בסערה התורנית שעוררה ליהיא גרינר יש כביכול שני צדדים ברורים - טוב ורע. אחת שעברה על החוק וקינחה בקללות גזעניות, ואחד שבסך הכל עשה את עבודתו, מלאך עלי אדמות.
לא בעיניים שלי.
כמובן שאין כאן בכלל דיון על העבירה עצמה, על חומרתה ועל חשיבותה של אכיפה בלתי מתפשרת - אלא רק על מה שקרה כשהשניים נפגשו, על הסרטון שזיעזע את המדינה.
ליהיא לא הייתה צריכה להעלות את הסרטון הזה, נקודה. גם היא חושבת שטעתה, אגב, והתנצלה על כך עוד לפני שקראו לה "בהמה". אני לא מצדיקה את התגובה שלה, אבל בניגוד לכל הצדקנים - אני יכולה להבין אותה, את מה שהרגישה. שמעתי את הגרון החנוק והמושפל מאחורי כל קללה.
יש שוטרים כל כך אנטיפטים, שאפשר להשתגע. מדברים בטון מעליב, מנוכר ומזלזל. כשבאופן טבעי אתה מנסה להסביר ולתקשר, ואתה מנומס ומתרפס, הם אפילו לא מרימים אליך את העיניים. אם אתם לא מבינים על מה אני מדברת - זכיתם.
פגשתי כאלה, קיללתי את האמאמא שלהם (לבד באוטו) כשהמפגש נגמר, שנאתי אותם עד העצמות, הדם שלי בער. תמיד התקשרתי אחר כך לאמא לבכות ולשחרר את התסכול העצום. זה לא הדו"ח ששבר אותי, אלא ההרגשה שנתנו לי. הרגשה של סמרטוט, של כלום.
נכון שהדברים שליהיא אמרה מחרישים אוזניים, ואני לא גאה לומר שהפלאתי בתיאורים כמוה בעבר, אבל אני גם לא מתכחשת לזה. כל הצקצקנים והמתייפיפים לא קונים אותי, אני לא מצטרפת לעדר.
כמה מכם התחבקו עם השוטר אחרי מפגש ההשפלה? כמה חזרו הביתה וסיפרו איזה כיף היה? שיקום האחד שמלמל "איזה גבר". שנאמר - "יאללה יאללה!", תיכף תספרו גם שמעולם לא הקשתם "איני הנהג" בנהיגה.
הורגת אותי הצביעות, ההתחסדות, הכיף שבלמצוא שק חבטות, על אף שכולנו עמדנו בסיטואציה כזאת.
בחרתי ביודעין לשים דגש על חלקו (לכאורה) של השוטר, אפילו שאולי תסקלו אותי. כי יש מספיק ביקורת כלפי ליהיא, וזו הזדמנות לדבר קצת על הצד השני - על השוטרים האלה, שמוציאים שם רע למשטרה והופכים אותה לשנואה, לאויבת. וזה לא מגיע לה.
לשמחתי פגשתי גם שוטרים אחרים. שוטרים שהקשיבו לי, הסבירו איפה טעיתי ולמה זה מסוכן, שהרגשתי שאיכפת להם. הם היו כמו שאבא נוזף - כועס, אבל אוהב. קיבלתי את הדו"ח ואת השיעור בהכנעה, הצדקתי אותם, התנצלתי, הרגשתי רע עם מה שעשיתי ולא רע לגביהם. שמחתי שהם שם, עושים את עבודתם נאמנה.
וזה כל ההבדל. הגישה.
לא תמיד אפשר להיות נחמדים, השוטרים נתקלים בוודאות גם בנהגים תוקפניים, שאולי העבירה מרתיחה אותם ולכן הם לא סבלניים, אבל מנסיון - אפשר להגיע למצב שבו המפגש הזה יהיה נעים. זה רק דורש מאמץ משני הצדדים.
אז בפעם הבאה ששוטר עוצר אתכם, חייכו אליו חיוך מלא שיניים, אולי הוא קרא את הטור הזה ותזכו לחזור הביתה עם חור בכיס - אבל בלי דמעות בעיניים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו