ברק דוהר שמאלה: מהירוק הצבאי לירוק של מרצ

בפברואר השנה התראייןאהוד ברקברדיו 103FM. הוא אמר שם, "צריך לתקוף את נתניהו בין העיניים". אחר כך אמר: "אין אופוזיציה שקורעת את המסכה הזאת פעם אחר פעם ומראה שהוא מחבל בביטחון". לפני כשנה, בתקופה שבה התקבל חוק יסוד: מדינת הלאום היהודי, אמר ברק כי נתניהו ירה שלושה כדורים בגב של מגילת העצמאות. לא צריך יותר מדי פרשנות טקסטואלית. שאלתי אז את זהבה גלאון אם אין כאן הסתה לרצח. היא אמרה שדבריו של ברק הם גבוליים. אבל אם יש מהלך אחד עוצר נשימה בבחירות האלה זה הנדידה של שניים מבכירי מערכת הביטחון למרצ, שהפכה כבר לפני שנים למפלגה פוסט־ציונית. ברק הוא תואם סתיו שפיר, למרות ששאל אותה מדוע אינה הולכת להיות דוגמנית. ותפקידה של שפיר היה להפוך את מפלגת העבודה לשמאל רדיקלי, ולחלופין להביא לפירוקה. יחד עם ברק היא די עמדה במשימה מטעם השמאל האמריקני, שהיא נציגתו בישראל.

לפוטש הזה הםקוראים "המחנה הדמוקרטי". והאיש שכולם מתנפלים עליו הוא עמיר פרץ, שעדיין יש לו כבוד מסוים למפלגה שבחרה אותו לעמוד בראשה. ב"מקור ראשון" היתה כותרת בולטת: "הבעיה בימין ובשמאל: פרץ". ברור שזה לא נעשה במודע, אבל אנחנו חיים בעולם של דימויים. השימוש בשם משפחה מזרחי לצורך הגדרה של "בעיה" רחבה וכוללת, בעיה לאומית, הוא בכל זאת טעון. עלול להשתמע ממנו ש"פרץ" הוא דבר שצריך לטפל בו. פרץ זה שדרות, פרץ זה בית שאן. פרץ זה אפילו פוליטיקאי שמעז להגיד את מה שהוא חושב. אחד שלא משקר. אבל אם פרץ אומר את האמת שלו - הוא ישר דורך על מוקש נעל מתוצרת ויס. פרץ הוא בעיה. הוא בכל מקום. הוא מפריע. הוא מפריע לאיילת שקד והוא מפריע לגנצים ולזנדברגים.

מבחן המנהיגות של איילת שקד ונפתלי בנט יהיה ביכולתם להעביר מסר של אחדות פנימית בעם ולגרוף כמה קולות מהמרכז, שחלק ממנו מצביע לכחול לבן וחלק נוהה אחר ליברמן. יש לא מעט מצביעים שבאופן נורמלי היו מצביעים לליכוד אך הם נפלו קורבן ללוחמה פסיכולוגית שיטתית שיצרה את הביביפוביה. איילת שקד לא מהססת ללחוץ על כפתור הביביפוביה, אבל אולי זה יביא דיבידנדים.

עדיין, כל זה לא מתחרה בגלישה של שני בכירי הביטחון גולן וברק אל מעבר לציונות. זה מעניק הזדמנות להחזרת מצביעי הימין המבולבל הביתה: מה שקרה לגולן וברק יקרה גם לבני גנץ, בוגי יעלון וגבי אשכנזי. אין להם עוגן מוסרי אידיאולוגי. אין הבדל בינם לבין יאיר גולן. ההפך, יאיר גולן הוא ניצי יותר מגנץ; ובכל זאת, גם כציוני טוב, הוא יקבל את הצבע הירוק הדהוי של הקיר שלידו הוא עומד. לכן, הדהרה שמאלה מייצרת הזדמנות גם לליכוד וגם לאיילת שקד.

ברק נהנה מגיבוי תקשורתי כולל. למרות שהוא מקיים קשרים עם דמויות אפלות כמו הארווי ויינשטיין וג'פרי אפשטיין; והוא מחובר בדרכים כאלה ואחרות ל"בלאק־קיוב" ולמכבסת הכספים של וקסנר. איש כזה לא יכול לבוא בקהל הפוליטיקה הישראלית. אבל יש על מי להתנפל. על פרץ ולוי. עדיין הנוסחה הישנה מתפקדת: ישראל הראשונה כורתת ברית עם ישראל השלישית כדי לדפוק את ישראל השנייה.