"אחר כך הוא עבר לרופאה אחרת, שהיתה נחמדה מאוד אבל אמרה לו שהיא נוסעת הרבה בין בתי חולים בעולם, ויכולה לפגוש אותו למעקב רק פעם בשלושה חודשים. הוא הסכים, כי לא היה לו מה להפסיד, והם קבעו לעוד שלושה חודשים.
"כמה ימים לפני מועד הביקור אצלה המזכירה שלה התקשרה ואמרה שהרופאה מתנצלת, אבל היא עדיין בחו"ל, אז התור יידחה בעוד שלושה חודשים. זה שיגע אותו. הוא אמר לי: 'תחשבי על האדם שחיכה שלושה חודשים, ועובר טיפולים שלא יודע אם הם עוזרים לו או לא, ופתאום דוחים לו את התור'.
"למזלו, אחותי, שגרה בניו ג'רזי, מצאה מרפאה בברונקס שהציעה לו טיפול כימותרפי. לאמי יש אזרחות אמריקנית, והבנו שאבא זכאי שם לטיפולים. מי שטיפל בו היה ד"ר עזריאל הירשפלד, יהודי דתי שמנהל את המרפאה. הוא גם הפנה אותו לד"ר ניל פרידמן, שהיה אז רופא במכון האונקולוגי של לניאדו (והיום מנהל את המכון; ב"א). גם אצלו הוא מצא אוזן קשבת.
"מאדם ששלחו אותו לכתוב צוואה, הוא חי עוד שלוש שנים די טובות. פעם בשבועיים היה טס לטיפול בארה"ב לשלושה ימים, ופעם בשבועיים הגיע ללניאדו לטיפול. קיבל תרופות כימותרפיות, אבל יצא מהטיפולים עם חיוּת, עם הבנה שיש מי ששותף למלחמה שלו. כשהיה יכול, הוא גם המשיך לעבוד כאחראי למועצה הדתית בקריית מלאכי, וגם כעורך דין. אני והאחים שלי ליווינו אותו כל הזמן ושמענו את כל מה שעובר עליו.
"כשלימדו אותנו על חמשת שלבי האבל שאדם עובר אחרי שנודע לו שהוא חולה, אני חוויתי את זה על בשרי. כשדיברו על יחס אנושי, ראיתי את היחס שאבא שלי מקבל. נתקלתי באחות במכון האונקולוגי בלניאדו שליוותה בהתנדבות מטופל לחתונה של הבן שלו, רק כדי שירגיש בטוח שהוא יכול ללכת למקום הומה אנשים ולא יוותר על האירוע. זה לא מובן מאליו".
בשבועות האחרונים לחייו שהה יוסף בבית החולים בארה"ב, כשילדיו לצידו, כל אחד בתורו. כששרה הגיעה, היא זיהתה שאלה ימיו האחרונים, והתעקשה להביאו לישראל. "אבא נאחז בחיים עד הסוף. במטוס בדרך לארץ הוא ביקש שאקנה משהו מהדיוטי פרי לאמא שלי, כדי שהיא לא תרגיש שהוא לא מביא לה כלום. שבוע לפני שהוא נפטר הוא עוד טיפל בהשגת אישור לתקציב עבור בית כנסת לאתיופים בקריית מלאכי. במהלך השבעה באו אלינו בני הקהילה האתיופית וסיפרו שלא האמינו שרב יפעל בשבילם כמו שהוא פעל בשבילם".
עם הזמן, הבינה שרה שהיא נהנית מהיכולת להיות אחות. כדי להמשיך לקורס במיילדוּת עליה לעסוק במקצוע לפחות שנתיים, "ובינתיים אני חיה את ההווה, וימים יגידו לאיזה כיוון הקב"ה לוקח אותי. אני עובדת היום כאחות במכון האונקולוגי, ארבעה ימים בשבוע, ואת היום החופשי מקדישה לילדים ולענייני המשפחה. הכל יצא כל כך מסודר, שאני גם לא צריכה לעבוד בלילות.
"יש יתרון עצום בעבודה כזאת של שליחות. מאוד מתאימה לי הרוח הכללית של לניאדו, רוח של מצוות. גם אם יגיע מטופל בן 102, יעזרו לו. לא ייתנו לו את התחושה שהוא כבר מבוגר וירימו ידיים, כמו שקורה לפעמים במקומות אחרים. אבא שלי היה מאוד גאה בי שאני לומדת. גם הוא וגם אני מאוד רצינו שהוא יגיע לטקס הסיום, אבל הוא לא הספיק".
גם שרה לא הצליחה להגיע לטקס הסיום. הטקס נערך ב־17 ביוני, בדיוק ביום שבו ברוך, בנה, התחתן. היא העבירה לאחת הבוגרות מכתב, שהוקרא כחלק מהטקס. לא עניין שגרתי בטקס סיום תואר.
"היה חשוב לי לומר תודה ללניאדו ולרופין, שהצליחו לשמור על האווירה הטובה והמסירות שלשמן הוקם בית החולים", היא אומרת. "היכולת הזו להכיר תודה באה מהמקום הבוגר שלי, שלא מקבל דברים כמובנים מאליהם, שמתרגש מכל דבר חדש, שיכול להודות על ההזדמנות לחוות אותו. ובזכות האנשים שסביבי והתמיכה שקיבלתי מהסביבה, אני יכולה לחוות אותו, ללא קשר לגיל שלי".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו