זוכרים את מאיר אריאל

הקונצרט לזכר מאיר אריאל ז"ל, שהתקיים אמש (ג') בלייב פארק ראשל"צ במלאות 20 שנה למותו, היה מפואר, אך לא מושלם. 

מרבית האמנים הגדולים ביותר בארץ הצדיעו למשורר המנוח. "אני מתפוצץ משמחה שאתם פה", אמר שלום חנוך ל־14,000 האנשים אלף שהגיעו למופע. חנוך, הבן־גוריון של הרוק הישראלי ומי שהיה חברו הטוב של אריאל, חתם מופע שנמשך יותר משלוש שעות וכלל 30 שירים פרי עטו של אריאל. הוא ביצע דואט עם אביב גפן לקלאסיקה "אגדת דשא", את השיר "זרעי קיץ" וכמובן את "סוף עונת התפוזים", הלהיט המכונן של להקת תמוז.

מרוב הבחינות זה היה מופע הצדעה מפואר, מהחד־פעמיים האלה, שהמוזיקה הישראלית, כשהיא במיטבה, יודעת ליצור עבור טובי בניה ומכונניה. איפה עוד תמצאו על במה אחת בערב נתון את חנוך, גפן, שלמה ארצי, ריטה, ברי סחרוף ושירי מימון? ארצי, שהדהים את הקהל כשעלה בהפתעה באמצע "נשל הנחש", הציל ביצוע צעקני ונטול רגש של אמיר דדון. הקהל התמסר ושר איתו, כפי שעשה עם מרבית האמנים שהפנו אליו את המיקרופון לאורך המופע.

הצלחת הערב הזה, שכל הכרטיסים נמכרו אליו, מעידה שהקלישאה הגדולה לגבי מאיר אריאל מעולם לא היתה נכונה יותר: זמר שהיה מופיע בחייו במועדונים קטנים, הפך אחרי מותו לקונצנזוס, למשורר הרוק של ישראל, לבוב דילן שלנו. אריאל הוא אמן שהיקף היצירה שלו כולל קיבוצניקיות, חזרה בתשובה, ליריקה ונבואה, רגש מתפרץ ושכל ישר, טירוף ושיגעון לצד גאונות צרופה, מחאה חברתית ופוליטית ואהבה טוטאלית, וכמובן שימוש מופלא בעברית. נדמה שכמעט כל ישראלי שאוהב מוזיקה שומר לו כיום פינה חמה בלב.

"באו לכאן היום יותר אנשים ממה שבאו להופעות של מאיר אריאל בכל הקריירה שלו ביחד. זה הכוח של המוזיקה, של השירים", הסביר יואב קוטנר, שהנחה את המופע. אלמנתו של אריאל, תרצה, הוסיפה: "מאז שהוא מת אני עובדת בלהשאיר אותו בחיים, ועשינו את זה".

רשימת המשתתפים ניסתה להקיף כמה זרמים מוזיקליים וליצור תמהיל של ותיקים וצעירים. ריבוי המשתתפים והשירים, ומיעוט של חזרות מקדימות, לא איפשר לשמור על רמה אחידה של ביצועים.

בין המצטיינים היו ברי סחרוף עם "חיית הברזל" הנבואי ו"מודה אני"; חמי רודנר ותמר רדא שריגשו ב"כתונת פסים"; חנן בן ארי שעשה אהבה עם "מים מתוקים"; שולי רנד שהפך את "טרמינל" למערכון משוחק בליווי קאנטרי־חסידי; שלומי שבן הווירטואוז שעשה מ"דאווין של שיר מחאה" שיר שלו; בניה ברבי הנהדר שהקסים ב"לא יכול להוריד ממך את העיניים"; טונה שהדגים בבלוז איך "אדם צועק את שחסר לו" הוא המנון ראפרים על־זמני; דיקלה שסלסלה בבלוז את "איך לפעמים אני"; וקרן פלס, שהפכה את "היכנסי כבר לאוטו וניסע" לאופרת רוק.

החברים הקרובים של מאיר אריאל היו דומיננטיים מתמיד, בהם קוטנר שהנחה ואף ליווה את דיוויד ברוזה בתופי בונגוס ב"בצהרי יום" הסוחף, ויהודה עדר ששר את "פלוגה בקו", וליווה את רוב המופע עם הגיטרה החשמלית הרועמת שלו. גם מקומם של דורי בן־זאב ("סוף שבוע בכפר") וחנן יובל (ביצוע מחודש ל"ערב קיץ") לא נפקד, וכמובן בניו של מאיר: אודי אריאל עם "צדק צדק תרדוף" הפילוסופי, ושחר עם "ארול" הקלאסי, בביצוע שהושפע מרנד.

בגזרת הלהיטים הגדולים, נפקד מקומו של "מתחת לשמיים", וחבל. שירי מימון הרשימה אך לא ריגשה ב"שלל שרב", ריטה היתה ריטה ב"ערב כחול עמוק" - ונתנה לקהל לשיר יותר מדי. מוש בן ארי הפתיע עם פריטה של "סוף עונת התפוזים" ב"הולך בטל" וסחב אותו לרוקנ'רול. נורית גלרון לא הצליחה להמריא עם "שיר מחלק המוסר והשכל", יובל דיין שרה יפה ולא מעבר את "לא תתפוס אותי". בין המאכזבים נרשמו מיכה שטרית שלא היה מאופס ב"שדות גולדברג" ומוקי שהשמיד את "שיר תת־מודע זמני".

בחייו, לא ידע מאיר אריאל לתווך לעולם את אוצר היצירה הנדיר שלו. אמש הגיע במופע לזכרו התיקון הסופי. "אם מאיר היה חי, הוא היה שואל, מה, כל אלה באו בשבילי?", סיכמה מישהי שהכירה אותו מקרוב בחייו. "ואז הוא בטח היה עולה לשיר את 'מתחת לשמיים'".